בתחום הזה אני אפי יותר עם הארץ מאשר בשאר התורה וממש לא מבין את פשט העניין. מישהו מוכן לעזור לי?
הרמב"ם לקראת סוף הפרק כותב:
"ואם יאמרו אלו המתדמים לאומות מאנשי תורתנו - שאיני מדבר אלא בהם - שהם אינם
עושים מה שעושים מהטריח גופם ופיסוק הנאותיהם אלא על דרך ההרגל לכוחות הגוף,
וכדי שיהיו נוטים מעט אל הצד האחד, כפי מה שבארנו בפרק הזה, שראוי שיהיה האדם
כן, הרי טעות היא בידם, כאשר נבאר.
וזה, שהתורה לא אסרה מה שאסרה, ולא צוותה מה שצוותה, אלא מפני הסיבה הזאת.
רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על דרך ההרגל. שכן איסור "המאכלות
האסורים" כולם, ואיסור הביאות האסורות, והאזהרה מן הקדשה, וחיוב כתובה
וקידושין, ועם כל זה לא תהיה מותרת תמיד, אלא תיאסר בעתות הנידה והלידה, ועם
זה סייגו חכמינו למעט התשמיש, והזהירו מזה ביום, כמו שבארנו בסנהדרין - הנה
לא צווה אלוהים אלא כדי שנתרחק מקצה "רוב התאווה" ריחוק רב, ונצא מעט מן
המיצוע אל צד "העדר הרגשת ההנאה", עד שתתיישב בנפשותינו תכונת הזהירות...."
איך זה מסתדר עם מה שכתב בתחילת הפרק על החסידים שהולכים לפנים משורת הדין:
"זה העניין לא היו החסידים מניחים תכונת נפשותיהם תכונה ממוצעת בשווה, אך היו
נוטים נטייה קלה לצד היתר או החסר, על דרך הסייג. רצוני לומר, שהיו נוטים,
למשל
מן הזהירות מעט לצד העדר הרגשת ההנאה. ומן אומץ-הלב - לצד ההעזה מעט. ומן
השועות- לצד היהירות מעט. ומן הענווה - לצד שפלות הרוח מעט. וכן בשאר. ואל
העניין הזה רמזו באומרם: "לפנים משורת הדין". ?