טריביאס, ד' יתד נאמן מוסף קדש גליון 36 פנחס תמוז תשס"ט עמ' 21 – 23
בחצר מסוגננת ליד שולחן עם שעוונית עם שיחי וורדים מטפסים, ד. טריביאס ממשיך לספר
על ירושלים הספרדית האצילית בימי בין המצרים .
ראש חודש אב הגיע וכבר השתרר עלינו דכאון, למעשה, ימי האבל תשעה באב ניכרו בחיינו
עוד משבעה עשר בתמוז, שכן מיום זה התחלנו נוהגים בעצמנו כל מיני חומרות, מהן
גלויות מהן סמויות, בשר לא בא אל פינו, פרט ליום השבת. כל מאכלנו היה דגים ומרק
עדשים וגבינות, רבנינו לבשו גלימות שחורות. בלויות וישנות. הגלימות הצבעוניות
נעלמו, והגרביים שחורים היו אף הם. נדמה היה כי הם היו מבשרי האבל ושליחיו. מסיבות
וחגיגות לא נערכו. הכל נדחה לאחר ט"ו באב. בשעות אחרי הצהרים הניחו חסידים ויראי
שמים את עסקיהם וישבו לקרוא "תיקון", אנו הילדים נזהרנו לנפשנו כיון שימי בין
המצרים מועדים הם לאסונות, חלילה.
ילדי שכונת מונטיפיורי הוזהרו בימי בין המצרים מלהתקרב "לברכת אל סולטאן" היא הברכה
העליונה שלרגלי הר ציון מחשש שתמשוך אותם לקרקעיתה כמנהגה למשוך ילד אחד מדי שנה
בשנה. ואילו אנו הילדים הוזהרנו על ידי אמותינו לבל נתקרב לבורות המים של השכונה
פן "נקבל סחרחורת" ונפול חלילה לתוכם.
הימים שבין שבעה עשר בתמוז וט"ו באב נקראו בפי הורינו "לאס טריס סימאנאס", דהיינו
שלושת השבועות שבהם לא הסתפרנו. ואילו בערב ט"ו באב היו ידיהם של הספרים בעיר
העתיקה מלאות עבודה שכן באותו ערב סרו כלם להסתפר וביחוד, אנו הילדים.
בשלושת השבועות הללו לא נהגו אמותינו לסייד את "הדירידורים" דהיינו שולי הקירות
שבחצר הבית והמטבח, כשם שנהגו לעשות זאת בכל יום חמישי. בשלושת השבועות הללו לא
הבריקו המקומות הללו בלובן הסיד.
ביום תשעה באב נהגו אמותינו גם לכסות בסדין את המראה כשם שנוהגים לעשות כן בשבעת
ימי האבל.
את הסעודה המפסקת בערב תשעה באב לא אכלנו ליד שולחן, אמי הייתה נוהגת ליטול גיגית
של כבסים והופכת אותה על פניה, פורשת עליה סדין ועורכת כמה כרים סביבה, היו
שהשתמשו ב"סיני", - קערת נחושת עגולה וגדולה שנועדה לניפוי חיטה בשביל המצות לפסח,
שלאכמנהגנו תמיד יושבים היינו בשקט ובדממה, שתינו מרק עדשים שטעמו היה תפל בפינו
ואכלנו "במיא", מאכל בדוק המשקיט את הצימאון, נמצאו משפחות שכל מאכלן היה ביצים
במיץ עגבניות בלבד. הסעודה נאכלה בשקט ובדממה ובלי תאבון יתר וברכה המזון נאמרה
בקול ענות חלושה. מיד לאחר מכן נזדקף אבא ממקומו וניגש אל ה"בורון", כלומר השידה
עם המגרות, נטל גלימה ישנה ונעל נעלי בד. אחר כך פנה אל ארון הספרים והוציא משם את
ספר הקינות, ובלי אומר ודברים פנה הלך לבית הכנסת.
