כ' הרע"א בגליו' שו"ע סי' קס וז"ל:
אם עשה מלאכה במים של חבירו, י״ל דאף דקיימא לן דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, מכל מקום כיון לטעם דשוינהו שופכים, ולאו כל כמיניה לעשות מי חבירו שופכים ולא נעשו שופכים לגבי בעלים, וצ״ע לדינא.
וצ"ב דאי תלוי בדעת בעה"ב אי נחשב בעיניו כשופכים, אז כל פעם שעשה מלאכה נימא דנפסלו רק אם דעתו שהם שופכין אבל אם דעתו עליהם לשתותם וכדו' יהיו כשרים. ואי נימא דלא פלוג, ה"ה כשחבירו עשה מלאכה ל"ש. [ועוד צ"ב למה לא כ' שלתוס' שהוא הביא בגלי' שו"ע סי' רנג (בהוצאות פרידמן שהכניסו הרבה דברים שאין בשו"ע הרגיל) שלתוס' כל דבר שצריך מחשבה כדי לפוסלו כמו משתחוה לבהמה לשם ע"ז וכדו' אז אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וא"כ בנעשו מלאכה קיי"ל שרק אם כוונתו הייתה להשתמש במים אזי נפסלו אבל אם בטעות נפל לו לשם כלים מלוכלכים אזי לא נפסלו אף אם התנקו יעו' מ"ב ק"ס סעיף ב]
עוד ראיתי מי שדן במה שמלבישים ילדים ציצית שאינם כשרים [אין בו שיעור ראשו ורובו של קטן זה בד"כ], א"כ איך מצווים עליהם לצאת לרה"ר בש"ק והלא קיי"ל דציצית פסולים יש בזה משום משוי, וא"כ סופה להם איסור.