מחצית השקל מן התורה בזמן הזה - מהגה"צ הרב אריאל שליט"א

[בית שביעי]

פרק א
מצות מחצית השקל – מפתח לכלל המצוות שבמקדש
פרק ב
מחצית השקל: למקדש וכליו - או לקרבנות?
פרק ג
מחצית השקל: האם בטרם נבנה הבית? - או דווקא כשהבית בנוי?
פרק ד
'ראש השנה לתרומת שקלים' – המושג ומשמעותו
פרק ה
'לשכת השקלים' ו'לשכת הקרבן' – שיטת הרמב"ם
פרק ו
מחצית השקל - רובו לצרכים כלליים ומיעוטו לצורך הקרבנות
פרק ז
תרומת 'מחצית השקל' שבמדבר – נועדה למשכן וכליו ולא לקרבנות
פרק ח
המיפקד לשקלים והמיפקד לקרבנות – שיטת רש"י והרמב"ן
פרק ט
המיפקד בסיני – מיפקד אחד - תחילתו בתשרי וסיומו באייר
פרק י
המיפקד באייר – לענין נחלות, ולמינוי שבט לוי כמשרתי המשכן
פרק יא
הקדשת מחצית השקל בזמן הזה – איסור או מצוה?
פרק יב
חידוש מצות 'מחצית השקל' בדורנו – כיצד?






פרק א

מצות מחצית השקל – מפתח לכלל המצוות שבמקדש


מהלכות מחצית השקל
(על פי הרמב"ם הלכות שקלים פרק א)
מצות עשה מן התורה, ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו, ונותן 'מחצית השקל כסף' שנאמר: 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'... ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת.
מחצית השקל זו מצותה, שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן, אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקודש. ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה.
הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים, ואם נתנו - מקבלין מהם... קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו.
באחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויהיה עתיד ליתן.
בחמשה עשר בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת - כל מי שיתן להם יקבלו ממנו, ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן. בחמשה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן, וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפילו כסותו.

שקולה תרומת 'מחצית השקל' למקדש – ככל המצוות שבתורה
אינה דומה מצות 'מחצית השקל' למצוות אחרות בתורה, רוב המצוות עוסקות בפרט מסוים ובזמן מסוים, כגון, מצות תפילה, מצות קריאת שמע, ברכת המזון, ועוד. לעומתן יש מצוות שהן מפתח למצוות רבות אחרות, וכגון מצות ציצית, שעליה אמרו חכמים (נדרים כה, א): "שקולה מצות ציצית כנגד כל מצות שבתורה", וכדברי הרמב"ם (ציצית ג, יב): "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן, שנאמר: 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'". כך גם באשר לתלמוד תורה, אמרו חכמים (פאה א, א): "תלמוד תורה כנגד כולם", וכתב הרמב"ם (תלמוד תורה ג, ג): "אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה". עוד אמרו חכמים בספרי (דברים ראה פ): "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה", ומצוה זו היא מפתח לכלל המצוות, כי בלא ארץ ישראל מרבית מצוות התורה בטלות.
אף מצות מחצית השקל אינה מצוה כשלעצמה, אלא רבות ממצוות התורה תלויות בה, כי בלא מחצית השקל, אין קרבנות התמיד, ואין מוספים, ואין שלשת הרגלים, ואין היכל, ואין כלים שבהיכל, ואין הלשכות שבעזרה, ונמצאות המצוות התלויות במקדש בטילות. כך היה במהלך הדורות, שבאמצעות מצות מחצית השקל נבנה המשכן, ובאמצעות מחצית השקל התקיימו בית ראשון ובית שני.
זה מה שמצינו בנחמיה (י, לג): "והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו", ואמרו חז"ל בבבא בתרא (ט, א) "'מצוה' - אין כתיב כאן, אלא - 'מצוות'!" ולמדו חז"ל שם, ששקולה מצוה זו "כנגד כל המצוות", זאת, משום שב"עבודת בית אלהינו" מתקיימות מאות מצוות של תורה מתוך תרי"ג מצוות.
אמנם בבבא בתרא שם דורשת הגמרא את הפסוק "והעמדנו עלינו מצוות" לענין מצות צדקה, וכדרך חז"ל לדרוש פסוק לכמה משמעויות, (וכך הביא הרמב"ם בהלכות מתנות עניים ז, ה) אך, כאמור, עיקרו של הפסוק ופשוטו מכוונים למצוות שבמקדש כנ"ל.
וראה בירושלמי שקלים ב, ג; שם פירשו את הביטוי 'שלישת השקל' לענין המקדש, שהרוצה להדר במצוה, יוסיף ויתרום למקדש תרומות נוספות: "מיכן שאדם צריך לשלש שקלו שלש פעמים בשנה", פירוש: הרוצה להדר במצוה, לא יצא ידי חובתו בתרומה חד פעמית של מחצית השקל בשנה, אלא יהדר במצוה, וישלש את שקלו למקדש שלש פעמים בשנה (עיין שם במפרשים שיש גם פירושים אחרים). כעין זה מובא בילקוט שמעוני (תרומה רמז שסג): "אם רצה אדם - לשלש שקלים שלש פעמים בשנה, שנאמר: 'והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל', והלא לא נאמר אלא 'מחצית השקל'? - אלא לא אמר [להוסיף על תרומתו] אלא שלש תרומות הללו".
דבר נוסף המייחד את מצות מחצית השקל על פני מצוות אחרות, הרי זה האופי של המצוה; מחד גיסא זו מצוה פרטית על האדם, לתרום מכיסו מחצית השקל, ומאידך גיסא זו מצוה כללית, כי אין המצוות שבמקדש מתקיימות אלא אם כן יתנו כל ישראל את חלקם. כך מתקיימת המצוה על ידי כלל ישראל, הבונים את המקדש כאחד, ומביאים את הקרבנות כאיש אחד. והיה, אם יתרשלו היחידים מלתת את חלקם, מצוות התורה בטילות, חלילה.
הרבה דרשות דרשו הדרשנים אודות 'מחצית השקל': מדוע תורם אדם מישראל 'מחצית' ולא שקל שלם? דומה, שלפנינו תשובה פשוטה: דע לך! – אומרת התורה – אם לא תתרום אתה את ה'חצי' שלך - נמצא הכל בטל, כי רק החיבור של כל ה'חצאים', ושיתוף הכלל כולו במעשה הבנין ובתרומת הקרבנות, רק בכך ייבנה הבית ויתקיים המקדש השלם.

המקיים מצוות ואין ביניהן תרומה לבנין בית המקדש – כאילו לא עשה כלום
אכן, מצינו בדברי חז"ל והפרשנים, שהרבה מצוות של תרומה יש בתורה, אך התרומה למקדש עולה על כולנה.
ראה מה שכתב רש"י בקהלת (ה, ח) על הפסוק: "וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל היא הוּא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד, אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף", שהתרומה החשובה ביותר לאדם מישראל, העומדת בראש סדר העדיפויות, זו התרומה לבנין בית המקדש. זו לשונו: "'אוהב כסף לא ישבע כסף' - אוהב מצוות לא ישבע מהם. 'ומי אוהב בהמון' - מצוות רבות. 'לא תבואה' - ואין באחת מהם מצוה מסויימת וניכרת, כגון, בנין בית המקדש... [לא יקצור את תבואת המצוה]".
ומקור דבריו בויקרא רבה (כב): "'מלך לשדה נעבד' - זה הקב"ה... 'לשדה נעבד' - זו ציון, דכתיב (מיכה ג): 'ציון שדה תחרש' [כלומר, מלך מלכי המלכים 'משועבד' כביכול לציון]... לפיכך אוהב כסף... אוהב מצות... והומה ומהמה אחר המצות, ומצוה קבועה לדורות [כגון בנין בית המקדש] אין לו - מה הנאה יש לו!" כי שאר התרומות והמעשרות שבתורה תרומות זמניות הן, תרומות לשעה, נמצא, שאם תרם תרומה בעל ערך זמני ולא תרם למקדש שהוא 'בית עולמים' – 'מה הנאה יש לו'?
וכן דרשו חז"ל בדברים רבה (ב) על דוד, שנאמר בו: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו", ואף על פי כן לא הסתפק בכך, ורצה להיות שותף במצוה קבועה לדורות: "אוהב כסף... את מוצא... דוד: אע"פ שאמר לו הקב"ה: 'רק אתה לא תבנה לי את הבית הזה' - היה דוד אומר לעצמו: וכי מפני שאמר לי הקב"ה, אתה לא תבנה לי הבית - אני יושב?! מה עשה? זירז את עצמו והתקין כל צרכיו... שנאמר 'והנה בעניי הכינותי לבית אלהי'".

שיעור תרומת 'מחצית השקל' בזמן הזה
יש לברר את גובה התשלום עבור 'מחצית השקל', כי משקל הכסף הטהור המצוי במטבע 'מחצית השקל' הקדום, הוא נושא הנתון לדיון בין הארכיאולוגים והמומחים לענייני מטבע.
כבר יצאו בענין זה ספרים ומחקרים, והעולה מדברי הרמב"ם, שהעיקר הוא, שלא לפחות משיעור מסוים של כסף. זו לשון הרמב"ם בהלכות שקלים א, ה: "מחצית השקל זו מצותה - שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן, אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקדש. ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה". (וראה בספר החינוך, מצוה קה, שכתב, שמחצית השקל "הוא משקל שמונים גרעיני שעורה, שהשקל השלם היה בימי משה משקל מאה וששים שעורה", ונפלה טעות בדבריו, או בדברי המעתיק, שכן הרמב"ם כתב לעיל, שהמשקל של מחצית השקל הוא מאה וששים שעורה). נמצא, שכל עוד האדם תורם סכום שווה ערך, לכסף טהור במשקל מאה וששים שעורים - יצא ידי חובתו (וראה בסמ"ג עשין סימן מה).
ועיין בספר כפתור ופרח (פרק טז) שם מובא שיעור גבוה יותר למשקל השקל, שכתב שם: "'בקע' - הוא מחצית השקל, משקלו קצ"ב שעורה שהם מ"ח גרעיני חרוב שהם משקל שלשה דרהם כסף צורי". (בזמננו המשקל המקובל לשיעור הרמב"ם הוא 7.08 גרם כסף, שערכו בשקלי ימינו שלושים ושנים שקל, ובאשר לשיעור בעל כפתור ופרח – ערכו בשקלי ימינו ארבעים שקל - לערך). יש להביא בחשבון תנודות של ערך מתכת הכסף בשוק העולמי, כן יש להביא בחשבון הוצאות הכרחיות למגבית מחצית השקל, שכן, בימי חז"ל הוסיפו 'קלבון' עקב שחיקה של חלק מן המטבעות, ובכך למנוע הפסד לגזברות המקדש בעת גביית הכספים.
אף כיום איסוף מחצית השקל כרוך בהוצאות שונות, כגון, פירסום באמצעי התקשורת על מועדי ההתרמה ומקום הקופות, כמו כן, הצבת 'שולחנות' או דוכנים לצורך המגבית, כך גם מינוי גזברים הממונים איש בעירו על איסוף הכספים, וכן שומרים על הקופות, לפיכך, בימינו יש להחמיר ולתת לפחות ח"י שקלים.
להלן תוכן מקוצר של מאמר מפורט מאת הרב דניאל מיכלסון (פרופ' במכון ויצמן) בדבר ערכו של מחצית השקל: שקל של תורה הוא 17.28 גרם, בהתאם לכך, מחצית השקל הרי זה 8.64 גרם. אחרי שנכנסו ישראל לארץ השקל פוחת בשליש והיה 11.52 גרם. יש על כך ראיות ממשקלות אבן מתקופת בית ראשון. בזמן נחמיה תרמו מחצית שקל זה, שערכו הוא שליש מן השקל האמור בתורה (זאת בשונה מן האמור לעיל פרק א' בדבר הסיבות לתת שלישית השקל בשנה). בהמשך, בימי בית שני הגדילו את השקל בשיעור 6/5 ועם קלבון של 1/24 הגיעו לשקל צורי שמשקלו 14.4 גרם. אחרי שמגדילים שקל זה פי 6/5 חוזרים לשקל מקורי של 17.28 גרם. זהו משקל השקל בדעת הגאונים והרמב''ם, וכך היא גם דעה אחת של רש''י, האומרת, ששקל הוא ארבעה זהובים של קונשטנטינה (ראה שמות כא לב, ובגמרא עבודה זרה יא, א). זהובים אלו הם סולידוסים המפורסמים. בזמן רש''י משקלם היה כ- 4.3 גרם, עד כאן תוכן מחקרו של הרב מיכלסון.
הנושא בכללו טעון הרחבה, ראה ספר 'מידות ושיעורי תורה' מאת הרב חיים ביניש, כמו כן בספר 'מידות ומשקלות של תורה' מאת הרב י, וייס ועוד.

שינויים בערך מחצית השקל בעבר וכיום הזה
ככל מצוה בתורה, אף בענין מחצית השקל מתחדשות שאלות בכל דור ודור לאור שינויים העוברים על היחיד והציבור, ויש לתת מענה להתחדשות הדברים בכל תקופה כעניינה.
אף בענין מחצית השקל מצינו שינויים, כגון בין תקופת המשכן לבין ימי בית שני, במשכן נתנו 'מחצית השקל' ובימי בית שני נתנו 'שלישית השקל', עקב שינוי ערך המטבע (ראה להלן פרק ב). ממילא אף בזמן הזה, הרגלי התשלום השתנו, ובמקום כסף טהור משתמשים במטבעות נחושת ומתכות אחרות וכן בשטרות נייר. כמו כן קיימת צורת תשלום מקובלת בצ'ק, או בהודעה טלפונית ואלקטרונית, שאלה היא, אפוא, האם צורת תשלום כגון זו תואמת את ההלכה.
יש להעיר בענין זה, שערך מחצית השקל כסף בימי קדם היה רב, וכוח הקניה שלו היה גדול. אחד המקורות המלמדים על כוח הקניה של הכסף, הוא ערך השדה שהקדיש אדם להקדש, ובא לפדותה חזרה מן ההקדש, כמובא בויקרא (כז, טז): "ואם משדה אחזתו יקדיש איש לה', והיה ערכך לפי זרעו - זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף". מידות שדה זו הן מאתים שבעים וארבע אמות על מאתים שבעים וארבע אמות בקירוב, שהוא בית כור והוא 'זרע חומר שעורים', כלומר, שטח של שבעים וחמש אלף אמות מרובעות. הווה אומר, בחצי שקל כסף (שהוא חלק המאה מתוך חמישים שקל) ניתן לרכוש קרקע שניתן להעמיד בשטחה בית וחצר רחבת ידים.
לאור האמור, תרומת מחצית השקל למקדש היתה רבת ערך, ומן הראוי שבית דין שיקום בעתיד יתייחס לשאלה זו.
לשיטת הרמב"ם, על כל פנים, התורם את ערך משקל כסף טהור בזמן הזה עשה כהלכה, ובלבד שיתרום לא פחות מערך משקל הכסף של 'מחצית השקל', דהיינו, כסף טהור במשקל מאה וששים שעורה. לפיכך, התורם סכום של שלושים ושנים שקלים של ימינו, עבור 'מחצית השקל' בזמננו זה, יצא ידי חובתו לדעת ראשונים ואחרונים.
מדברי הרמב"ם ובעל ספר החינוך נראה, שניתן לתת מחצית השקל בכל צורה שהיא, במטבעות, במטבע של נייר, או בצ'ק, ובלבד שישלם 'קלבון' כלומר הוצאות השולחני והוצאות הגבייה של מחצית השקל.