בית הכנסת של בית היתומים הספרדי לבש ביום תשעה באב פנים זועפות, אפורות, הכרים
שהיו ערוכים סביב סביב לספות הונחו על הרצפה, על גבי מחצלאות, "התיבה" שמקומה
הקבוע היה באמצע בית הכנסת הועתקה ליד ההיכל וה"מגרעת" שנתהוותה עקב כך השרתה
דיכאון, מעל היכל הקודש הורדה הפרוכת רקומה אותיות זהב אשר שיוותה תמיד מראה חגיגי
והוא נגלה עתה בכל מראהו הקודר, למרגלות ההיכל ישבו על הרצפה שני החזנים הנודעים
של בית הכנסת הרב אברהם פילוסוף והרב חנניה גבריאל יהושע זצ"ל ולצדם שני ארגזים
פשוטים וערומים ששימשו דוכנים לספרי הקינות, יחידי בית הכנסת בעלי בתים אצילים
ואמידים כגון סניור כנור שמחה ובניו, אלבאראניס, נאצר, יצחק לוי החברוני (אל
ח'לילי) ובניו, חיים הדיה ועוד, כרעו אף הם על הרצפה ליד מקום מושבם. בתווך ישבו
יתומי המוסד, חכם אלעזר לוי היה משגיח "בשבע עינים" על היתומים לבל ישתוללו ביום
אבל זה.
לאחר הקינות עבר לחש בקרב יתומי המוסד, קרבה ובאה השעה שאליה נשאו את נפשם, חכם
אלעזר לוי שהיה שקוע עד כה בספר הקינות ומחזיקו קרוב לעיניו מחמת קוצר ראייתו, קם
ממקומו לפי רמז שנתן לו הרב פילוסוף, והתחיל לעמם את הפתילות שבמנורות הנפט שהיתה
תלויה בתקרה ושל אלו שהיו קבועות בכתלים, במקומן העלה נר בודד על גבי תיבת העץ
שהיתה סמוכה למקום מושבו של הרב. בשעה זו דומה היה הרב פילוסוף לירמיהו הנביא
בשעתו. קולו העצוב חדר למעמקי בטן, בית הכנסת שרוי היה בחשכה רבה ואור הנר הבודד
היה מרצד על גלימתו ומצנפתו ועורר בנו הילדים פחד ואימה. דמותו השחורה עטופה היתה
אבל ויגון ומגרינו בקעו בקול בכי המלים "אז בחטאינו חרב מקדש ובעוונותינו נשרף
היכל", כמה מיחידי בית הכנסת שזה מקרוב עלו לירושלים מארצות המזרח הזילו דמעות
למראה בית הכנסת השרוי בחשכה. מאפלת עזרת הנשים עלה בכי עצור.
הרב פילוסוף פתח בהזכרת מניין השנים מאז חרב בית המקדש באלו המלים: "אחינו בני
ישראל שמעו, היום אלף... שנחרב בית מקדשנו ותפארתנו, נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו
כי חטאנו" ולאחר מכן השמיע הרב כמה דברי כיבושין באזני העדה.
בבתי כנסת רבים נהגו לכבות את כל האורות, אף נר בודד אחד לא דלק, חכם דויג'ון
פיזאנטי אשר נהג לבוא משכונת מונטיפיורי הישנה לבית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי
נוהג היה לשאת את דרשתו כשבית הכנסת כולו היה עטוף בחשיכה גמורה.
חכם אלעזר לוי העלה את הפתילות במנורות ובית הכנסת נתמלא שוב אור אם כי עדיין עמום
משהו. אז הגיעה שעתה של הקינה שרק לרב פילוסוף, לאבא ולי, היתה חזקה עליה ורק אנו
היינו מגידים אותה, קינה זו לא היתה כתובה עלי ספר בין שאר הקינות אלא אני עצמי
העתקתיה בעצם ידי והדבקתיה בפנים ספר הקינות, קינה זו פותחת במלים: "קול ברמה נשמע
ביללה קול נהי מציון המהוללה", מחברה של קינה זו, הוא הרב חיים הכהן מארם צובא,
ונהגו לאמרה עם בקשות הבוקר, אהבתי את מנגינתה של קינה זו והנני אוהב אותה עד היום
והיא מנסרת באזני ועולה מקרבי בשעת צער ועצב.
