האיסור להזיק - הוא כלפי שמיא או כלפי הניזק

[יוסףלוי]

לכאו' יש להסתפק האם האיסור להזיק ממון חבירו הוא בין אדם למקום [וכמו שמציע הקהל"י בב"ק סי' א' שהאיסור הוא משום בל תשחית],
או בין אדם לחבירו [וכמו שמציע הקהל"י הנ"ל שהאיסור הוא מדין השבת אבידה, שצריך להציל ממון חבירו]

ונפשטו לי הדברים בלומדי רמב"ם הל' תשובה.

הנה כתב הרמב"ם בפ"א: "וכן החובל בחברו או המזיק ממונו--אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו--אין מתכפר לו, עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם".

נמצא, שלעניין חיוב וידוי מזכיר הרמב"ם גם מזיק ממונו, שבעשותו תשובה חייב להתוודות.

ובפ"ב כתב הרמב"ם: "אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון חובל חברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהן--אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו, וירצהו".

וכאן הרמב"ם אינו מונה בחדא מחתא עם חובל חבירו - מזיק ממונו, משום שמזיק ממונו אינו צריך לפייס את חבירו, אלא מספיקה לו תשובה בלבד.

[וסתם ק' מכאן על הקהל"י שלא הזכיר את הרמב"ם המפורש בפ"א שמחייב תשובה את המזיק ממונו. ואולי הוא מזכיר ומיהרתי בקריאתו]

[אוצר החכמה]

אפשר לדחות, שגם לצד שהוא בין אדם לחבירו היינו רק עניין הממון ביניהם, ולא שיש כאן בין אדם לחבירו מעבר לממון, וממילא אם שילם, אין צריך עוד לפייסו.

(אם גרם לו צער נפרד כי הזיק לו בדרך אונאה, או שגרם לו טירחא מלבד הנזק זה עניין אחר ומסתבר שע"ז צריך לפייסו אבל זה עניין נפרד)

[יוסףלוי]

ומאי שנא מגזל שהאיסור הוא בין אדם לחבירו, ובכל אופן חייב לרצותו ולפייסו ולא מספיקה תשובה בלבד?

[ועוד, מה המקור של הרמב"ם לכזה חידוש?]

[למאי_נמ?]

ועי' מנחת אשר (להגר"א וייס שליט"א) ב"ק סי' א.