הנמנע מלתרום 'מחצית השקל' – מבטל מצות עשה של תורה
מצות מחצית השקל היא מצות עשה לדורות לדעת רבים ממוני המצוות (ראה בספר המצוות לרמב"ם – עשה קעא, כן ראה ב'ספר מצוות גדול' עשין סימן מה; וכן בספר החינוך מצוה קה, וכך היא דעת הרמב"ן בפירושו לשמות ל, יב, שמחצית השקל היא מצוה לדורות) ממילא, אדם שנמנע מלתרום ביטל מצות עשה.
כשעבר ראש חודש ניסן וההתרמה נפסקה בערי ישראל, לכאורה, פטור האדם מלתת מחצית השקל, אולם מדברי חז"ל מתברר, שאדם שהתעכב, ולא תרם עד ראש חודש ניסן, או שהיה אנוס, אינו נפטר מן המצוה, ומוטל עליו חוב שיש לשלמו במהלך השנה - באייר, בסיון, וכך בכל חדשי השנה, ואם לא תרם את חלקו ביטל מצות עשה מן התורה. מסיבה זו תיקנו במקדש שהכהן יכנס לתרום את תרומת הלשכה שלש פעמים בשנה - בפרוס כל רגל ורגל - כדי לפרסם בכל ישראל, שמי שטרם הרים את תרומתו חובה עליו לשלם.
יתירה מזו, מדברי הרמב"ם עולה, שכאשר גבו באדר את 'מחצית השקל' של השנה הנוכחית, העמידו בצד הקופה של השקלים החדשים קופה נוספת עבור השקלים הישנים, לגביית מחצית השקל מאדם שטרם קיים את מצות מחצית השקל של השנה הקודמת. זה לשון הרמב"ם בהלכות שקלים (ב, א): "כיצד כונסין השולחנים את השקלים בכל מדינה ומדינה? - מניחין לפניהם שתי תיבות, שולי התיבה רחבין מלמטה ופיה צר מלמעלה - כמין שופר - כדי שישליכו לתוכן [מחצית השקל] ולא יהיה אפשר ליקח מהן בנחת. ולמה עושין שתי תיבות? - אחת שמשליכין בה שקלים של שנה זו, והשנייה - מניחין בה שקלי שנה שעברה, שגובין ממי שלא שקל בשנה שעברה".
מי שלא תרם מסיבה כל שהיא בעירו, משהיה עולה לרגל למקדש היה מוצא לשכות וקופות במקדש, לתשלום החוב של מחצית השקל, כמובא במשנה (שקלים ו, ה): "שלשה עשר שופרות היו במקדש וכתוב עליהם: 'תקלין חדתין' ו'תקלין עתיקין'... 'תקלין חדתין' - [למחצית השקל] שבכל שנה ושנה, ו'עתיקין' - מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה". מפרש הרמב"ם: "השופר הראשון כתוב עליו 'תקלין חדתין' - כל השקלים שגובים מחובות אותה שנה ניתנין בו. והשופר השני כתוב עליו 'תקלין עתיקין' - כל השקלים שגובים ממי שנשאר חייב משנה שעברה ניתנין בו".
הריבב"ן על משנה זו מפרש, שאת ה'תקלין עתיקין' היו אוספים בארץ ובחוץ לארץ, ואת השקלים הישנים שבשופר זה היו מעבירים אותם לגיזבר המקדש עבור חומות העיר ומגדלותיה.
יש להעיר אודות השימוש במלה 'עתיקין' (שלא כתבו על הקופה 'תקלין דאשתקד') שהמושג 'עתיק' בא ללמד, שאדם שלא שילם את מחצית השקל לכמה וכמה שנים - חובו קיים, ולא יצא ידי חובתו אלא אם שילם את כל חובותיו, וכל שנה שלא שילם הרי זה ביטול מצות עשה של אותה שנה. באשר לאמור במשנה, שהשופרות ה'עתיקין' נועדו ל"מי שלא שקל אשתקד", כלומר, עבור שנה שעברה, כוונת המשנה להקל על בעל החוב, שיתן לפחות את חובו מן השנה שעברה, שלא להכביד יתר על המידה על החייבים, אך לגופה של מצוה, אם לא שילם לשנים אחדות החוב נשאר כשהיה וחייב לשלם.
כמובא לעיל, מחצית השקל היא מצות מפתח לכלל צרכי המקדש והקרבנות, נמצא, שהנמנע מלתרום לא די שביטל את מצותו הוא, אלא מבטל את כלל המצוות המתקיימות במקדש מכלל ישראל. אדם זה, כאילו החריב במו ידיו את המקדש, כי אם כל אחד יתרשל מלתת את חובו נמצאות המצוות שבמקדש בטילות, חלילה. יתירה מזו, כיון שאמרו חז"ל שהעולם עומד על העבודה שבמקדש, נמצא, שהחדל מלתת, מרופף בכך את יסוד העולם כולו. מאידך גיסא נמצינו למדים, עד כמה גדולה זכותו של המקיים מצות מחצית השקל, שבתרומתו מקיים את עבודת התמידין והמוספין במקדש, ומשכין בכך את השכינה במקדש ובישראל, ובתרומתו מביא ברכה וישועה לעולם כולו.

כללו של דבר
א. שקולה מצות 'מחצית השקל' כמצוות רבות בתורה, שכן, אינה מצוה כשלעצמה, אלא כל המצוות שבמקדש תלויות בה.
ב. משקל הכסף הטהור המצוי במטבע 'מחצית השקל' הקדום, הוא נושא הנתון לדיון בין המומחים. להלכה קובע הרמב"ם, כי אין לפחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו, ומשקלו מאה וששים גרעיני שעורה.
ג. ערכו של כסף טהור של 'מחצית השקל' הוא שלושים ושנים שקלים בשקלי ימינו. עם זאת, מן הראוי לתרום ארבעים שקלים לפי שיטת בעל כפתור ופרח – כדי לכסות הוצאות נלוות להתרמה.
ד. לדעת רבים ממוני המצוות, מצות מחצית השקל היא מצות עשה לדורות, לקיימה מדי שנה, ממילא, אדם שנמנע מלתרום ביטל מצות עשה.
ה. מצות 'מחצית השקל' מהווה מפתח לכלל צרכי המקדש והקרבנות, לפיכך, הנמנע מלתרום, לא די שביטל את מצותו הוא, אלא מבטל את כלל המצוות המתקיימות במקדש.



פרק ב

מחצית השקל: למקדש וכליו - או לקרבנות?

תרומת 'מחצית השקל' למלאכת המשכן – נאמרה במפורש, התרומה לקרבנות - נאמרה ברמז בלבד
בבואנו לדון, בדבר קיום מצות 'מחצית השקל' בזמן הזה, עולה מיד השאלה: הרי תרומת 'מחצית השקל' ניתנת עבור הקרבנות, מעתה, שאין בית, ואין מזבח, ואין כהנים ובגדי כהונה, ממילא אין מקום לתרום 'מחצית השקל' אלא כשייבנה הבית?
מאידך, הסברא נותנת, שתרומת 'מחצית השקל' ניתנת לבנין הבית, כי אם אין בית - אין קרבנות?
לבירור שאלה זו, והשאלות המסתעפות ממנה יוקדש הדיון דלהלן.
מצות מחצית השקל מובאת בפרשת 'כי תשא' בלשון זו (שמות ל, יג): "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ... מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'... וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים... וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד... לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם". 'עבודת אהל מועד' שבפסוק עניינה - מלאכת בניית המשכן על ענפיה השונים: עשיית אדנים, יריעות, כלים, בגדים ושאר צרכי המשכן. הדבר עולה בבירור מן הפסוק המתאר כיצד הוציאו לפועל את מטרת התרומה, ככתוב בשמות לח, כה: "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה... בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ... [לצורך איזה ענין השתמשו בו?] - לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים..."
הווה אומר: תרומת מחצית השקל מעיקרה לא באה אלא לצורך מלאכת האומנים במשכן. זה פשוטו של פסוק, ואילו ענין הקרבנות לא נזכר כלל בהקשר למחצית השקל.
אמנם מדברי חז"ל במסכת מגילה (כט, ב) עולה, שבפרשה זו נצטוו ישראל על שלש תרומות, וכלשון חז"ל שם: "שלש תרומות הן [שנתחייבו ישראל]: של מזבח - למזבח, של אדנים - לאדנים, ושל בדק הבית - לבדק הבית", ומסביר רש"י: "'שלש תרומות' - נאמרו שם [בפרשת שקלים]: 'מחצית השקל תרומה לה'', 'יתן תרומת ה'', 'לתת את תרומת ה'': תרומת אדנים - היתה לאדנים, ותרומת מזבח - למזבח, לקנות מהן קרבנות צבור לכל השנה, דכתיב בה 'לכפר על נפשותיכם'. 'ושל בדק הבית - לבדק הבית' - היא לא היתה שוה בכולן, אלא איש כפי נדבתו".
נראה, לכאורה, שיש בפרשה זו שלש מצוות התרמה, לדורו של משה ולדורות עולם, אך רש"י עצמו כותב בשמות (ל, טו) שאין בפרשה זו מקור מפורש לענין הקרבנות אלא 'רמז' בלבד.
אלו דבריו שם: "'לכפר על נפשותיכם'... לפי שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן 'תרומת ה'' שלוש פעמים:
אחת - תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר: 'וכסף פקודי העדה מאת ככר'. ומהם נעשו האדנים [תרומה זו מפורשת בפרשת 'כי תשא' ומוכחת בפרשת פקודי]...
והשנית [נאמרה כאן ברמז] אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן. הוא המנין האמור בתחילת חומש הפקודים (במדבר א, א) 'באחד לחדש השני בשנה השנית [בראש חודש אייר]' ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן, לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים. ועל אותה תרומה נאמר [כאן ברמז]: 'לכפר על נפשותיכם', שהקרבנות לכפרה הם באים.
והשלישית [שנרמזה כאן] היא תרומת המשכן, כמו שנאמר (שמות לה כד): 'כל מרים תרומת כסף ונחשת', ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו".
העולה מדבריו, שבפרשת 'כי תשא' לא נאמרו במפורש שלש מצוות של תרומה, אלא אחת, והיא תרומת האדנים, ואילו השאר באו ברמז בלבד. אף תרומת מחצית השקל לקרבנות ציבור, לא נאמרה במפורש, אלא כמסקנה מתבקשת, וכפי שכתב (בפסוק טז): "הא למדת [בדרך רמז] שתים היו: אחת - בתחילת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת - בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן", כי במיפקד שבפרשת במדבר לא נאמר בפסוקים שנתנו מחצית השקל.
בירושלמי שקלים א, א; מוצאים רמז לשלשת התרומות הללו בפרשת 'תרומה', פרשה העוסקת בחומרים שונים ההכרחיים לבנין המשכן, ואין בה זכר לקרבנות. עם זאת מוצאים חז"ל לנכון להוכיח, שאף פרשה זו, שעיקרה תרומות למשכן ול'בדק הבית', ניתן למצוא בה 'רמז' לקרבנות. זו לשון הירושלמי: "שלש תרומות נאמרו [ברמז] בפרשה הזאת: תרומת אדנים, ותרומת שקלים ותרומת המשכן: 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה' - זו תרומת אדנים. 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' - זו תרומת שקלים. 'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם' - זו תרומת המשכן".
כך גם ברש"י לפרשת תרומה כתב, שלמרות שמדובר בתרומה שהיא נדבת הלב, ולמרות שמדובר בחומרים מוגדרים, נרמזה בפרשה זו החובה להביא מחצית השקל, זו לשונו: "'תקחו את תרומתי' – 'אמרו רבותינו: שלש תרומות אמורות כאן, שלשה עשר דברים האמורים בענין כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה, כשתדקדק בהם".
עוד כתב רש"י שם: "'זהב וכסף ונחשת' - כולם באו בנדבה, איש איש מה שנדבו לבו, חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד, ולא מצינו בכל מלאכת המשכן, שהוצרך שם כסף יותר". כלומר, פרשת תרומה עוסקת בתרומת חומרים – 'איש כאשר ידבנו לבו' - אך הפרשה מציינת ברמז, שיש עוד שתי תרומות, אחת לאדנים, והשניה למזבח.

הגר"א: 'מחצית השקל לקרבנות' – אינו מצות עשה בתורה - אלא 'הלכה למשה מסיני'
המסקנה העולה מן האמור עד כה היא, שהתרומות למשכן – בפרשת תרומה ובפרשת שקלים, נאמרו במפורש בפסוקים, ואילו התרומה לקרבן, אינה מופיעה במפורש בתורה אלא ברמז בלבד.
אכן, ראה מה שכתב הגר"א ב'אדרת אליהו' ב'כי תשא': "השקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה, והיא 'הלכה למשה מסיני', ומרומז במה שאמרו חז"ל", כוונתו ככל הנראה למה שמצאו חז"ל רמז בפסוקים: "שלש תרומות נאמרו כאן" - כדלעיל. דרכו של הגר"א למצוא מקור לכל דבר בתורה, ומתברר, שבאשר למחצית השקל עבור הקרבנות לא מצא מקור, דומה, אפוא, שקשה יהיה לבוא אחר המלך ולהוכיח שיש מקור מפורש לכך בתורה.
המעיין בספר המצוות לרמב"ם (עשה קעא) וכן ברמב"ם הלכות שקלים (א, א) לא ימצא איזכור של הקרבנות, וכלשון הרמב"ם שם: "מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה", ולא כתב מטרה מוגדרת לתרומה, כי המצוה היא לתת מחצית השקל לכלל ענייני המקדש, ובכלל זה הקרבנות.
אכן, ראה מה שכתב בספר החינוך (קה): "מצות נתינת מחצית השקל בשנה: שיתן כל אחד מישראל... מחצית השקל... בכל שנה ליד הכהנים... והיו מניחין הכל בלשכה אחת שבמקדש, ומשם היו מוציאין לקנות [את צרכי המקדש]: תמידין ומוספין, וכל קרבן הקרב על הצבור, ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה, ולחם הפנים, ושכר העושה לחם הפנים, והעומר, ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית. משרשי המצוה, שרצה הקדוש ברוך הוא לטובת כל ישראל ולזכותם שיהיה יד כולם שוה בדבר הקרבנות... ובענינים אלו הנזכרים, ושיהיו הכל... שוים במצוה אחת לפניו".
נמצא כנ"ל, שמצות מחצית השקל כוללת בתוכה את כלל צורכי המקדש.
צריך להעיר עם זאת, על מה שכתב הגר"א, שמצות מחצית השקל לדורות היא 'הלכה למשה מסיני', שהדבר תמוה, שלא מצינו מקור לכך בתלמוד. ראה בהקדמה לפירוש המשנה לרמב"ם, שמנה שם כארבעים הלכות, שהן 'הלכה למשה מסיני' בש"ס, ולא מנה מצות מחצית השקל. יתירה מזו! לא מצינו שמוני המצוות ימנו 'הלכה למשה מסיני' כאחת מתרי"ג מצוות.
וצריך לומר, שכוונת הגר"א לומר: 'קבלה למשה מסיני'. וראה ברמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה, שהבחין בין שני המושגים, וכתב, שהרבה קבלות קיבל משה מסיני, ויש לכולן רמז בפסוקים ובדרשות חז"ל. לא כן באשר ל'הלכה למשה מסיני' שהלכות אלו הן הלכות בלא טעם, ואין להן מקור בפסוקים.
זה, אפוא, עניינה של מצות מחצית השקל, שיש כתוב מפורש ב'כי תשא' וב'פקודי', הקובע כי יש לתת 'מחצית השקל' 'בקע לגולגולת', וזו מצות עשה מן התורה במשכן ולדורות, ואילו 'מחצית השקל לקרבן', ענין זה לא בא אלא מכוח דרשה ורמז, הנלמד מ'שלש תרומות הן' – כדרשת חז"ל ב'תרומה' וב'כי תשא'. נמצא, ש'מחצית השקל' כוללת בתוכה שתי מטרות, את המפורש בפסוקים, דהיינו 'בדק הבית' ומלאכת האומנים, וכן את ענין הקרבנות, דבר שאינו נזכר בפסוקים במפורש אלא ברמז בלבד.