כשיצאנו מבית הכנסת היתה הלבנה מאירה פניה לנו, הביתה נכנסנו על בהונות רגלינו,
הנשים ישבו על אדני החלונות ושוחחו אלו עם אלו. אור לא הועלה. אנו הקטנים נמנענו
מלהיכנס למטבח כדי שלא נסתכל לעבר "הטינאג'ה", זה סיר החרס הגדול והעמוק שעמד
מוצנע בפינה שמאחורי הדלת וגירה אותנו במימיו הקרים. בשעה מוקדמת עלינו על יצוענו.
דוממים ושדוחים הלכנו ביום תשעה באב לא דרשנו בשלום אדם ולא השבנו שלום.
בערב תשעה באב נהגו רבים לקרוא את מגילת איכה ברחבת הכותל המערבי, קבוצות קבוצות
היו נכנסות ויוצאות מרחבת הכותל בשקט ובדומיה זו היתה מעין תהלוכת אבל חרישית.
קינות הבוקר שונות היו מקינות הערב, ארוכות היו ומספרן רב, מהן קינות שנאמרו בפי
שני הרבנים – החזנים, מהן קינות שנאמרו בפי הכל, גם האוירה בבוקר שונה היתה מזו של
ליל אמש. לא היה כיבוי מנורות ואף לא מעשה שובבות באמצע תפילת שחרית, לפני אמירת
מגילת איכה, עבר חכם אלעזר על פני כל המתפללים ובידו צלחת מלאה אפר שכל יחיד היה
טובל בה שתי אצבעותיו ושם אפר במצחו, זוכר אני את החיוך שעלה בפניו של אבא פעם אחת
כשנטלתי גם אני בשתי אצבעותי מנה הגונה של אפר ומרחתי בו את מצחי הקטן.
הגיעה שעת הקריאה במגילת איכה. הפרק החמישי נועד לנו הילדים לקריאה וניגונו שונה
היה משאר פרקים שבאיכה. טעם מיוחד היה לפסוק "יתומים היינו ואין אב", כאן הורגש
הפסוק במלוא משמעותו. משהגענו למלים נפלה עטרת ראשינו, השחנו כולנו את הראש עד
הרצפה והטחנו אגרופנו בחזנו באמרנו "אוי נא לנו כי חטאנו".
שאר הקינות שבתפילת שחרית, קצתן עצובות היו, קצתן אפופות רוח נחמה ופיוס. לא כל
הנאמר קלטנו. כשפתח אבא באמירת הקינה "דממו שרפים מומר וחיות ואופנים ממשמר", אחזה
אותנו רעדה. דוממים ועצובים ישבנו, אך הוא לא נתן לנו לשקוע זמן רב בדכאון. אך זה
סיים את הבית האחרון פתחנו אנו בקינה אחרת שניגונה מעודד. "שאי קינה במנגינה בת
ציון ונודי שבי דומם כי שמם בית מקדשי והורי ברח דודי ובא שודדי וגם גלה כבודי".
את הקינה המפורסמת "אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה כי בלעוני ואבים כעוגה בלי הפוכה"
אמרו שני הרבנים יחד, אבא הסיר את משקפיו כדי לנגב את הדמעות שעלו מדי פעם בפעם
בעיניו, זוכר אני בכאב את הבית שנהג להגיד בהטעמה רבה, אולי משום ששמו נזכר בו,
"צוה להוציא רבי חנניה בן תרדיון מבית אולמו", וכך עברו הבתים מפיו של חזן למשנהו.ובסיימם פתחנו אנו בקול רווי צער וכאב, ב"אמרה ציון מצאוני עוני לארץ אחרת יצאוני
בני".
