ר אלחנן סמט - סבירותו של המבחן שערך העבד לרבקה
המבחן שבו העמיד העבד את הנערה חייב להיות מבחן סביר: היענותה החיובית של הנערה, כל כמה שתהא נובעת מנדיבות לב ומנכונות להשקיע זמן ומאמץ מרובים, שומה עליה שיהא ניתן לנמקה בצורך אמיתי. האמנם כך הם פני הדברים?
בקשתו של אדם צמא הבא מדרך ארוכה מנערה העולה מן הבאר "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" נראית בקשה סבירה, וכך גם היענותה הנדיבה: "וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה אֲדֹנִי, וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ".
הצעת הנערה להלן "גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" – היא הצעה נדיבה עד מאוד, ומימושה כרוך, כאמור, בריצה הלוך ושוב, בירידה לעין ובעלייה אל השוקת עשרות פעמים, "עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" – כל עשרת הגמלים. מה עשה העבד במשך הזמן הרב הזה?
כא וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא.
מדוע לא הציע לה את עזרתו?
הבה נשער (השערה מסתברת) שהעבד הוא איש זקן ונשוא פנים (כנאמר עליו בראש סיפורנו "עבדו זקן ביתו"), ואין בכוחו להשתתף בעבודה פיזית קשה זאת. אולם בהמשך הסיפור מתגלה הדבר המסתבר מלכתחילה, כי לא לבדו הנהיג העבד הזקן שיירה של עשרה גמלים עמוסים כל טוב: היו עמו אנשים נוספים מעבדי אדונו.
דבר זה מתגלה לראשונה בשאלת העבד בפסוק כג "הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין", ומתבאר היטב בפסוק לב "וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים, וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ" (ושוב בפסוק נד "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ", ופעם נוספת בפסוק נט). מסתבר כי 'האנשים אשר אתו' היו אנשים צעירים, שעליהם הייתה מוטלת עיקר הטרחה הכרוכה במסע הארוך הזה. ובכן מדוע לא סייעו הללו בשאיבת מים לגמלים? יותר מכך: מדוע לא הורה להם אליעזר שיעשו הם את העבודה כולה, ולא יזדקקו לטרחתה של נערה צעירה?
אין להשיב כי העבד ואנשיו נמנעו מלהשקות את הגמלים בעצמם כדי שיוכל להתקיים המבחן, שכן מבחן זה לכאורה אינו סביר: מדוע אמורה הנערה להעלות בדעתה להציע לשאוב לכל הגמלים במצב דברים זה?
הנה, ביחס למצוות פריקה שבתורה – "עזב תעזב עמו" (שמות כ"ג, ה) – מלמדת המשנה (בבא מציעא פ"ב מ"י):
הלך וישב לו (- בעל הבהמה) ואמר: הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק – פרוק, פטור, שנאמר: "עמו". אם היה זקן או חולה, חייב.
נראה כי פטור זה נובע מן הסיטואציה הבלתי-מוסרית בעליל, שבה מנצל אדם בדרך לא הוגנת את טוב לבו של הזולת (או את חיובו לסייע לחברו מחמת המצוה המוטלת עליו). אין ראוי אפוא לעודד התנהגות נלוזה כזו. האם אין בהתנהגותה התמימה של רבקה כדי לחזק את מה שנראה כמנהגם הציני של העבד ושל אנשיו, היושבים בחיבוק ידיים ואומרים לה: 'אם רצונך לשאוב לגמלים שאבי'?
נראה שהפתרון לבעיה זו נעוץ בהבנת הריאליה המתוארת בסיפורנו – באורחות החיים של עיר המקבלת את מימיה מן הבאר הסמוכה לה
הבאר שימשה במשך שעות היום לצרכים שונים ולסוגים שונים של אנשים. בצהריים, בעוד היום גדול, באו אליה הרועים כדי להשקות את צאנם, ואילו לעת ערב, יצאו בנות אנשי העיר לשאוב מים לשימוש ביתי.
השטח שבו ניתן היה לשאוב את המים היה מטבעו מצומצם. 'לעת ערב, לעת צאת השואבות', הצטופפו בשטח זה נערות צעירות רבות שבאו לשאוב מים לבתיהן. מסתבר שלא היה זה מן הנימוס ומן הצניעות, ואולי אף בניגוד לתקנות החברתיות של העיר, שגבר ייכנס אז בין הנערות כדי לשאוב מים מן הבאר. [שמעתי פעם, כי לאחר מלחמת ששת הימים, בכפרים ערביים אחדים שניזונו עדיין משאיבת מים מן הבאר שמחוץ לעיר, היו שלטים מוצבים ליד הבאר, ובהם נאסרה כניסת גברים למתחם השאיבה בשעות הערב – עת צאת השואבות. מבירור אצל הבדואים יושבי הנגב למדתי כי איסור דומה קיים אף אצלם, אלא ששעת השאיבה של בנותיהם היא בבוקר השכם.]
מצב זה הלם להפליא את צורכי מבחנו של העבד. בסוף סעיף א אמרנו, כי העבד השכיל להגיע למקום ריכוזן של בנות העיר הרווקות, שמתוכן עליו לבחור את האחת, בדיוק בזמן הנכון. עתה אנו מוסיפים, שהסיטואציה שתיארנו ממש מעניקה לו את אופיו של המבחן, את תוכנו המדויק: העבד וגמליו הגיעו עם סוף היום אל באר המים עייפים וצמאים למים. אולם הגישה אל הבאר בשעה זו חסומה בפניהם, והם זקוקים לרחמיה של אחת הנערות שתתחשב במצבם ותסכים להשקות אדם ובהמה. זוהי אמנם טרחה גדולה מאד, אולם אין ביד העבד או ביד אחד מאנשיו לעזור לה בכך.