לתרומת 'מחצית השקל' מטרה רוחנית, ונועדה לכפר על היחיד ועל הכלל
מטרה נוספת נועדה ל'מחצית השקל' – כמפורש בפסוקים, והוא ענין הכפרה, כמבואר ב'כי תשא' - "ולקחת את כסף הכיפורים, ונתת אותו על עבודת אהל מועד", כי בניית המשכן כשלעצמה מכפרת.
ראה ברש"י לשיר השירים א, יג; הכותב: "'צרור המור דודי לי'... הקדוש ב"ה נתרצה לישראל על מעשה העגל, ומצא להם כפרה על עוונם, ואמר: התנדבו למשכן ויבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל". יתירה מזו! משום כך נקראו הכפורת והכרובים בשם 'כפורת' וכדברי הירושלמי (שקלים א, א): "יבוא זהב של 'כפורת' ויכפר על זהבו של עגל". ומובא ב'בית הלוי' (שמות לא): "שבכפורת כתוב... 'אל הכפורת יהיו פני הכרובים'... רומז, דשני הכרובים היו רומזים להתקרבות של הקב"ה לישראל והשגחתו עליהם [וכפרתו]... ככתוב: 'ופניהם איש אל אחיו'".
וראה גם במפרשים, שכסף זה ניתן ל"'עבודת אוהל מועד' - למלאכת האדנים והווים" לכפרה (ראה מדרש אגדה שמות ל, ט; וכן ברבינו בחיי ויקרא כב, כז) כי בנין המשכן כשלעצמו מכפר.
עוד מובא בפסיקתא רבתי (פיסקא י - כי תשא): "מי גרם לפרשת שקלים? - העבירה של עגל!" וכוונת המדרש לומר: מי גרם לציווי של פרשת שקלים, ולכך שהתורה תצוה לתרום מחצית השקל לבניית המשכן? ותשובת המדרש: "העבירה של עגל", כי בהקמת המשכן מכפרים ישראל על עצמם ועל חטא העגל!"
ומובא בפסיקתא זוטרתא (שמות ל, טז): "'לכפר על נפשותיכם' - להודיע כמה הזכות גורם, שכל זמן שישראל זוכין, המעט שנותנין חביב לפני הקב"ה כהרבה, ומתכפרין בו".

התרומה למשכן והתרומה לקרבנות - שניהם יחד מכפרים על ישראל
דבר שאין צריך לומר הוא, שלא די בתרומה לבנין הבית כדי לכפר, אלא יש לתרום לעבודת הכהנים והלויים ולקרבנות במקדש. עצם בניין הבית אמנם מכפר, אך קרבן התמיד הוא המגין ומכפר על ישראל יום יום.
על כפרת התמידים הננו מוצאים בבמדבר רבה (פינחס פרשה כא): "'זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים': לא שניהם [תקריב] בבת אחת, אלא 'את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים'... מעולם לא היה אדם לן בירושלים ובידו עוון, כיצד? תמיד של שחר - מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערבים - מכפר על עבירות שנעשו ביום".
עוד מצינו בפסיקתא רבתי (פיסקא י - כי תשא): "ילמדנו רבינו: כמה פעמים בשנה תורמין את הלשכה? - כך שנו רבותינו בשלשה פרקים בשנה [תורמין את הלשכה בפרוס הפסח בפרוס עצרת בפרוס החג] (שקלים ג, א). ולהיכן היתה תרומת הלשכה? - לוקחין בה תמידים משל כל ישראל, מן השקלים שהיו שוקלים. - למה? כדי שיהיו כל ישראל שותפים בו!... אם תאמר: ניגבים יותר מכוחם? - לא היו ניגבים דבר גדול אלא מחצית השקל... לא היה ניגבה אלא על כפרתם של ישראל, שהיו לוקחים בהם תמידים".
וכבר אמרו חכמים באבות א, ב: "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה", והרמב"ם הביא זאת בהלכות מעילה ח, ח: "אמרו חכמים, שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, וכך בירושלמי מגילה ד, ו: "אין העולם עומד אלא על הקרבנות".
וראה מה שמובא בתוספתא שקלים (א, ו) שמסיבה זו בית דין כופה על השקלים: "מישכנו [בית דין את] ישראל על שקליהן [בכפייה] כדי שיהו קרבנות צבור קריבין מהן. משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו, והיה הרופא כופתו ומחתך בבשרו - בשביל לרפאותו. כך אמר הקב"ה: משכנו ישראל על שקליהן, כדי שיהו קרבנות הצבור קריבין מהן, מפני שקרבנות הצבור מרצין ומכפרין בין ישראל לאביהן שבשמים. וכן מצינו בתרומת שקלים, ששקלו בני ישראל במדבר [בכפייה], שנאמר: 'ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל'".
עוד אמרו חז"ל על העבודה בכללה שמכפרת: "'ויקחו אליך שמן זית זך... להעלות נר תמיד': וכי אורה שלכם אני צריך?!... אלא בשביל לזכותכם ולכפר על נפשותיכם שמשולה כנר" (ויקרא רבה ל, יג).
זה מה שמצינו ברש"י, שכתב, לכאורה, שני דברים סותרים: בפירושו לשיר השירים כתב, שהכפרה לישראל באה בזכות תרומת זהב למשכן – כמובא לעיל: "התנדבו למשכן ויבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל", ואילו ב'כי תשא' (שמות ל) כתב, שהכפרה היא באמצעות הקרבנות: "באחד לחדש השני... נתנו כל אחד מחצית השקל, והן, לקנות מהן קרבנות צבור... ועל אותה תרומה נאמר - 'לכפר על נפשותיכם', שהקרבנות לכפרה הם באים". והרי כתב בשיר השירים שהכפרה היא זהב המשכן!
אולם אין סתירה בדבריו, אלא הדברים משלימים זה את זה, הכפרה לישראל באה על ידי שניהם, הן על ידי התרומה לזהב המשכן, והן על ידי קרבנות התמיד המכפרים על ישראל.

תרומת 'שלישית השקל' בימי עזרא ונחמיה – עיקרה למלאכת בנין מקדש
בספר נחמיה י, לג; מתואר, כיצד הציבור קיבל עליו תרומה מיוחדת לבנין הבית, ככתוב: "וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ... וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים... לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ... וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ".
ישראל קיבלו על עצמם לתת את תרומת ה' למקדש, ומודגש בפסוקים ששני הדברים מכפרים – בדק הבית וקרבן התמיד, ככתוב: "ולעולת התמיד השבתות... לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו [לבדק הבית]".
בראשית ימי הבית השני סבל ציבור העולים מבבל מעוני ומחסור, וחלקם נמנע מלתרום את חלקו למקדש, לפיכך כרתו 'אמנה' במעמד נחמיה והשרים, ככתוב (נחמיה י, א): "וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים, וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ", בכך התחייבו בפומבי למלא את חובתם למקדש.
השאלה המעסיקה את הפרשנים היא: מדוע קיבלו עליהם ישראל לתת 'שלישית השקל' ולא 'מחצית השקל' – ככתוב ב'כי תשא'? יש מן הפרשנים, שכתבו, שנתנו את ערך הכסף הטהור של מחצית השקל, אלא שהיה שינוי בערך המטבע - "כי בימי עזרא הוסיפו עליהם [על ערך המטבעות] והיה 'שלישית השקל' [שווה ערך ל] עשר גרה". וכך כתב המלבי"ם שם (וראה את דברי הרב מיכלסון בענין זה, לעיל פרק א).
מצינו פירוש אחר, המובא בפסיקתא זוטרתא (בראשית יז) שאנשי כנסת הגדולה תקנו את 'שלישית השקל' כתוספת על מחצית השקל, ובלשון הפסיקתא: "הלא תראו כי אנשי כנסת הגדולה אמרו: 'והעמדנו עלינו מצוות לתת שלישית השקל בשנה' - חוץ מן מחצית השקל של כסף הכיפורים". כך גם כתב ר' אבן עזרא "'שלישית השקל' באה בנוסף על מחצית השקל, לצורך הענינים הנזכרים", וכן במצודת דוד ובמלבי"ם שם.
כענין זה כותב הרמב"ן בשמות (ל) בשם הירושלמי, שכאשר "עלו מן הגולה, מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות, היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים, והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד". הדבר מתבקש, שהרי ביציאת מצרים היה מספר התורמים רב - ששים ריבוא - ואילו בימי בית שני היו מועטים - ארבעים ושנים אלף בלבד, ולפיכך לצורך הקמת המקדש מחדש וחידוש הקרבת הקרבנות - היה הכרח להוסיף על תרומת מחצית השקל.

כללו של דבר
א. יש לברר, האם תרומת 'מחצית השקל' ניתנת עבור המקדש וכליו - או עבור הקרבנות?
ב. מן הפסוקים ודברי חז"ל עולה, שתרומת 'מחצית השקל' למלאכת המשכן – נאמרה במפורש, ואילו התרומה לקרבנות - נאמרה ברמז בלבד.
ג. מדברי רש"י עולה, שפרשת 'תרומה' ופרשת 'כי תשא' עוסקות במפורש בתרומת חומרים למשכן, ואילו התרומה לקרבנות נאמרה בפרשיות אלו ברמז בלבד.
ד. בדברי הרמב"ם בספר המצות ובהלכות שקלים, לא הוזכרה מטרה מוגדרת למחצית השקל, והיעד הכללי הוא צרכי המקדש, ואילו ענין הקרבנות לא נזכר כדבר מהותי במצוה. כך גם דעת הגר"א שמצות מחצית השקל לקרבנות אינה מפורשת בתורה שבכתב ונמסרה בתורה שבעל פה.
ה. מלשון הפסוקים ודברי חז"ל עולה, שתרומת מחצית השקל מכפרת על ישראל, זאת, הן על ידי עשיית המשכן והכלים והן על ידי הקרבנות.
ו. בראשית ימי הבית השני קיבלו ישראל על עצמם לתת את תרומת ה' למלאכת המקדש ולקרבנות, בסך 'שלישית השקל בשנה'. השינוי הלשוני מהווה מקור לדיון בין הפרשנים, יש שפירשו, שהיה שינוי בערך המטבע באותה תקופה, ויש שפירשו, שכיון שהיו ישראל מועטים, קיבלו עליהם להוסיף על מחצית השקל עוד שלישית השקל בשנה.


פרק ג

מחצית השקל: האם בטרם נבנה הבית? - או דווקא כשהבית בנוי?

התרומות למשכן בימי משה – והתרומה לקרבנות - כולן מתקיימות ב'מחצית השקל'
מדברי הרמב"ם נראה, לכאורה, שהמצוה לתרום מחצית השקל נאמרה, רק כאשר הבית בבניינו, שכך נאמר בספר המצוות לרמב"ם (עשה קעא, וכן בהלכות שקלים פרק א): "שציונו לתת מחצית השקל בכל שנה, והוא אמרו יתעלה (שמות ל, יב): 'ונתנו איש כופר נפשו לה''... ובמסכת שקלים התבאר, שמצוה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית".
דברי הרמב"ם תמוהים, שכן, סוגיא מפורשת קובעת, כי מצות מחצית השקל נאמרה בטרם נבנה המשכן, וכל עניינה לצורך בניינו. זה לשון הגמרא במסכת מגילה (כט, ב) "'ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים'... מאי 'פרשת שקלים'? רב אמר: 'צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי' [כלומר להביא את קרבנות התמיד]. ושמואל אמר: 'כי תשא'".
שואלת הגמרא: "למאן דאמר: 'כי תשא', קרבנות מי כתיבי?! שקלים לאדנים כתיבי! [מפרש רש"י: כדכתיב: 'ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד!' והן השקלים שנעשו מהן אדני המשכן... וכסף פקודי העדה... לצקת את אדני הקדש'!"] כלומר, פרשת שקלים ב'כי תשא' עוסקת באדנים שהם יסודות המשכן, ועליהם המשכן כולו בנוי, ואילו קרבנות לא בא זכרם בפרשה זו! ולפיכך שואלת הגמרא, עתה, כשבאים לקרוא בפרשת שקלים בציבור, ובכך להכריז בבתי הכנסת על איסוף השקלים לקרבנות, הרי פרשה זו אינה מזכירה לציבור את העיקר – את הקרבנות!
ומשיבה הגמרא: "כדתני רב יוסף: שלש תרומות הן: של מזבח [של הקרבנות] - למזבח, ושל אדנים - לאדנים, ושל בדק הבית - לבדק הבית!" כוונת הגמרא לומר: פרשת שקלים כוללת בתוכה את שלשת התרומות, והקרבנות בכלל זה (ברמז – כמובא לעיל) - וממילא כשקוראים בציבור את 'כי תשא', מזכירה הפרשה לציבור גם את חובת מחצית השקל לקרבנות (וראה את פירושו של רש"י לסוגיא זו).

ירושלמי: "תרומת המשכן למשכן - מה שירצו יעשו!"
כמובא לעיל, בירושלמי שקלים (א, א) למדו את חובת מחצית השקל לקרבנות מ'פרשת תרומה', שהדבר לא נאמר במפורש אלא ברמז. בירושלמי שם מודגש, שיעד ההוצאות של תרומת מחצית השקל מסור לחכמים, וכלשון הירושלמי שם: "שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת... תרומת המשכן למשכן - מה שירצו יעשו! תרומת שקלים לקרבן - מה שירצו יעשו! כדי שתהא יד כולן שווה. תרומת אדנים – לאדנים".
כוונת הירושלמי במשפט: "תרומת המשכן למשכן - מה שירצו יעשו!" לומר, כי יש לקנות חומרים שונים וכלי עבודה לאומנים, כמו כן יש לשלם לכל אומן שכר חדשי המגיע לו. שלא תאמר: תרומת המשכן מיועדת לזהב המנורה בלבד! ולזהב הציץ בלבד! ולא נועדה לכלל ההוצאות מסביב. אלא התרומה נועדה להכנת כל הנדרש למלאכת המנורה והציץ, כגון הקמת כור ליציקת זהב, והכנת ציוד, כגון, פטישים ואיזמלים, ותנורים ומכונות, ומשכורות לאומנים וליוצרים, זו כוונת המשפט - "מה שירצו - יעשו".
וראה בדברי חז"ל ובמפרשים, שאיתמר היה הגיזבר וממונה על ההוצאות, ועליו נאמר "מה שירצו יעשו". זה לשון התנחומא (פקודי ה): "ומשה היאך נעשה יחידי גזבר? אלא אף על פי שהיה משה הצדיק נאמן על פי הגבורה, דכתיב: 'בכל ביתי נאמן הוא' [עם זאת] קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר: 'ביד איתמר בן אהרן הכהן'". ומפרש אבן עזרא (שמות לח, כא): "'אלה פקודי המשכן'... ביד איתמר - שהוא ממונה על רוב כלי המקדש". והרמב"ן שם כתב: "יאמר, כי 'כסף פקודי העדה מאת ככר', שנעשה בו האדנים והווים לעמודים וצפוייהם וחשוקיהם, ונחושת התנופה שהוא שבעים ככר, שעשה בה מזבח הנחשת, והמכבר וכל כליו, ואדני החצרות והיתדות - הכל נתן משה במספר במשקל ביד איתמר" (וראה במלבי"ם שם, שאיתמר היה בקי בחשבונות).
כן נאמר בבצלאל: "ולהורות נתן בלבו", היינו, בצלאל אסף את האומנים השונים והמתכננים, ולימד והכשיר את בעלי המקצוע כל אחד בתחומו, כן הכין את בתי המלאכה. הכנות אלו כולן יש בהן כבר הוצאה כספית גדולה, שלא לדבר על ההשקעה הכספית והתשלום לאומנים שטרחו בהכנת הכלי. על איתמר, בצלאל בן אורי ואהליאב אומר הירושלמי: "מה שירצו יעשו", ומה שנאמר בבצלאל בעשיית המשכן במדבר, אמור לכלל האומנים בכל דור ודור, כי לשם כך נתרם הכסף.