בליל החורבן נהגו כמה מתושביה הותיקים של שכונת ימין משה, זו השכונה שכוננה השר משה
מונטיפיורי, לשבת בצוותא בביתו של הסוחר המכובד והתקיף נסים יעיש כדי לשמוע את
ה"אינדיג'אס" (הקינות) בלאדינו, כן ישבו והאזינו לקריאת איוב מפי הפיטן הנודע
בקולו הערב באותם הימים, סיניור אשריקו.
יהודי ארצות המזרח שהתגוררו בירושלים התיחסו לצום וליום האבל ביראה רבה. מספרים על
יהודי שעלה לארץ מקוזקז ונכח בליל תשעה באב בבית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי
בירושלים העתיקה. כששמע את דרשתו של הרב בעת כיבוי האורות געה בבכי רב. לאחר תפילת
ערבית ראה יהודי קוקזי זה את הרב משוחח עם יחידי בית הכנסת כשחיוך על פניו. לא
יכול היהודי הקוקזי להבין את התמורה שחלה ברב ושאל את יחידי בית הכנסת לפשר הדבר,
כיצד יתכן שהרב אשר עתה זה געה בבכי וגרם שגם אני אבכה על חורבן בית המקדש, עומד
לו ומשוחח בלב קל כאילו לא אירע דבר, הוא כה התרעב על המעשה עד שדומה היה כי הוא
מבקש להכות את הרב.
שכנינו המוסלמים לא הבינו את פשרו של יום האבל, שהיה שונה מצום יום כפור, ביי
נשאשיבי, ראש עירית ירושלים, שאל פעם את גזבר העיר היהודי, ח'אוג'ה יוסף בדואני:
למה אתם מעשנים ביום זה? ענה לו: רק עד הצהרים אסור לעשן ואילו לאחר מכן מותר
לעשן. השיב לו ראגב. "אנתום מוש מותדיינין" (אין אתם שומרים דת כהלכה...).
רק לאחר מלחמת העולם הראשונה וראשית התגבשותה של התנועה הלאומית הערבית בארץ, החלו
המוסלמים להבין את פשרו של יום האבל, ומכאן, הסיקו המופתי האג' אמין אל חוסייני
ואנשי המועצה המוסלמית את המסקנה, שאבלם של היהודים הוא על חורבן בית המקדש, ועל
רצונם "לבנות על חורבותיו את בית המקדש", השיח' עבד אל קאדר אל מוזפר שהכרתיו
פנים, מסית ידוע ובעל לשון שנונה, עלה פעמים מספר למכה כדי לעורר את עולי הרגל מכל
ארצות האיסלאם נגד היהודים הזוממים להשתלט על מקום המקדש, וכהוכחה לדבריו הראה להם
את התמונות שנהגנו לקשט בהן את הסוכה שבמרכזה תמונת בית המקדש.
ביום תשעה באב, נהגו סוחרי ירושלים לפתוח את חנויותיהם לשעות ספורות בלבד. רבים
התכנסו ליד הכותל המערבי, מהם כרעו על המחצלות שהיו פרושות על הרחבה שלפני הכותל,
מהם ישבו על הרצפה וקראו את מגילת איכה.
מאחר שלא בא אל פינו בשר מראש אב חודש ועד התשעה בו (פרט לשבת). נסגרו כל האיטליזים
והשוחטים ועוזריהם נטלו לעצמם חופשה, תושבי שכונת מונטיפיורי, הוא ימין משה,
מספרים כי בליל תשעה באב, עולה היה קול בכי עצור מקבר זכריה הנביא שבמורדות הר
הזיתים.
(ד. טריביאס קרא מתוך
"ילדותי בירושלים העתיקה")