רחמים כתב:
ונראה לבאר טעמו שכל גוי בעצם הוא כמעט אנוס לא לקיים שבע מצוות משום שאין מי שילמדו וכל עמו עוברים עליהם חוץ מעבודה זרה שלא שייך בזה אונס משום שדבר פשוט הוא שיש אלקים וכמו שידוע משם ר' אלחנן וסרמן. ואם כי יתנו הדין על הכל אבל אין איסור להציל גוי שלא עע''ז כיון שאין עליו טענה גדולה כמו על עע''ז.
יש כמה מקורות שהראו לי שגוי כן מידון על הכל מפני שהם מצוות שכליות:
כן כתב ר"נ גאון בהקדמה לש"ס [הודפס בריש ברכות]. וכן בספר חסידים סי' קנג [ויש דפו' שהוא באות א]. וכן במורה נבוכים ח"ג פי"ז בדעה הה'.
וכן נראה בתוס' ב"ב (טז:) וסנהד' (נז: ד"ה לנערה) שתי' דאף שלא נצווה עשו על נערה המאורסה ועל בזיון הבכורה מ"מ חשיב עבירה משום שהוא דבר מכוער.
וכן יש להביא ראיה ממה שהרג הקב"ה לער ואונן (אא"כ נימא דזה בכלל אבז' דש"ד כמש"כ בנדה יג. שהוה כשופך דמים או עע"ז ונצטוו על אבזרייהו כמבואר בגמ' סנהד' (עד:). [שו"ר בשו"ת צ"פ סי' ח"א סי' צ שכתב שהוא בכלל אבז' דעריות ושפ"ד. וכן ביעב"ץ סנהד' נט: כ' דהוא בכלל ש"ד עפ"י גמ' הנ"ל אך בסידורו בחלק מלון מדור ד' סעיף י"ב כתב דאם א"א לו להחזיק הזרע אם לא יכניס עצמו בסכנה אינו מחוייב ולא רשאי להמית עצמו בשביל כך, וע"כ צ"ל דאינו כש"ד ממש אלא דנלמד משם אבל ס"ס כיון דהזרע אכתי לא חי ליכא בזה יהרג וא"י וכמו עובר שלא יצא ממעי אימו, דאם אימו תמות בגללו שרי להורגו דאכתי לא מקרי נפש וע"כ דם אימו סומק טפי ול"א דהוי ש"ד]. אלא דבחזו"א אבה"ע סו"ס לז כתב דלא מצינו שיהיה הוז"ל בכלל עריות דיהרג ואל יעבור (וודאי כוונתו נמי דאינו בכלל שפ"ד דא"כ תיפ"ל דיהרג וע"י משום הכי). אמנם נראה דדעת הרמב"ן ורשב"א ברפ"ב דנדה דב"נ מצווין ע"ז דהא כתבו להוכיח ממה שנענשו כל דור המבול על עון זה דכו"ע מצווים עליו. וכתב המל"מ פ"י מהל' מלכים הל"ז ד"ה נחזור לענינינו - דדעת הרמב"ן (שם) שאף ב"נ מצווין על הוז"ל. אלא דתמה דהיכן רמיזא באורי' איסור השחתת זרע לב"נ. ובתוס' סנהד' (נט:) ד"ה והא נראה להדיא דאין ב"נ מצווים ע"ז ועיי"ש באחרונים. ולשיטתם שפיר י"ל דנענשו ער ואונן ודור המבול על מה שמכוער הדבר וכתוס' ב"ב טז: הנ"ל).
וכן יש להביא ראיה ממה שנענש הנחש שהכשיל לחוה ומבואר בגמ' סנהד' (כט.) שנענש שהיה מסית. וכתוב שם שאם היה טוען דברי הרב וכו' היה נפטר. והקשו תוס' א"כ כל מסית יפטר ע"י טענה זו. ותי' "וי"ל דדוקא נחש שלא נצטוה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאת תקלה על ידו אבל מסית שנצטוה שלא להסית נמצא כשמסית עובר". וחזינן דנענש על מה שבאה תקלה ע"י וגם ע"ז לא נצטוה וע"כ כיון שידע שזהו נגד רצון ה', נענש עליה.
וכן מה שנגמר דינם של סדום על ביטול הצדקות כמש"כ ביחזק' טז מט "הנה זה היה עון סדום וכו' ויד עני ואביון לא החזיקה" ועי' רמב"ן בבראשית יט ה שכתב שכל העמים היו עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם ולא היו בכל העמים כסדום לאכזריות וע"ע שערי תשובה ש"ג אות טו.
והנה אבר מן החי מובן אף לגוי שאכזריות גדולה ליקח אבר ולהשאירה בחיים בסבל. אך יל"ע דלכאו' האיסור והאכזריות הוא בתלישת האבר בעודה בחיים אבל לאחר מעשה לא מובן בשכל אמאי לא יאכל, וכי כאבה יגדל אם יאכל אבר שנתלשה מכבר, וכ"ש אי נתלשה לבדה דג"כ אסורה משום אמ"ה, ואיזה הבנה שכלית יש בזה.
יעו' מהרש"א שבת לג: ד"ה נכרים, דלא נצטוו הגוים על לשה"ר. ק"ק דמאחר ומצווין על מצוות שכליות וגזל ונזק בכללם, לשה"ר נמי מבין בשכל שמזיק ואמאי לא מצווין בזה.