"תרומת שקלים לקרבן - מה שירצו יעשו!"
זה גם תוכן המשפט האמור בירושלמי בקשר לקרבנות: "תרומת שקלים לקרבן - מה שירצו יעשו!" שלא תאמר: הכסף קודש לכבשים ועיזים בלבד, לא כן! אלא פעמים שצריך להביא בהמות משובחות מרחוק, והדבר מחייב לשלוח אנשים למקומות מרוחקים להביא כבשים ואילים ופרים. כן יש לבנות להם מכלאות, ולהעמיד עליהם רועים ורפתנים להאכילם ולהשקותם במשך השנה.
וראה מה שכתב הרמב"ם (איסורי מזבח ז, ב): "כך היו עושין בזמן המקדש: מביאין אילים ממואב, ומביאין כבשים שגביהן רחבים מחברון, ומביאין עגלים מן השרון, וגוזלות מהר המלך, ומביאין יין מקרחיין והלוטיין, וסולת ממכמש ויוחנה, ומביאין שמן מתקוע". פעולות אלו היו כרוכות בהוצאה ניכרת ובמשכורות קבועות. כך גם באשר לקטורת ולשמן המשחה, צריך לשלוח מומחים להביא את הסממנים הנכונים מארצות רחוקות, ולמצוא סממן 'מעלה עשן', ולכתוש אותם. אף אלה הסתכמו בממון רב, כמתואר ביומא, ששילמו ל'בית אבטינס' שכר רב על הכנת הקטורת, כך גם שילמו ל'בית גרמו' שכר רב על הכנת לחם הפנים – על כך נאמר "מה שירצו יעשו".
ברור, אפוא, שלדעת הירושלמי פרשת 'תרומה' אמנם רומזת על הקרבן, אך התרומה מכוונת לכלל ההוצאות המתחייבות בהכנת כל הנדרש, כדי שקרבנות התמיד יובאו מן המשובח במקדש דבר יום ביומו. הדבר חייב להקים במקדש מערכת של אנשי מקצוע, ולשכות, ומחסנים, לבהמות לעצים, לקמח, לשמן, ליין וכד'.
ברור, שהכנות אלו כולן חייבות להיעשות זמן רב בטרם נבנה הבית, לאור האמור יש לשאול, למה התכוין הרמב"ם, כשכתב, שהתרומה ניתנת רק "בפני הבית"?
למעשה השאלה אינה מכוונת רק כלפי הרמב"ם, אלא ללשון חז"ל במשנה (שקלים ח, ח) האומרת: "השקלים... אין נוהגין אלא בפני הבית"?

תרומת מחצית השקל נתרמת ב'זמן הבית' – משעה שחל חיוב לבנות את המקדש
אולם פשוט הדבר, שמה שנאמר במשנה וכן ברמב"ם, "שמצוה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית", אין זה אלא שימוש בדפוס לשון קבוע בדברי חז"ל והרמב"ם, שעניינו – 'תקופת הבית'.
כאמור לעיל, פרשת 'תרומה' ו'כי תשא' כל עניינן הן ההכנות: ב'אדנים' וביריעות וכלים למשכן, כגון, עשיית המנורה והשלחן, ולשם כך תרמו ישראל את 'מחצית השקל', כי לא מצינו בתורה מצוה לתרום מחצית השקל לקרבנות (ראה את דברי הגר"א לעיל). מה שאמור במשכן לתרום לבניינו - אמור בתקופת הבית, היינו, "בפני הבית", ובלא שיקומו ישראל ויתרמו מחצית השקל להכנות הללו, לא יהיה "בית" ולא יהיו קרבנות.
שמא יאמר האומר: כך ההלכה ברמב"ם: לתרום "בפני הבית", ודווקא כשהבית עומד על תילו!
האומר כן קובע, שאנשי כנסת הגדולה עשו שלא כהלכה! שהרי עולי בבל לא בנו בית, אלא הקריבו קרבנות כשהבית חרב, זאת, במשך עשרים ושתים שנה. הקרבנות הובאו על המזבח, כשהוא ניצב בתוך הריסות 'בית ראשון', בטרם נבנה הבית וההיכל של 'בית שני'. איך, אם כן, אספו מחצית השקל לקרבנות מדי שנה בשנה - במשך עשרים ושתים שנה - והרי אין השקלים נוהגים אלא "בפני הבית"?
מתברר ההיפך! שעולי בבל הם שנהגו כהלכה, זאת, על פי משנה מפורשת בעדויות (ח, ו) האומרת: "מקריבין אף על פי שאין בית", וכך ההלכה ברמב"ם (הלכות בית הבחירה ב, ד) ןמה שאומרת המשנה - "השקלים... אין נוהגין אלא בפני הבית", הכוונה היא ל'תקופת הבית' כנ"ל.
לדעת האומר, שאין לתרום מחצית השקל להקרבת התמיד אלא "בפני הבית", נמצאו המשניות סותרות זו את זו, האחת אומרת: "מקריבין אף על פי שאין בית", כלומר, תורמים מחצית השקל להקרבת התמיד, אף על פי שאין בית, והשניה אומרת: "השקלים... אין נוהגין אלא בפני הבית"?
ובהכרח, שלא ה'בית' הוא הקובע, ולא ה'בנין' העומד על תילו, אלא התקופה! משעה שהגיעו עולי בבל ארצה חל חיוב לחדש את העבודה, ולפיכך אספו מחצית השקל לבנין המזבח ובגדי כהונה וכו', כן קנו בהמות לתמידים ומוספים, ומציאות זו נקראת - "בפני הבית!"
למעשה מצינו פסוקים מפורשים בעזרא, מהם עולה בבירור, ש'בפני הבית', פירושו תקופת הבית. ראה מה שנאמר שם (ב, סח): "ומראשי האבות בבואם לבית ה' אשר בירושלם, התנדבו לבית האלהים להעמידו על מכונו. ככוחם נתנו לאוצר המלאכה זהב... וכסף... וכותנות כהנים מאה... ויגע החדש השביעי... ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלים" (וראה נחמיה ז, ע). מן הפסוקים שם מתברר, שכאשר הגיעו ישראל ארצה, הלכו תחילה איש איש לעירו להקים את ההריסות, כשהמקדש עדיין בחורבנו, ואף על פי כן נאמר בהם: "ומראשי האבות בבואם לבית ה' אשר בירושלם", כי גם כשהבית חרב, כיון שיש חיוב לבנותו הרי ישראל באים "לבית ה'", וכשתרמו לבנין הבית נאמר: "התנדבו לבית האלהים להעמידו על מכונו". רק משהעמידו את המזבח התאספו כאיש אחד לירושלים, עם זאת, תקופת ההכנות להעמיד את הבית על מכונו, נקראת "בפני הבית".
יש להעיר בענין זה, שאנשי בית שני חידשו את עבודת הקרבנות על המזבח בחודש תשרי בראש השנה, לא המתינו לראש חודש ניסן כדי להתחיל את העבודה, לכאורה למה? אולם הקרבת הקרבנות ותרומת 'מחצית השקל' אינם קשורים לתאריך מחייב במהלך השנה, ובכגון זה נאמר: "זריזין מקדימין למצוות" (יומא כח, ב). ראה מה שכתב רד"ק בענין זה (יחזקאל מה, יח): "כשעלו מבבל עשו חנוכת המזבח באחד בתשרי, והחלו להעלות עליו עולה - קודם שייסד הבית", ולא חיכו עשרים ושתים שנה עד שייבנה הבית.
באשר להמתנה לחודש ניסן כתב: "אם תהיה הגאולה [בעתיד] בתשרי - איך יניחו מלהקריב במזבח [בתשרי, וימתינו] עד ניסן הבא אחריו!"
לסיכום האמור, הכרח לומר, ש'בפני הבית' הכוונה היא לתקופת ה'בית' ולתקופת תהליך בניינו – גם אם הבית עצמו טרם נבנה, דווקא אז מצוה לאסוף מחצית השקל כדי להתחיל בעבודה ולהביא לבניינו של ה'בית' ממש.

לאחר חורבן בית ראשון הרימו ישראל תרומות ל"בית ה'" למרות החורבן
ב'זמן הבית' קיימת חובה לאסוף תרומות לבנין הבית והכלים כהכנה לבניין. לפיכך, כשנפתחת אפשרות לבנות מקדש, מקדישים ותורמים למקדש ולבניינו, עוד בטרם נבנה הבית.
כך נהג משה במדבר, כשציוה על ישראל לתרום זהב כסף ונחושת, לקראת בניית המשכן. לפי המבואר בדברי חז"ל, תרומת מחצית השקל במדבר החלה בתשרי, ואילו המשכן הוקם בראש חודש ניסן, כלומר, הקדישו את הזהב התכלת והארגמן בתשרי בטרם בניין הבית.
כן מצינו, שמיד עם חורבן בית ראשון, יצאו אנשי שילה ושכם לירושלים, "ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה'" (ירמיהו מא, ה) ומסבירים הפרשנים, שכיון שהלכה היא, ש"מקריבין אף על פי שאין בית" (זבחים סא, ב), עלו ישראל הנותרים בארץ לבית המקדש החרב, לבנות מזבח ולהביא שם את קרבנם (מצודת דוד שם). כלומר, למרות שיש מציאות של חורבן, וההיכל נשרף, עדיין שם "בית ה'" עליו, ומצוה להקדיש ולהביא את ההקדש למקדש.
כך גם עשו ישראל בעת שעלו ארצה מבבל במטרה לבנות את הבית השני, כהכרזת כורש בזמנו, שכל העולה לירושלים לבנות בית לה' יביא עמו נדרים ונדבות משכניו, ככתוב: "ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלהים אשר בירושלם". עוד נאמר שם: "וכל סביבותיהם חיזקו בידיהם בכלי כסף בזהב ברכוש ובבהמה ובמגדנות" (עזרא א, ו). וכתבו הפרשנים, שלא רק יהודים הרימו את תרומתם למקדש בירושלים, אלא גם "העמים שהיו שכניהם של ישראל סייעו, והחזיקו את ידי היהודים בזהב ובכסף ומתנות הללו למען יוכלו לעלות לירושלים" (רש"י שם).
כך גם מתאר עזרא בעלייתו לירושלים: "ואשקלה להם את הכסף ואת הזהב ואת הכלים תרומת בית אלהינו, ההרימו המלך ויועציו ושריו וכל ישראל הנמצאים... ואומרה אליהם: אתם קדש לה' - והכלים קדש, והכסף והזהב נדבה לה' אלהי אבותיכם" (עזרא ח, כה) וביארו חז"ל: שהקדישו את הכלים כבר בבבל, שנאמר: "והכלים קדש" (ירושלמי ברכות ח, ה). עוד מצינו במדרש, בענין הניסיון לבנות את בית המקדש השלישי, שנים אחדות לאחר חורבן הבית השני, שם מתואר : "בימי רבי יהושע בן חנניה, גזרה מלכות הרשעה שייבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליאנוס [עשירי היהודים] טרפיזין מעכו עד אנטוכיא, והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם [לבנין המקדש]" (בראשית רבה סד, י).
העולה מן האמור, כי כל זמן שהבית חרב חלה חובה ומצוה לתרום ל"בית ה'" ולבנותו מהריסותיו, ותקופה זו נקראת "בפני הבית".



המושג 'בפני הבית' ברמב"ם עניינו - כש'ישראל על אדמתן' ומתכוננים לבנין הבית
תוכן המושג 'בפני הבית' מוכח מדברי הרמב"ם עצמו ב'ספר המצוות' בסוף ההקדמה, שכתב שם: "כל מצוות עשה או לא תעשה, שתהיה תלויה בקרבנות... או בסנהדרין, או בנביא, ומלך, או מלחמת מצוה... לא אצטרך שאומר בה – 'וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית'". כוונתו לומר, לא אצטרך לומר, שהמצוות אלו מתקיימות כשישראל על אדמתם ומתכוננים לבנות את הבית. המעיין בדברי הרמב"ם בהלכה, יווכח, שהמצוות שמנה שם, כגון, סנהדרין ומלך, אינן תלויות כלל בבנין הבית גופו, אלא בתקופה, וכשישראל על אדמתם' מציאות זו כשלעצמה נקראת - "בפני הבית".
מצות הקמת מלך, למשל, אינה קשורה למציאות שהמקדש בנוי. ראה בהלכות מלכים פרק יא, מצב הפוך, שאם ישראל עלו ארצה והתעכבו מלבנות מקדש, יעמוד המלך, והוא יקים מקדש, וכלשון רמב"ם שם: "המלך המשיח... בונה מקדש!" ולכאורה, איך יעמידו מלך, והרי אין מעמידים מלך אלא "בפני הבית"? ובהכרח כנ"ל, שכאשר 'ישראל על אדמתם' מציאות זו כשלעצמה נקראת - "בפני הבית".
וראה בספר החינוך (תצז) שנתן הגדרה אחרת, שמצות מלך "נוהגת בזמן שישראל על אדמתן", כי אין זה שייך ל'בפני הבית'. כך גם לענין מצות סנהדרין כותב בעל ספר החינוך (תצא): "ונוהגת מצוה זו, כלומר סנהדרי גדולה וקטנה... בארץ ישראל שיש שם סמיכה". המושג "בפני הבית" לא נזכר בדבריו, כי הסנהדרין קיימת בין אם הבית בנוי ובין אם הבית חרב. אף בענין מחצית השקל שינה בעל 'ספר החינוך' את הלשון, ובמקום 'בפני הבית' כתב, שמצות מחצית השקל "נוהגת בזמן הבית" (מצוה קה) כשכוונתו לזמן המשכן,וכן לזמן בית ראשון ושני, וכך גם לזמן הבית השלישי שהוא זמננו.
חכמינו ז"ל והרמב"ם אינם מכירים מציאות משונה - כבימינו - שישראל 'יושבים על אדמתן', ומשאירים את המקדש בחורבנו. לכן פעמים שאמרו 'ישראל על אדמתן' ופעמים שאמרו 'בפני הבית' – ושניהם ענין אחד.

שחרור מקום המקדש בידי צבא ישראל – הוא 'זמן הבית' וזמן חיוב מחצית השקל
משעה שמקום המקדש נמצא בידי ישראל חלה מיד חובה לאסוף את מחצית השקל ולחדש את העבודה. כמובא לעיל, כך עשו עולי בבל בראשית ימי בית השני, שהתחילו את העבודה על המזבח בראש השנה, וכך עשו החשמונאים, שחידשו את העבודה בכ"ה בכסליו. אלו כאלו לא המתינו לראש חודש אדר כדי לגבות מחצית השקל עד ראש חודש ניסן, אלא החלו מיד בהקרבת התמידים.
באשר לזמן החיוב, מתברר, שהוא מתחיל עוד בטרם שולט עם ישראל בהר הבית. כך נאמר בדברים (יב, ה): "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם".
וכתב הרמב"ן שם, בתארו את שיבת ישראל לארצם: "וטעם 'לשכנו תדרשו' - שתלכו לו מארץ מרחקים, ותשאלו: 'אנה דרך בית השם!' ותאמרו איש אל רעהו: 'לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב!' וב'ספרי': 'תדרשו'... יכול תמתין עד שיאמר לך נביא?! תלמוד לומר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'"! כלומר, החיוב לחדש את העבודה במקדש מתחיל עוד בהיות ישראל ב'ארץ מרחקים', וצריך ללכת ולשאול ולעלות, ולעשות כל מאמץ לחדש את העבודה במקדש.
עוד כותב הרמב"ן בפירושו לבמדבר (טז, כא): "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה... ואין השבטים מתעוררים לאמור: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'".
וראה רמב"ם הלכות מלכים (א, א) שאף הוא למד את מצות בנין המקדש מפסוק זה באומרו: "לבנות בית הבחירה, שנאמר, 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'".
כך עולה מדברי חז"ל, שהחיוב לבנות את הבית חל עוד בטרם שולטים ישראל במקום המקדש. ראה במדרש שמואל (פרשה לא) בענין המגיפה שאירעה בימי דוד, ואומרים חז"ל שם, שהיא באה על שישראל התעכבו מלשלוט במקום ולבנות מקדש.
זה לשון המדרש: "'וישלח ידו המלאך ירושלם לשחתה'... למה דוד דומה באותה שעה, לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע בשל מה הוא מכהו... כך כל אותן האוכלוסין שנפלו, לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו בנין בית המקדש".
ולכאורה יש לתמוה על המדרש, מדוע יצא הקצף, על "שלא תבעו בנין בית המקדש", הרי מקום המקדש היה בשליטת היבוסי, ואם כן, לא חל עליהם חיוב לבנות מקדש, כי הם בגדר אנוסים, שהרי כשיבואו לגרש את היבוסי משם הדבר כרוך בסכנת נפשות? יתירה מזו! הרי עבודת התמיד באותם ימים נעשתה במשכן, הן בשילה והן בנוב ובגבעון, ואם כן עבודת התמידין והמוספין מתקיימת בגבעון, ואם העבודה נעשית - המגיפה על שום מה?
אלא שזה עצם החיוב האמור בתורה: "לשכנו תדרשו ובאת שמה!" 'ובאת' - אין עניינו לבוא ולהתבונן במקום, אלא לכובשו!
כך מפרש רד"ק פסוק זה בתורה. ראה פירושו (שמואל ב' ז, א): "'ויהי כי ישב המלך בביתו... וה' הניח לו' - אז חשב לבנות את בית המקדש. כי מצוה היה על ישראל לבנות בית המקדש... שנאמר: 'והניח לכם מכל אויביכם מסביב... והיה המקום אשר יבחר ה'... לשכנו תדרשו ובאת שמה'". כך גם פירש רד"ק במלכים א' (ה, יח): "כי אחר המנוחה [של דוד] היתה המצוה לבנות בית המקדש כמו שכתוב... 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'".
אמנם אצל דוד נאמרה מצוה זו כאשר ינוח מן המלחמות, אך זאת, משום שעבודת הקרבנות בזמנו התקיימה במשכן - בנוב וגבעון, אך כשהמקדש חרב והעבודה בטלה, יש לבוא "מארץ מרחקים" - כדברי הרמב"ן, ולבנות את המקדש ולחדש מיד את העבודה.
זו משמעות הלשון 'ביאה' בתורה, היינו - כיבוש. ראה קידושין לז, ב: "הואיל ונאמרו 'ביאות' בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן - לאחר 'ירושה וישיבה', אף כל - לאחר 'ירושה וישיבה'". 'ירושה וישיבה' עניינו מלחמה וכיבוש, וכלשון חז"ל בנדה (מז, א) ובהרבה מקומות: "שבע שכבשו ושבע שחלקו". ראה גם 'ספרי' (פרשת שלח פיסקא קז): "'כי תבואו אל הארץ... וירישתה וישבתה בה': הואיל ונאמרו 'ביאות' בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהם שאינו אלא לאחר 'ירושה וישיבה' - אף כל... לאחר 'ירושה וישיבה'".
ראה גם בספרי דברים (עקב פיסקא נא): "אמר לו המקום [לדוד]: את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה!" כלומר, מצוה להכנס לסכנת נפשות, ולהוריש במלחמה את המחזיקים בהר הבית.
נמצא, שאין ישראל יכולים לטעון שהם 'אנוסים', כי זו גוף המצוה להכנס בסכנת מלחמה ולכבוש את המקום. וכיון שישראל התרשלו, ולא קיימו בהר המוריה "ובאת שמה" ולא קיימו בו מצות 'ירושה' – כפי שנלחמו בשאר שבעת העממים, והשאירו את המקום לארוונה היבוסי, לפיכך נענשו.
לאור האמור, מה שנאמר במדרש - "שלא תבעו", מובנו - לא כבשו את המקום, והשאירו שם את היבוסי. רק המגיפה היא שהביאה את ישראל לפעול.
אכן, התברר, שאין צורך לפתוח במלחמה, כיון שארוונה (לפי הזוהר חלק ב עמ' ריד מלך היה) הסכים למכור לדוד את מקום המקדש. וראה זבחים (קטז, ב) שלא נעצרה המגיפה עד שקנה דוד את גורן ארוונה בכסף, בסך שש מאות שקל, שגבה מכל שבטי ישראל, כשכל שבט שילם חמישים שקל לקניין המקום. אולם אם ארוונה היבוסי היה מסרב למכור את נחלתו, מצוה לכבוש את המקום ולהורישו משם.

הראשונים: חובה מן התורה לכבוש את מקום המקדש ולהתחיל מיד בהקרבת קרבנות
הרמב"ן הולך בעקבות חז"ל במדרש שמואל לעיל, וכותב, שאם ישראל משתהים בקיום המצוה, של "ובאת שמה", הרי הם בסכנת מגיפה, וכלשונו (במדבר טז): "ואני אומר... שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה... ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו! כענין שנאמר (דברים יב, ה): 'לשכנו תדרשו ובאת שמה!'... אבל כאשר העם לא השגיחו... על כן היה הקצף עליהם, ועל כן היה 'המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם' נודע בעונשם ובמגפתם!"
כלומר, החיוב על ישראל מתחיל עוד בטרם נמצא המקום בידם ובשליטתם, אלא החיוב של "ובאת שמה" הוא על עצם השליטה במקום במלחמה או בקנין כסף.
כך גם מוכח מדברי הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' (ג, מה) שם כתב: "ואשר לא התבאר בתורה [מקום המקדש] ולא נזכר בפרט [הר המוריה] אבל רמז אליו ואמר: 'אל המקום אשר יבחר ה' לשכנו תדרשו ובאת שמה', יש בו אצלי שלש חכמות [מחשבות עמוקות]: האחת מהן: שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה, כשיידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה [לכובשו במלחמה ולבנות בו מקדש]. והשנית: שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכולתם [מאותה סיבה]. והשלישית...שלא יבקש כל שבט היותו [של המקום] בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה... ולזה באה המצוה שלא ייבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך, שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת, כמו שבארנו ב'ספר שופטים'".
ואכן, כותב הרמב"ם ב'ספר שופטים' בהלכות מלכים (א, א): "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ... ולבנות בית הבחירה, שנאמר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'".
נמצא, לאור האמור, שאף בטרם שוחרר מקום המקדש מצוה מן התורה לכובשו, ומתברר, שמציאות זו של חובת הכיבוש הרי היא בגדר "בפני הבית", ואם אין ישראל תובעים את מקום המקדש לכובשו, צפויים הם, חלילה, למגיפה.
דבר שאין צריך לומר הוא, שלאחר שנכבש המקום על ידי צבא ישראל, ועם ישראל ריבון בהר הבית ואדון על מקום המקדש, ואין עבודה, ואין קרבן על המזבח כבימי דוד במשכן גבעון, אלא העבודה בטילה זה אלפיים שנה, על אחת כמה וכמה שחל חיוב מן התורה על חכמי ישראל לתבוע את בנין המקדש. כמו כן, חובה על כל אחד ואחד, לתרום מיידית 'מחצית השקל', כדי להתחיל מיד בהקרבת קרבנות – ובטרם נבנה הבית עצמו – כפי שקיימו את המצוה עולי בבל בשעתם.
בדומה לכך בבוא ישראל ארצה בדורנו זה, החזרה ארצה מטרתה לבנות את הבית, וכלשון התפילה: "יהי רצון... שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו - ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו", ממילא תקופה זו נקראת "בפני הבית".
יתירה מזו! זמננו זה שונה למעליותא מזמנם של עולי בבל, כי עולי בבל היו תחת שעבוד מלכויות, וכלשון עזרא בתפילתו (עזרא ט, ט): "כי עבדים אנחנו! ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו, ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס", ומלכות פרס היא אחת מארבע מלכויות ששלטו על ישראל (ראה מאמרי חז"ל בפרקי דרבי אליעזר פרק כז ועוד). לא כן בזמננו, שעם ישראל זכה למעמד שלא זכו לו אנשי בית שני, וה' פרק מעל דורנו את שעבוד מלכויות. וראה בברכות לד, ב; שפריקת עול המלכות והעדר 'שעבוד מלכיות' הוא שינוי מהותי במציאות של עם ישראל, וכך מביא הרמב"ם להלכה בהלכות תשובה ט, ב; וכך בהלכות מלכים יב, ב.
לאור האמור, בתנאים שזכה להם דורנו, אם אין עם ישראל מחדש את העבודה, ואינו מתחיל באיסוף מחצית השקל, להוכיח כלפי שמים: הנה, החילונו בהכנות לבנין הבית וחידוש העבודה! הרי זה מעורר קיטרוג גדול בעולמות העליונים, חלילה, כבימי דוד. ומי יודע אם לא בגלל עצלות הדור בענין חידוש העבודה, זו הסיבה שבאות על דורנו צרות ומלחמות, המתרגשות לעיתים תכופות בארץ ישראל.

כללו של דבר
א. מדברי הרמב"ם נראה, לכאורה, שמצות מחצית השקל מתקיימת רק לאחר בנין הבית, וכלשונו: "מצוה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית".
ב. אולם המושג "בפני הבית", אינו אלא שימוש בדפוס לשון קבוע בדברי חז"ל והרמב"ם, ועניינו – 'תקופת הבית'.
ג. כך עולה בבירור מהנהגת אנשי כנסת הגדולה בעת עליית עולי בבל ארצה, שם אספו 'מחצית השקל' והקריבו את קרבנות התמיד והמוספים - "אף על פי שאין בית".
ד. מתברר, שלא ה'בית' הוא הקובע אלא התקופה, ומשעה שהחלה 'תקופת הבית' חל חיוב לתרום מחצית השקל לבנין הבית ולהקרבת הקרבנות.
ה. מעיון ברמב"ם ובראשונים עולה, כי המושג 'בפני הבית' הוא כינוי מקביל למושג הלכתי המופיע רבות בדברי חז"ל והראשונים - 'כשישראל על אדמתן'.
ו. משעה שמקום המקדש נמצא בידי ישראל, חלה מיד חובה לאסוף את מחצית השקל ולחדש את העבודה. כך עשו עולי בבל בראשית ימי בית השני, וכך עשו החשמונאים.
ז. מדברי חז"ל והראשונים עולה, שהחיוב להתחיל בעבודה מתחיל עוד בטרם שולטים ישראל במקום המקדש, כי זו משמעות הפסוק 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'.
ח. מן המקורות עולה, שמצוה לפתוח במלחמה על כיבוש מקום המקדש, תוך סכנת נפשות, ובלבד שייכבש המקום ותתחדש העבודה. כך היא דעת חז"ל ב'ספרי', וכך היא דעת הרמב"ם והרמב"ן.

[בית שביעי]

פרק ד

'ראש השנה לתרומת שקלים' – המושג ומשמעותו

תרומת 'מחצית השקל' של כל יחיד – מה ייעשה בה?
סדר הדברים במשנה בשקלים מלמד, לכאורה, שתרומת מחצית השקל, שתורם כל יחיד מישראל, נועדה דווקא לקרבנות, כגון, לקניית בהמות לתמידין ומוספין, וכן סולת, שמן ויין לנסכים. כמו כן נועדה התרומה לדברים ההכרחיים לקרבן, כגון, קניית עצים למערכה, לקניית קטורת ושאר צרכי עבודת התמיד, ולכך נועדה 'תרומת הלשכה'.
באשר לשאר צרכי המקדש, לכך נועדה 'לשכת בדק הבית', המיועדת לפתור שאלות כספיות הקשורות לצרכי המקדש האחרים, כגון, תיקונים בהיכל, יצירת כלים חדשים, וכד'.
כך נאמר במסכת שקלים (ד, א): "התרומה מה היו עושין בה? - לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם, העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים וכל קרבנות הצבור". כך גם כותב הרמב"ם בהלכות שקלים (ד, א): "תרומת הלשכה מה יעשה בה? - לוקחין ממנה תמידין של כל יום, והמוספין, וכל קרבנות הצבור ונסכיהם. והמלח... וכן העצים... והקטורת... ולחם הפנים... ופרה אדומה... כל אלו [שהם קרבנות ציבור וצורכיהם] באין מתרומת הלשכה".
נראה, אפוא, שכסף מחצית השקל מיועד לקרבנות בלבד.
אולם המעיין היטב בדברי חז"ל יווכח, שתרומת 'מחצית השקל' שנותן כל יחיד למקדש, נועדה לכלל צרכי המקדש, ואילו המשנה והרמב"ם עוסקים בסכום חלקי ומיזערי שהופרש מכלל מחציות השקל שהובאו למקדש, דהיינו אותן 'שלש קופות' שמילאו אותן בלשכה, וסכום זה בלבד נועד לקרבנות, וכדלהלן.

מסכת שקלים עוסקת ב'ראש השנה לשקלים' - כדוגמת המסכת המיועדת ל'ראש השנה' ומצות שופר
עוד יש להעיר, שהמשנה והרמב"ם מדברים במצב, שבית המקדש עומד על מכונו זה מכבר, והעבודה על גבי המזבח נעשית, אלא שהגיע ראש חודש אדר, ומתחדשת מצוה להכריז על מחצית השקל לתרומת השנה החדשה. במצב זה שואלת המשנה: "התרומה - החדשה - מה היו עושין בה?" ומשיבה: "לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם..." שכן, ההיכל כבר בנוי, והמזבח - בנוי, ומזבח הזהב - עשוי, וכל שנותר הוא להביא כבשים ועיזים על המזבח, וכן להקטיר קטורת על מזבח הזהב.
נמצא, שמסכת שקלים עוסקת במצוה מיוחדת המתחדשת מדי שנה בראש חודש ניסן, והיא - להביא תרומה חדשה למקדש, וכלשון הגמרא במסכת ראש השנה ז, א: "באחד בניסן ראש השנה לחדשים... ולתרומת שקלים", וכשם שיש מסכת 'ראש השנה' לענין תקיעת שופר - כך יש מסכת, המפרטת את סדר תרומת מחצית השקל בראש חודש ניסן, שהוא 'ראש השנה לשקלים'.
כך מובא בגמרא (ראש השנה ז, א): "'ראש השנה... לתרומת שקלים' - מנלן?... אמר קרא: 'זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה'! אמרה תורה: חדש והבא קרבן מתרומה חדשה!" מפרש רש"י: "להקריב ראשון קרבנות הלקוחים מתרומת קופות של שקלי שנה זו". וכתב המאירי שם: "משנכנס ניסן אין מקריבין תמידין אלא מתרומה חדשה, ואם עבר והביא מן הישנה - בדיעבד יצא. והוא הדין שאם לא באה עדין מן החדשה, שמביאין מן הישנה לכתחילה". כעין זה כותב המאירי בשקלים (א, א): "אף על פי שמכל מקום אם לא באו [השקלים] החדשים לוקחים מן הישנים – מכל מקום מצוה בחדשים!"
כך מביא הרמב"ם להלכה (שקלים ד, יא): "משיגיע ראש חדש ניסן אין מקריבין קרבנות הציבור אלא מתרומה חדשה, ואם לא באה החדשה לוקחין מן הישנה". בדומה לכך כתב בענין הקטורת (הלכה יב שם): "משיגיע ראש חדש ניסן... חוזרין ולוקחין את הקטורת... מתרומה חדשה, כדי להקריבה ממעות תרומה חדשה".
זו גם הפתיחה למסכת שקלים (א, א): "באחד באדר משמיעין על השקלים", כלומר, חודש לפני 'התרומה החדשה'. כך גם כותב הרמב"ם (שקלים א, ט): "באחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו... בחמשה עשר בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת... בחמשה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות... וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפילו כסותו". ובהמשך כתב (ב, ד): "והכל מתקבץ למקדש, ומניחין אותן בלשכה אחת מן הלשכות... וסוגרין כל דלתותיה במפתחות וחותמין עליה חותמות וממלאין מכל השקלים שיתקבצו שם שלש קופות".
כל זאת עשו, כדי להספיק ולגבות עד ראש חודש ניסן, שהוא "ראש השנה לתרומת שקלים", ולהבטיח את איסוף מחצית השקל, ובכך מתקיימת במקדש המצוה בעונתה.
מעתה, בתקופת הבית, שהמקדש בנוי והעבודה נעשית כסידרה, ברור, שהכסף הראשון היוצא מן הקופה בראש חודש ניסן, קונים בו קרבנות כתרומה חדשה למקדש. על כך אמרה המשנה: "ה'תרומה' מה היו עושין בה?" ומשיבה: "לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם".
לא כן כשהמקדש חרב, ואין מזבח, ואין מנורה, ואין שלחן, ובגדי כהונה, ומזרקים וכד', אזי אין משמעות לקניית קרבנות חדשים בראש חודש ניסן, כי אם אין מזבח, ואין כהן לבוש בגדי כהונה - מה יעשו בקרבנות החדשים, בכבשים, בעיזים ובקטורת החדשה? ובהכרח, במציאות שאין מקדש, כסף מחצית השקל יוצא תחילה לכלים, לבגדי הכהונה וכיוצא בכך, כי בלעדיהם אי אפשר להקריב את הקרבן.

המושגים 'תרומת שקלים' ו'פרשת שקלים' – ומשמעותם
להמשך הדיון, חשוב לברר את המושגים 'תרומת שקלים' ו'פרשת שקלים' שבדברי חז"ל, שכן מצינו מי שהשתבש בהגדרתם הנכונה.
כל המצוי בדברי חז"ל יודע, שפעמים, מושג אחד וביטוי אחד, משמש בלשון ההלכה לכמה וכמה מובנים, ויש לבדוק בכל מקום את מובנו המדוייק, שאם לא כן נמצא האדם משתבש.
מן הראוי להדגים זאת במאמר חז"ל במסכת עירובין (נג, א), שם מובאת עובדה, כיצד העדר דיוק במילים ומושגים, גורם לבלבול בהלכה ואף לשכחת התורה.
זה לשון הגמרא: 'אמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה שהקפידו על לשונם - נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם - לא נתקיימה תורתם בידם… בני גליל דלא דייקי לישנא - מאי היא? דההוא בר גלילא דהוה קאזיל ואמר להו: אמר למאן, אמר למאן? אמרו ליה: גלילאה שוטה! חמר למירכב, או חמר למישתי, עמר למילבש, או אימר לאיתכסאה?' (מפרש רש"י: אמר למאן - מדבר בשפה רפה, ולא פירש האות, ואינו ניכר: אם 'עמר', אם 'חמר', אם 'אימר'. עמר למילבש - [צמר] לעשות בגדים. אימר לאיתכסאה - שה לשחוט').
במאמר זה רצו חז"ל להמחיש, כיצד מלה אחת - 'אמר' - ניתן להבינה בארבע צורות שונות ומשונות: א. חמור לרכב עליו. ב. יין לשתות. ג. צמר לעשיית בגדים. ד. כבש לשחיטה. המסקנה המתבקשת: בני גליל שלא הקפידו על לשונם, יצאו מבולבלים ולא נתקיימה תורתן בידן.
ניתן להרחיב בדוגמאות, ולעניננו, דוגמא בולטת היא מסכת 'שקלים'. מבחינת ההגדרה הנכונה ומדויקת, היה צריך לקרוא לה - מסכת 'מחצית השקל', כי זה עניינה וזה לשון הפסוק בתורה, אלא שמפני הקיצור נקראה 'שקלים', והכל יודעים שהכוונה היא למחצית השקל. כך גם אומרת המשנה בנדרים לג, א: "המודר הנאה מחבירו - שוקל לו את שקלו", כשכוונת המשנה למעשה: תורם עבורו את 'מחצית השקל'. אך כך דרכם של חז"ל בהלכה להגדיר מפני הקיצור, ומתוך הכרה והבנה שחכמים מבינים איש את שפת רעהו.
תרומת שקלים: באשר למושג 'תרומת שקלים', עיקר עניינו במובן המקורי הוא, פתיחת דלתות הלשכה, לשם הובאה תרומת 'מחצית השקל' מכל ישראל, כדי 'לתרום' ולהוציא משם שלש קופות של מחצית השקל עבור התמידים הנדרשים מרגל לרגל. הדבר נעשה בראש חודש ניסן, כדי לקיים את מצות 'התרומה החדשה' ולקנות כבשים מתרומת כסף זה דווקא, ולכן נקרא תאריך זה - 'ראש השנה... לתרומת שקלים'. תאריך זה נדון במסכת ראש השנה – כנ"ל.
פרשת שקלים: באשר למושג - 'פרשת שקלים', הדבר נדון במסכת מגילה, בגלל קריאת ארבע הפרשיות הנידונות שם. לקריאת 'פרשת שקלים' נועד תפקיד של הכרזה לציבור, כמין כרוז המודיע בבתי הכנסת להכין את השקלים. פרשת שקלים אינה קשורה לראש חודש ניסן אלא לראש חודש אדר, ומכאן הדיון בגמרא מגילה, איזו פרשה בתורה עדיף לקרוא באזני הציבור כדי שיזדרזו בהבאת התרומות. הגמרא מביאה את דעת רב, אשר לדעתו, עדיף לקרוא את פרשת התמידים והמוספים - 'את קרבני לחמי' שבבמדבר - כי כך מבינים הכל להזדרז בהבאת מחצית השקל לקרבנות. אמנם 'מחצית השקל' אינה נזכרת שם אלא ברמז, כדברי רבי טבי, אך עדיף להדגיש את עצם מצות הקרבנות. לעומת זאת סובר שמואל, שעדיף לקרוא את פרשת שקלים ב'כי תשא', כי כאן לשון ה'כרוז' יותר ברורה ומפורשת בפסוקים, ככתוב: "מחצית השקל בשקל הקודש". אמנם עצם הקרבנות אינם נזכרים ב'כי תשא' אלא ברמז כי עיקרה עוסקת במחצית השקל לאדנים – כמובא בגמרא, אך כיון שנאמר בה שלש פעמים 'תרומה לה'' נרמזו כאן גם הקרבנות.
יש אמנם מי שרצה ללמוד מן המושג 'פרשת שקלים', שתרומת 'מחצית השקל' מיועדת לקרבנות דווקא, ולא היא, כי כאמור הדיון בגמרא במגילה נסוב על השאלה מהו ה'כרוז' הברור, וה'מסר' המוצלח יותר עבור הציבור ותו לא.

'תרומת שקלים' היא תרומת הכהן באחד בניסן מ'תרומת הלשכה'
כאמור, המושג 'תרומת שקלים' שבדברי חז"ל, עיקרו מכוון לתרומה החדשה שבראש חודש ניסן. אמנם מבחינה לשונית משתמע, ש'תרומת שקלים' עניינה - מטבע 'מחצית השקל' שהאדם מוציא מכיסו כפרט ונותן לשולחני, אך הגדרתו המקורית של המושג היא, ה'תרומה' שמפריש הכהן שנכנס ל'תרום' את 'תרומת הלשכה', כנ"ל, ומפריש את הסכום הנדרש לקרבנות התמיד החל מראש חודש ניסן.
זה מה שאומרת המשנה בשקלים ג, א: "בשלשה פרקים בשנה תורמין [הכהנים במקדש] את הלשכה: בפרוס הפסח, בפרוס עצרת, בפרוס החג", כלומר, 'תרומת השקלים' מתקיימת סמוך לרגלים. כך גם אומרת המשנה בהמשך: "בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין [הכהנים במקדש] את הלשכה... אין [הכהן] התורם נכנס, לא בפרגוד חפות... שמא ייעני, ויאמרו: מעוון הלשכה העני". וראה בפירוש המשנה לרמב"ם שם: "התקינו [חכמים שיפרישו [יתרמו] ממנה בשלשה פרקים, כדי לעשות פרסום לדבר. כלומר כדי שיתפרסם ויוודע, שבפרוס הפסח צריכים להביא תרומת המקום הקרוב...".
כך גם הביא להלכה בהלכות שקלים ב, ז: "שלש קופות הקטנות שהוא [הכהן] תורם בהם ומוציאן לחוץ כתוב עליהן אלף בית גימל... ותורם ראשונה מן הקופה האחת הגדולה... ותורם השניה". זוהי, אפוא, 'תרומת שקלים' במובן המקורי בדברי חז"ל והרמב"ם.
וראה בפסיקתא רבתי (פיסקא י - כי תשא): "ילמדנו רבינו: כמה פעמים בשנה תורמין את הלשכה?... לוקחין בה תמידים משל כל ישראל מן השקלים שהיו שוקלים, למה? - כדי שיהיו כל ישראל שותפים בו! היו מתחילים מן אדר - מראשו של אדר – לגבות, ותורמין בראשו של ניסן". הפסיקתא מדייקת בלשונה: בראש חודש אדר 'גובים' (לא 'תורמין') ובראש חודש ניסן 'תורמין' – הכהנים את הלשכה.
לאור האמור, מתבררת המשנה בשקלים (ד, א) האומרת: "התרומה מה היו עושין בה? - לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם!" הקורא את הלשון כפשוטה עלול להשתבש, כאילו מדובר בתרומת 'מחצית השקל' שתרם היחיד למקדש, אולם לא זאת כוונת המשנה, אלא כוונתה לומר: בהמשך לאמור בפרק דלעיל (שקלים פרק ג, ב): "בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין [הכהנים] את הלשכה", על כך שואלת המשנה (בפרק ד): "התרומה [שתרם הכהן אל תוך שלש הקופות] מה היו עושים בה?" ותשובת המשנה היא, שהשקלים שבשלש קופות אלו השתמשו בהם לתמידים ומוספים, אך בכל שאר מחציות השקלים שנשארו מחוץ לקופות, השתמשו בהם לשאר צרכי המקדש.

הירושלמי: 'בו ביום נתרמה התרומה' – משמעותו – בו ביום תרם הכהן לראשונה מתרומת הלשכה
בתלמוד הירושלמי (ראש השנה א, א) דנה הגמרא במושג: 'תרומת שקלים', ומבואר בגמרא, שהכוונה היא לתרומה שנתרמה במדבר בראש חודש ניסן, וכלשון הגמרא שם: "'תרומת שקלים' [שתורם הכהן במקדש]... כתחילתה: 'ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן', ותני עלה: 'ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה'".
כך גם בירושלמי שקלים (א, א) נאמר: "באחד באדר משמיעין על השקלים: ולמה באחד באדר? - כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן, ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן... תרומת הלשכה – כתחילתה... 'באחד לחדש הוקם המשכן'. ותני עלה: 'ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה'". ברור מדברי הירושלמי, שהמושג 'תרומת שקלים' עניינו תרומת הכהנים, כמובא לעיל, שהכהן במקדש נכנס ללשכה, ו'תורם' ומפריש שלש קופות ממחציות השקל שנאספו מכל ישראל, זאת, לקניית קרבנות חדשים מן התרומה החדשה, ו'הפרשה' זו היא ה'תרומה' שבסוגיא.

הרמב"ם: 'תרומת הלשכה' התקיימה לראשונה - במדבר בראש חדש ניסן
המעיין ברמב"ם, בפתיחתו לפירוש המשנה לשקלים (א, א) ימצא, שסיכם את האמור בדברים קצרים. זו לשונו: "'שקלים'... פירוש 'משמיעין [על השקלים]' - מכריזין עליהם! שיכינו בני אדם שקליהם, כדי שתהיה תרומת הלשכה בזמנה, כלומר, בראש חדש ניסן - כמו שהיה בתחילה, כלומר, בזמן המדבר. 'תרומה' ראשונה [של 'תרומת הלשכה' על ידי הכהנים] היתה בראש חדש ניסן. והוא אמרם [בירושלמי]: 'בו ביום הוקם המשכן! בו ביום נתרמה תרומה!' ונאמר בהקמת המשכן: 'בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן'".
לכאורה, יש לתמוה על הרמב"ם, האומר, ש"'תרומה' ראשונה היתה בראש חדש ניסן", הרי מחצית השקל נתרמה בתשרי, והיתה מיועדת לאדנים, מהיכן, אפוא, היה לכהנים מחציות השקל לתרום את 'תרומת הלשכה' לקופות ולקנות בהם קרבנות בראש חודש ניסן?
אולם דעת הרמב"ם כנ"ל, שתרומת מחצית השקל נתרמה לכל צרכי המקדש, הן לאדנים והן לקרבנות.
כן ברור מדבריו, שהמושג 'תרומה' שבדברי חז"ל, אין משמעותו התרומה האישית של התורם, אלא כוונת חז"ל ל'תרומה' שהתקיימה בלשכה על ידי הכהן, שנכנס 'לתרום' את שלשת הקופות, ומהן לוקח את מה שנאסף מן הציבור בכסף 'מחצית השקל', לקנות כבשים לתמיד מ'תרומת הלשכה'.
למרות שהרמב"ם מדבר על 'מחצית השקל' לקרבנות, הריהו מביא מקור לדבריו מפרשת 'כי תשא', שם נזכרה תרומת 'מחצית השקל' עבור מלאכת המשכן. מתרומה זו, לדעתו, הביאו קרבנות בראש חודש ניסן בימי משה במדבר, וכך יש לנהוג לדורות. (באשר לשאלה, כיצד מצאו בלשכה זו מחצית השקל לקרבן, אם מחציות השקל שבלשכה זו נתרמו לאדנים, ראה להלן פרק ט).

'תרומת שקלים' – מושג בעל משמעויות אחדות
מעתה, ש'תרומת שקלים' עניינה - התרומה החדשה שתרם הכהן בלשכה באחד בניסן, וזה המושג במובנו המקורי, אין להשתבש כשמוצאים בדברי חז"ל שימוש באותו מושג לענין נוסף, כי זו דרכם של חז"ל להשתמש במושג ידוע למובנים נוספים.
ראה למשל בברייתא דמלאכת המשכן (פרק א): "עשר תרומות הן: תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, ובכורים... ותרומת מדיין, ותרומת שקלים, ותרומת משכן... תרומת שקלים – לאדנים, תרומת משכן - ממנה נעשה משכן, ושמן המאור, וקטרת הסמים, ובגדי כהנים, ובגדי כהן גדול". וכעין זה בפסיקתא זוטרתא (שמות ל): "למה אמרו בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה? - כדי לעשות פרסום לדבר... רבי אומר: עשר תרומות הן, תרומה גדולה, ותרומת מעשר, וחלה... ותרומת שקלים, ותרומת המשכן. שש מהם ראשונים - לכהנים, 'תרומת שקלים' – לאדנים". בעל הברייתא דמלאכת המשכן משתמש במושג 'תרומת שקלים' שעיקר תוכנו - תרומת ראש חדש ניסן, כדי להסביר מציאות אחרת במדבר, שם נתנו יוצאי הצבא מחצית השקל, ומשה הקצה אותה לאדנים, אך כאמור, אין זה אלא שימוש נוסף במושג 'תרומת שקלים' שלא במובנו המקורי בדברי חז"ל, שעיקרו תרומת הכהן בלשכה.
עוד מצינו בירושלמי שקלים (א, א) שהשתמשו במושג 'תרומת שקלים' באופן שונה מתרומת ראש חודש ניסן: "שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת [פרשת 'תרומה']: תרומת אדנים ותרומת שקלים ותרומת המשכן... תרומת המשכן למשכן - מה שירצו יעשו 'תרומת שקלים' – לקרבן, מה שירצו יעשו".
כעין זה מצינו בתוספתא שקלים א, ו: "משישבו במקדש... מישכנו [את] ישראל על שקליהן, כדי שיהו קרבנות צבור קריבין מהן... מפני שקרבנות הצבור מרצין ומכפרין בין ישראל לאביהן שבשמים. וכן מצינו בתרומת שקלים ששקלו בני ישראל במדבר, שנאמר: 'ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל". מדברי התוספתא עולה, ש'תרומת שקלים' מיועדת לקרבנות, מתברר, לכאורה, שבדברי הירושלמי והתוספתא, השתנה המושג 'תרומת שקלים' ממובנו המקורי למובן חדש: 'לקרבן'.
אך כאמור, אין להשתבש מחמת הפרשנויות השונות למושג זה, כי לאמיתו של דבר אין כאן מחלוקת בהבנת המושג, אלא שימוש באותו מושג לתכנים שונים.

כללו של דבר
א. מעיון בדברי חז"ל והרמב"ם עולה, שתרומת 'מחצית השקל' שנותן כל יחיד למקדש, נועדה לכלל צרכי המקדש, ואילו לקרבנות הופרש חלק מיזערי בלבד, והן 'שלש קופות' ש'תרמו' הכהנים בתרומת הלשכה.
ב. הדיון במסכת שקלים סביב תרומת 'מחצית השקל' לקרבנות, מכוון למציאות מוגדרת, היינו, המקדש קיים, ומתחדשת מצוה מדי שנה לחדש את הבאת הקרבנת החל מראש חודש ניסן. אולם במציאות שהמקדש חרב, כסף מחצית השקל מופנה תחילה לצרכי בנין המקדש והיתרה מוקדשת לקרבנות.
ג. המושג 'תרומת שקלים' עניינו, כניסת הכהן ללשכה, שם רוכזו סכומי 'מחצית השקל' מכל ישראל, ושם הרים הכהן 'תרומה', והוציא משם 'שלש קופות' של מחצית השקל עבור התמידים הנדרשים מרגל לרגל. זה עיקר תוכנו של המושג, עם זאת, מצינו במקורות חז"ל, שנעשה שימוש במושג 'תרומת שקלים' גם במובנים נוספים,
ד. לאור האמור, מתבררת כוונת המשנה, האומרת: "ה'תרומה' מה היו עושין בה? - לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם!" אין כוונת המשנה, לתרומת 'מחצית השקל' שתרם היחיד, אלא ל'תרומת' הכהן במקדש, שמילא 'שלש קופות'. בקופות אלו השתמשו לתמידים ומוספים, אך בכל שאר מחציות השקלים שנשארו מחוץ לקופות, השתמשו בהם לשאר צרכי המקדש.




פרק ה

'לשכת השקלים' ו'לשכת הקרבן' – שיטת הרמב"ם


'לשכת השקלים' לקרבנות – חידוש של הרמב"ם
בדברי הרמב"ם מצינו הבחנה בכספי 'מחצית השקל', ומתברר, שלדעתו חולקו המחציות כולן לשתי לשכות שונות במקדש, כשכל לשכה מספקת את הכסף הנדרש לצרכי המקדש המיוחדים, והגזבר הממונה עליה מופקד על ההוצאות והתשלומים המיוחדים שבאחריות אותה לשכה.
הרמב"ם מחדש, שהיתה לשכה אחת - 'לשכת השקלים' - שהיתה לשכה מרכזית. מתברר, שלשכה זו היא חידוש של הרמב"ם בפירושו למשנה בשקלים (ג, ב) כי לא מצינו לשכה בשם זה במקומות אחרים בדברי חז"ל והראשונים. בלשכה זו, לדעת הרמב"ם, ריכזו ו'קיבצו' את כל השקלים שהתקבלו במקדש מערי הארץ השונות ומן התפוצות במהלך השנה כולה, שכן המשיכו להגיע כספים עם עולי הרגל הבאים מארצות רחוקות בשלושת הרגלים, וכסף זה נשמר ב'לשכת השקלים'.
בפירושו למשנה בשקלים (ג, א) מסביר הרמב"ם, שלעומת 'לשכת השקלים' היתה לשכה אחרת, שהיא כמין 'סניף' של הלשכה הראשונה, והיו מניחים בלשכה זו שלש קופות, ובלשונו: 'באחת הלשכות' (שנקרא לה לצורך הענין 'לשכת הקרבן' - ובאשר לשם המדויק ראה להלן). את שלשת הקופות מילאו שקלים בסכום המספיק לקניית קרבנות לשנה שלמה. כסף זה הועבר מ'לשכת השקלים' המרכזית, ל'סניף' - ל'לשכת הקרבן'. ב'לשכת השקלים' המרכזית נותרו מחציות השקל לרוב, ונקראו 'שיירי הלשכה', ומחציות אלו נועדו למטרות מוגדרות אחרות במקדש ובירושלים. 'לשכת הקרבן' נשמרה היטב בידי שומרים (ומסתבר שגם 'לשכת השקלים'). הממונה על לשכה זו, היה אחראי על השימוש הנכון בכספי הלשכה, לקנות קרבנות במהלך השנה כולה, לרכוש את סממני הקטורת, וכן לשלם את שכרם של העוסקים בעשיית הקטורת ואפיית לחם הפנים, וכך, הוצאות רבות אחרות הקשורות לעבודת התמיד בעזרה ובהיכל.

הרמב"ם: קיימת הבחנה בין תרומת מחצית השקל של היחיד, לבית 'תרומת הלשכה'
שיטת הרמב"ם שונה משאר הפרשנים, הן באשר ללשכות במקדש ותפקידן, והן באשר להגדרת המושגים 'תרומה', 'תרומת הלשכה' ו'שיירי הלשכה' - הנזכרים במסכת שקלים, דבר שיש לו נפקא מינה לענין הלכה.
'תרומה' – המושג ופירושו: זו לשון הרמב"ם בפירושו למשנה (שקלים ב, א): "ענין 'נתרמה תרומה' [שבמשנה] כמו שאבאר, והוא: שמעות השקלים כשמתקבץ [מכל ישראל] נותנין אותו במקום אחד ['לשכת השקלים']. ואחר שנותנין אותו שם, לוקחין ממנו בשלש קופות חלק [ושומרים את אותו חלק ב'לשכת הקרבן'] ומוציאין אותו בקרבנות, שהם צריכין [לקנותם] עד שיכלה אותו החלק שהופרש. ומפרישין פעם שניה [בלשכת הקרבן] מעות אחרות. ובעת שמפרישין אותו הדבר שמפרישין מן המעות שנתקבצו [בלשכת השקלים] מתכוונים בו להוציאו בקרבנות [בשם כלל ישראל – גם בשם אלו שלא תרמו] - מי ששקל ומי שעדיין לא שקל עד שישקול, כדי שלא יהו הקרבנות שמקריבין מאותה התרומה [שתרם הכהן בניסן] ממעות מי ששקל בלבד, וישאר אותו ששקל אחרי כן [באייר] בלי אותן הקרבנות. וזה הוא ענין אמרם: 'תורמין [הכהנים שלש קופות ב'לשכת השקלים', והכהנים מכוונים במחשבתם] על הגבוי ועל העתיד לגבות'. וכל מקום שתשמע - 'נתרמה תרומה', עניינו, שהופרש חלק מן המעות שנתקבצו [בלשכת השקלים] והובדל [ללשכת הקרבן] להוציאו בקרבנות. ו[אם תשמע] - 'לא נתרמה תרומה' הוא - שהמעות מקובצים [עדיין ב'לשכת השקלים'] ולא הופרש מהן כלום".
כלומר, ה'תרומה' היא כניסתו של הכהן ל'לשכת השקלים' באחד בניסן 'לתרום' ולהפריש את כסף הקרבנות, כמו כן, מוציא הכהן מן הלשכה שלש קופות גדולות של תשע סאין כל אחת ומעבירם ל'לשכת הקרבן'.

'לשכת הקרבן' – לשכת 'שלש הקופות'
בפירושו למשנה בשקלים (ג, א) מסביר הרמב"ם את עניינה של הלשכה הנוספת שייחדו אותה לצורך השקלים. ללשכה זו נכנס הכהן שלש פעמים בשנה סמוך לרגל, ו'תרם' בכל פעם תשע סאין מן העשרים ושבע, זאת, בשלש קופות של שלש סאים. אלו דבריו:
"בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה: בפרוס הפסח, בפרוס עצרת, בפרוס החג". מפרש הרמב"ם: "פירשו בתלמוד ואמרו: 'כולה כאחת היתה באה'. כלומר: בפרוס הפסח היו מקבצין את הכל [ללשכת השקלים]. והתקינו, שיפרישו ממנה [בלשכת הקרבן] בשלשה פרקים [בשנה] כדי לעשות פרסום לדבר. כלומר, כדי שיתפרסם ויוודע, שבפרוס הפסח צריכים להביא תרומת המקום הקרוב, והיותר רחוק ממנו בעצרת, והיותר רחוק בסוכות...
וענין 'תורמין' - כבר ביארנוהו [בשקלים ב, א] והנני חוזר עליו. והוא: מקבצים [הכהנים] כל המעות שכבר נאספו מן השקלים ונותנין אותן בלשכה [לשכת השקלים]. ולוקחין מאותן המעות שבלשכה בשלש קופות גדולות המכילים חלק הגון מהמעות שנאספו, ולא נזכר שעורן במשנה [ומתברר, שהיו שם תשע סאים בכל אחת מן הקופות, וביחד - עשרים ושבע סאים]... ונותנין שלש הקופות באחת הלשכות [לשכת הקרבן] תחת השגחה [שמירה]. ומפרישין מן המעות שבאלו השלש קופות בשלשה פרקים אלו, בכל פרק ופרק שעור ידוע [תשע סאים] ומוציאין אותו בקרבנות כמו שיתבאר במסכתא זו. ועל הפרשת המעות שבאלו השלש קופות שנאצר בהן [בלשכת הקרבן] אמר: 'בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה'".

'לשכת השקלים' – לאיסוף ואיחסון מחצית השקל של 'שיירי הלשכה'
בפירוש המשנה שקלים (ג, ב) דן הרמב"ם בתפקיד 'לשכת השקלים' ו'לשכת הקרבן' והיחס ביניהם:
"כבר הודעתיך בהלכה הקודמת, שמקבצים את כל המעות באחת הלשכות [לשכת השקלים] וממלאין מהם שלש קופות [ומניחים אותן בלשכת הקרבן] ומפרישין מהן בכל פרק משלשת הפרקים. אמר בהלכה זו, כי מה שמפריש מהן בכל פרק הוא שלש קופות של שלש שלש סאין... נמצא, איפוא, שיעור המופרש [בסך הכל] בשלשה פרקים אלו - עשרים ושבע סאין, לפי שתשע סאין הוא מפריש בכל פעם. ידענו מזה, ששלש הקופות הגדולות שבהן היו המעות אצורים [בלשכת הקרבן] ומהן מוציאין בכל פרק, מחזיקין עשרים ושבע סאין, כל קופה מהן מחזקת תשע סאין... ואם היו המעות [שנתרמו ללשכת השקלים] יותר ממה שהקופות מחזיקות הרי אותו העודף נקרא 'שיירי הלשכה' [והעודף על סכום עשרים ושבע סאים נשאר ב'לשכת השקלים'].
וכבר ידעת ש'התורם' הוא הממלא אלו השלש קופות המחזיקות תשע סאין. אמר (שקלים ג, ב; אין 'התורם' נכנס): לא יכנס ל'לשכת השקלים' לא בטלית שמתכסה בו, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע, כדי שלא ייחשד שגנב משהו מן המעות כשנכנס והסתירו שם".
הרמב"ם משלים את הגדרת המושגים בפירוש המשנה לשקלים (ד, ב): "'תרומת הלשכה' - הן המעות שבשלש קופות הגדולות [בלשכת הקרבן] שהזכרנום כמה פעמים, והעודף הנשאר בלשכה [לשכת השקלים] - יותר על הקופות – נקרא: 'שיירי הלשכה'".

סיכום שיטת הרמב"ם - בהלכות שקלים
סיכום הדברים מובא להלכה בהלכות שקלים (ב, ד): "הכל מתקבץ למקדש. ומניחין אותן בלשכה אחת מן הלשכות במקדש [לשכת השקלים] וסוגרין כל דלתותיה במפתחות וחותמין עליה חותמות. וממלאין מכל השקלים שיתקבצו שם שלש קופות גדולות, שיעור כל קופה כדי שתכיל תשע סאין [ומעבירים את שלשת הקופות ל'לשכת הקרבן'] והשאר מניחין אותו בלשכה [לשכת השקלים]. וזה שבתוך הקופות הוא הנקרא 'תרומת הלשכה' וזה שישאר שם [בלשכת השקלים] יתר על מה שיש בקופות הוא הנקרא 'שיירי הלשכה'. בשלשה פרקים בשנה 'תורמין' [הכהנים] את הלשכה, בראש חדש ניסן, ובראש חדש תשרי... וכיצד 'תורמין' אותה? אחד נכנס לפנים מן הלשכה [לשכת הקרבן] והשומרין עומדים בחוץ. והוא אומר להם: אתרום? והן אומרים לו: תרום! תרום! תרום! - שלשה פעמים. ואחר כך ממלא שלש קופות קטנות... ובראש חדש ניסן 'תורמין' [בלשכת הקרבן] מתרומה חדשה. לא הספיקו להן השקלים שבשלש קופות הגדולות וכלו עד שלא הגיע ניסן, חוזרין ותורמין מ'שיירי הלשכה' [בלשכת השקלים]". מדבריו עולה, ששיטת התרומה, כשהכהן בתוך הלשכה והשומרים מבחוץ, היתה מתקיימת ב'לשכת הקרבן' שלש פעמים בשנה.

'לשכת הקרבן' מהי? האם היא לשכה בפני עצמה - או שמא 'לשכת הטלאים'?
כאן המקום לברר את זהותן של שתי הלשכות, שלדעת הרמב"ם, הקצו אותן במקדש לשקלים.
מדברי חז"ל עולה, שלשכות אלו היו בתחומי העזרה. כך היא לשון חז"ל ביבמות קב, ב: "אין התורם נכנס [ללשכה] לא בפרגוד חפות [בגד ובו קיפולים] ולא באנפיליא [גרביים]. ואין צריך לומר - במנעל וסנדל, לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה". הווה אומר, הלשכה ובה השקלים מקומה בעזרה המקודשת. הסברא נותנת, ששתי הלשכות שכנו בסמיכות זו לזו, בכך ניתן לשמור על שתי הלשכות על ידי שומר אחד או שנים. (יש להעיר, שהיו עוד לשכות של תרומה במקדש, כגון לשכת שלשה עשר השופרות, הנזכרת במשנה שקלים ו, ה; שם הצטבר כסף של תרומות לרוב. לדעת כמה מן הפרשנים, כמו הרא"ש ואחרים, היתה לשכה זו אף היא בעזרה, ומסתבר שהלשכות האלה כולן היו תחת שמירה אחת).
אכן מצינו, במסכת מידות א, א; שהיתה שמירה של לויים ליד 'לשכת הקרבן', ויש לומר, שהכוונה היא ללשכה זו בה הונח הכסף לקרבן.
עוד מצינו במשנה שהיו שתי לשכות, שיש דמיון בשם שניתן להן, והן: 'לשכת הקרבן' ו'לשכת הטלאים'. ראוי, אפוא, לברר את תפקידן המדויק, כי נראה שלאחת מלשכות אלה מתכוין הרמב"ם.
כאמור, אומרת המשנה במידות א, א; שהלויים שומרים בעשרים ואחד מקומות, וביניהם גם ב'לשכת הקרבן'. התפקיד שנועד ללשכה זו לא נתפרש, והמפרש ל'תמיד' כותב (תמיד כו, ב): "'אחד בלשכת הקרבן' - באותה לשכה ניתנין קרבנות המבוקרים והוא חוץ לעזרה". כוונתו ל'לשכת הטלאים', המתוארת ב'תמיד' ג, ג; בלשון זו: "אמר להם [הממונה]: צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית [של בית המוקד]". לשכת הטלאים נזכרת בשם שונה במקצת ב'מידות' א, ו: "ארבע לשכות היו בבית המוקד [וביניהן] לשכת טלאי קרבן". לשיטת הפרשן למידות, 'לשכת הקרבן' מזוהה עם 'לשכת טלאי קרבן' שהיתה בבית המוקד ומחוץ לעזרה, כלומר, בחלק בית המוקד שנמשך החוצה.
אולם מדברי הרמב"ם נראה, שהיו אלה שתי לשכות שונות, וכפי שכתב בהלכות בית הבחירה ה, י: "וארבע לשכות היו בו [בבית המוקד]... ומה היו משמשות? - מערבית דרומית לשכת הטלאים". על תפקידה של 'לשכת הטלאים' כותב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין א, ט: "אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים שבמקדש, ויהיו מוכנים קודם יום הקרבה... ומבקרין אותם בשנית קודם שחיטה לאור האבוקות". מאידך כתב בהלכות בית הבחירה ח, ט: "ועוד שומרים [הלויים] בלשכת הקרבן ובלשכת הפרוכת..." נראה, אפוא, שהיו אלו שתי לשכות שונות.
אכן מסתבר שהיו אלה שתי לשכות שונות, כי הממונים על שמירת בית המוקד היו הכהנים (ראה מידות א, א) וכלשון המשנה: "בשלשה מקומות הכהנים שומרים... ובבית המוקד" ובהמשך נאמר: "והלויים בעשרים ואחד מקום... ואחד בלשכת הקרבן. יש כאן לכאורה שמירה מיותרת, כי אם הכהנים שומרים על בית המוקד כולו, מדוע צריך שומר נוסף שהוא לוי השומר ב'לשכת הקרבן' שבתוך בית המוקד?
הכרח, אפוא, לומר, שהיו אלה שתי לשכות שונות. ממילא, 'לשכת הקרבן' הנזכרת במשנה, זו הלשכה בה הניחו את שלשת הקופות של קרבן התמיד. לכן גם היתה צריכה שמירה מתמדת של הלויים, שכן בלשכה זו נשמר כסף רב, לקניית כל קרבנות השנה. כן נשמר בלשכה זו שכר כל האומנים הקשורים למלאכות המקדש השונות (ראה להלן).
אכן, כך עולה מפירוש המשנה לרמב"ם (שקלים ג, א): הכותב: "ונותנין שלש הקופות [של כספי הקרבנות] באחת הלשכות תחת השגחה". כך גם נראה מדברי הרמב"ם בהלכות שקלים ב, ה: שם נאמר שבעת שנערכה תרומת הכהן בלשכה "השומרין עומדים בחוץ", הרמב"ם נוקט לשון 'שומרים', דבר שלא כתוב במשנה (שקלים ג, ג). נראה, אפוא, שמה שכתב, שנתנו את הקופות "באחת הלשכות", כוונתו ל'לשכת הקרבן', שיש עליה שמירה - כנ"ל. מאחר שלדעת הרמב"ם היו שתי לשכות נפרדות למחצית השקל, האחת 'לשכת השקלים' הכללית, ואחרת לשכת שלשת הקופות, יש להניח ששתיהן שכנו זו ליד זו, והופקדה עליהן שמירה אחת.

'לשכת הקרבן' ו'שער הקרבן'
בהמשך לאמור, נראה להציע אפשרות באשר למקומה של לשכה זו בעזרה. שכן, מצינו במסכת מידות (ב, ו): שאחד משערי העזרה נקרא 'שער הקרבן', והמשנה מונה את השערים השונים: "בצפון... שער יכניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר". משנה זו נדונה במסכת יומא (יט, א): ומפרש רש"י שם: "'שער הקרבן' - לא ידעתי למה נקרא שמו כך".
אולם דומה, שלאור האמור, יש לומר, ש'לשכת הקרבן' היתה סמוכה ל'שער הקרבן', לפיכך שער זה שהיה ליד לשכה זו נקרא על שמה. הדבר מתבקש, לאור המתואר במשנה בשקלים, שם נאמר, שנערך ליד לשכה זו טכס מיוחד שלש פעמים בשנה, וכלשון המשנה (שם ג, א): "בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה: בפרוס הפסח, בפרוס עצרת, בפרוס החג".
ומבואר בגמרא ובמפרשים, שחכמים התקינו, להפריש את השקלים לקרבן שלש פעמים בשנה - "כדי לעשות פרסום לדבר", כלומר, כדי שיתפרסם הדבר בארץ ישראל ובתפוצות, שבפרוס הפסח מביאים למקדש את שקלי המקומות הקרובים בארץ ישראל, ואילו בעצרת – בשבועות – מביאים למקדש את השקלים ממקומות סמוכים לארץ ישראל, ובאשר ליושבי ארצות רחוקות, כגון, פרס ומדי ויון, אלו נקראים להביא את השקלים לא יאוחר מחג הסוכות. בטכס פומבי זה השתתפו נציגים של קהילות בחוץ לארץ שעלו לרגל, והביאו עמם את תרומת 'מחצית השקל' שנאספה בקהילות ישראל.
וראה מה שכתב יוסף בן מתיתיהו (קדמוניות, ספר שמונה עשר סעיף 312) שהקהילות בבבל ריכזו את מחצית השקל בשתי ערי מבצר – נהרדעא ונציבין – להבטיח מפני שודדים את הכסף הרב שנאסף. בבוא הרגל היו עולים רבבות מבבל לארץ ישראל, ובכך איבטחו את הכסף מפני שוד בדרכים כדי להביאו בשלימותו למקדש.
מדובר, אפוא, בטכס חשוב בעיני עולי הרגל מהארץ ומחוץ לארץ. במהלכו נכנס הכהן ללשכה, כשבגדו חפות, והיה הכהן שואל מבפנים: 'אתרום'? והיו אומרים לו הכהנים מבחוץ: תרום! תרום! תרום! - הכל בפומבי, כדי לפרסם את השותפות של כל קהילות ישראל בתרומתן למקדש ולקרבנות.
יש לומר, אפוא, שמסיבה זו נקרא שער זה 'שער הקרבן', על שם הטכס שנערך ליד השער ושתי הלשכות הסמוכות לו, שם הרימו 'תרומת שקלים' במעמד מיוחד שלש פעמים בשנה.

כללו של דבר
א. הרמב"ם מחדש, שהיתה במקדש 'לשכת השקלים', שהיא לשכה מרכזית לאיסוף 'מחצית השקל'. בלשכה זו ריכזו ו'קיבצו' את כל השקלים שהתקבלו במקדש מערי הארץ השונות ומן התפוצות, החל מניסן ובמהלך השנה כולה.
ב. לעומת לשכה זו, היתה לשכה אחרת, שהיא כמין 'סניף' ללשכה הראשונה, ונקראה 'לשכת הקרבן', שם העמידו שלש קופות, ומילאו אותן שקלים בסכום המספיק לקניית קרבנות לשנה שלמה.
ג. המושג 'תרומה' לדעת הרמב"ם, עניינו, כניסתו של הכהן ל'לשכת השקלים' באחד בניסן, 'לתרום' ולהפריש את כסף הקרבנות, בהמשך, מוציא הכהן מן הלשכה שלש קופות גדולות - של תשע סאין כל אחת - ומעבירם ל'לשכת הקרבן'.
ד. לאור האמור מתבהר המושג 'תרומת הלשכה', ועניינו: הכסף שמילאו בשלש הקופות הגדולות שהוצבו ב'לשכת הקרבן', בסך עשרים ושבע סאים של מחציות השקל.
ה. כן מתבהר המושג 'שיירי הלשכה', ועניינו: מחציות השקל שנותרו ב'לשכת השקלים', וכן קופות מחציות השקל, הממשיכות להגיע מקהילות ישראל בארץ ובחוץ לארץ ללשכה המרכזית במהלך השנה.
ו. שתי הלשכות המתוארות ברמב"ם - 'לשכת השקלים' ו'לשכת הקרבן' - היו, ככל הנראה, בתחומי העזרה, כשהן שמורות היטב.
ז. כן נראה, שלשכות אלו היו בסמוך ל'שער הקרבן' בצפון, שם התקיים טכס שלש פעמים בשנה בעת 'תרומת' מחצית השקל לקרבנות, זאת, לפירסום פומבי למאחרים, בדבר חובתם לתרום את 'מחצית השקל' למקדש.



פרק ו

מחצית השקל - רובו לצרכים כלליים ומיעוטו לצורך הקרבנות


למרות ש'תרומת הלשכה' מיועדת לקרבנות – מרבית ההוצאות של הלשכה מוקדשות להוצאות עקיפות
כאמור, דעת הרמב"ם היא, שהיו במקדש שתי לשכות להפקדת 'מחצית השקל' - 'לשכת הקרבן' מחד ו'לשכת השקלים' ל'שיירי הלשכה' מאידך. בכך תובן שיטת חז"ל באשר להכוונת כספי תרומת 'מחצית השקל', ומתברר מדבריהם, כי היא מיועדת לא רק לקרבנות אלא לכלל צרכי המקדש. כן יובן תפקיד הלשכות והגזברים הממונים עליהן, והמטרות לשמן השתמשו בכסף שבכל לשכה.
באשר ל'לשכת הקרבן' בה הופקדו שלשת הקופות הגדולות, במטרה לקנות בהן את קרבנות התמיד, מתברר למעשה מדברי הרמב"ם, כי רק חלק מיזערי ממחציות השקל שבלשכה זו (כחמישה אחוז בלבד) הוצא לענין הקרבנות. רוב רובו של הכסף הוקצב למטרות אחרות, הקשורות, אמנם, לעבודת הכהנים והלויים במקדש, אך הקשר שלהן עם הקרבנות רופף.
זאת, מן הסיבה האמורה לעיל, שבעיקרו של דבר מצות 'מחצית השקל' המפורשת בתורה נאמרה ל'אדנים', כלומר, העדיפות הראשונה של הוצאת מחצית השקל היא לצרכי בנין הבית גופו, ורק מן היתרה של הכסף קונים קרבנות (אלא אם כן המקדש בנוי, אזי מתהפכת המגמה, והעדיפות הראשונה היא לקרבנות, שהם מטרת בניין הבית והמזבח).

הנמנה על קרבן פסח נותן את כסף המנוי לבעל הקרבן, וזה משתמש בו לעצים, למצה, למרור ואפילו לבגדי החג
ראוי להצביע על עיקרון נוסף שהנחה את חכמינו ז"ל בתחום אחר, והוא, שכאשר אדם משתתף עם חבירו בהבאת קרבן מסוים, אינו משלם את ההוצאה עבור בשר הקרבן בלבד, ואינו יוצא ידי חובה בתשלום 'נקי' לבשר, אלא הוא חייב בתשלום כולל, עבור סך כל ההוצאות סביב הקרבן, שהן הוצאות רבות.
ראה מה שכתב הרמב"ם בענין אדם שנמנה על קרבן פסח, שלמרות שכוונתו להשתתף באכילת 'כזית' בלבד, עם זאת בעל הקרבן גובה ממנו תשלום כללי על ההוצאות, כגון, על העצים שקנה בעל הבית לצורך צליית הקרבן. כמו כן עבור המצה והמרור שיאכל המנוי בעת אכילת הקרבן, כי אי אפשר לצאת ידי חובת אכילת הקרבן בלא מצה ומרור, שהם 'מכשירי הקרבן', וכלשון הגמרא בפסחים (צ, א): "דכיון דמכשירין דפסח נינהו - כפסח דמי". כך גם אם בעל הקרבן שילם לפועלים שיכינו עבורו תנור פסחים לצלייה, התשלום של המנוי כולל את ההוצאות על הקמת התנור, וצריך לשלם על כל 'מכשירי הקרבן', כי אי אפשר לאכול מקרבן פסח אלא אם כן צלו את הקרבן כשהוא שלם. יתירה מזו, דעת רבי בגמרא שם, שלמרות שבעל הבית שקיבל את כסף המנוי על הקרבן ככסף 'הקדש' - רשאי לקנות בכסף זה חלוק וטלית להתעטף בהם, כשהוא רוצה לחגוג את הפסח במלבושי כבוד - ובלשון הגמרא שם: "ליקח בו חלוק, ליקח בו טלית". משקנה האיש את חליפת הבגדים בכסף המנוי - הכסף יוצא לחולין, כי התשלום של המנוי כולל את סך כל ההוצאות שהיו לבעל הבית סביב ההכנות לקרבן פסח.
ראה מה שכתב הרמב"ם בהלכות קרבן פסח ד, י: "הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו, הרי המעות שיקח מהן בחלקם [על חשבון חלקם בבשר קרבן פסח וקרבן חגיגה, הרי הוא] חולין. אף על פי שזה [בעל הקרבן] הפריש טלה לפסחו, וזה [המנוי] הפריש מעות לפסחו [והטלה הקדש והמעות של המנוי הקדש] ולקח ממנו המעות ומינהו על פסחו - הרי המעות חולין [אפילו לקנות חלוק וטלית כנ"ל, ראה במפרשי הרמב"ם]. שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן ואת חגיגתן, ואת מעות פסחיהן וחגיגתן [כדי שבעל הקרבן יוכל להשתמש במעות שקיבל לכל מה שיחפוץ]" (ועיין שם בהלכה יא).

עשר הלכות המלמדות: מחצית השקל ניתן לכלל צרכי המקדש
להלן עשר הלכות מדברי הרמב"ם בהלכות שקלים (פרק ד) שם מנה את ההוצאות הכספיות שבאחריות גזבר 'תרומת הלשכה':
א: בהלכה א, מנה הרמב"ם הוצאות ישירות סביב הקרבן, והוצאות נלוות לקרבנות, ובלשונו: "'תרומת הלשכה' - מה יעשה בה? - לוקחין ממנה תמידין של כל יום, והמוספין, וכל קרבנות הצבור ונסכיהם, והמלח שמולחין בו כל הקרבנות".
ב: בהמשך כתב: "העצים: אם לא הביאו עצים [כתרומה] ולא מצאו אלא בדמים" – הוצאות אלו ישולמו מ'תרומת הלשכה', כלומר, מן הקופות שב'לשכת הקרבן'.
עוד מנה:
ג: "הקטורת ושכר עושיה, ולחם הפנים - ושכר עושה לחם הפנים".
ד: "פרה אדומה... שעיר המשתלח... כל אלו באין מתרומת הלשכה".
בתחילת הסעיף נזכרים הקרבנות עצמם - בקר וצאן - שהם כאלף שלש מאות קרבנות בשנה – (המספר המדויק תלוי אם השנה מעוברת). קניית הקרבנות עצמם היא הוצאה ניכרת, אך היא סעיף מצומצם בהוצאות ביחס לשאר הדברים הנקנים בכספי 'לשכת הקרבן'.
הדברים הנוספים שנימנו בהלכה זו מסתכמים בהוצאות כספיות גדולות, כגון, הבאת עצים לכל ימות השנה לצורך עבודת הקרבנות, עבור מביאי הקרבנות למקדש מדי יום ביומו, ובמיוחד בחגים וברגלים. הדבר מחייב לשלוח חוטבי עצים ליערות מרוחקים, או לגדל באופן קבוע חורשות ויערות עצים. כך גם התובלה לירושלים כרוכה בהוצאות וכן מקומות האיחסון והשמירה עליהם, וכן המיון מתולעים ועוד.
באשר לעושי הקטורת מובא ביומא (לח, א) שבית אבטינס קיבלו תחילה את שכרם על מעשה הקטורת - שנים עשר מנה, וכשתבעו להגדיל את שכרם קיבלו עשרים וארבעה מנה, ומפרש רש"י שם: "כפלו להם שכרם - מתרומת הלשכה". שכר זה שולם גם לבית גרמו - עושי לחם הפנים (עיין שם).
הוצאה ניכרת אחרת הנזכרת בהלכה א, הרי זו פרה אדומה, שדמיה יקרים מאד. בנוסף לכך יש להוציא הוצאות על הטיפול בפרה, וכפי שכתב רמב"ם בהלכות פרה אדומה א, א: "מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או בת ארבע... לא מצאו אלא עגלה [בת שנה] פוסקין עליה דמים, ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותעשה פרה, ולוקחין אותה מתרומת הלשכה". וברור, שהוצאות סביב החזקת פרה אדומה (ואולי כמה פרות אדומות, שמא תיפסל אחת) במשך שלש שנים, ברפת מיוחדת והשגחה מיוחדת, לבל יפול בה מום, מחייבים הוצאה גדולה על קניית רפת ושכר העובדים בה.
הרמב"ם מוסיף בהלכה ד שם, שגם "נשים המגדלות בניהן לפרה אדומה - כולן נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וכמה הוא שכרן? - כמו שיפסקו להן בית דין!" מדובר על הוצאה ניכרת סביב המשפחות והטיפול המיוחד בגידול ילדיהן, כגון, החזקת הילדים בחצרות החצובות בסלע בירושלים במשך שנים ארוכות, כולל, מזון ותלמוד תורה, והכשרתם בהלכות שריפת פרה אדומה הלכה למעשה ועוד. הכנות אלו כרוכות בהוצאות בסכומים גדולים מאד.

תרומת מחצית השקל מיועדת: לפרוכות לשערים, לבגדי כהונה, למנורה ושאר כלי השרת
ההערכה הכספית דלעיל, ממנה עולה, שהקרבנות אינם אלא אחוז קטן מכלל מחציות השקל, מתבקשת אף מהמשך דברי הרמב"ם - בהלכה ב:
ה: "פרוכות של שערים באין מתרומת הלשכה" במסכת כתובות (קו, א) מובא: "נשים האורגות בפרכות, נוטלות שכרן מתרומת הלשכה". מדובר בשלש עשרה הפרוכות שבשלש עשרה שערי העזרה, ובמסכת תמיד (כט ב) נראה שהחליפו אותן פעמיים בשנה.
ו: "המנורה וכלי שרת... אם לא היה להן מותר נסכים יבואו מתרומת הלשכה". אין צורך לומר, שמנורה עשויה מקשה זהב עולה הון רב, וכך גם שאר כלי השרת, כגון, שולחן זהב, מזבח זהב, מזרקים, מחתות וכלים לניסוך היין והמים ועוד. וראה בתוספתא שקלים (ב, ו) האומרת: "הסירות והיעים והמזמרות והמזרקות וכלים שהכהנים נאותין בהן באין מתרומת הלשכה".
ז: "בגדי כהונה, בין בגדי כהן גדול, בין שאר בגדי כל הכהנים שעובדין בהן במקדש - הכל מתרומת הלשכה". בגדי הזהב של כהן גדול וכן האבנים טובות שבאבני החושן הם דבר יקר מאד. כך גם בגדי לבן של יום הכיפורים היו דבר יקר, כמובא במשנה יומא ג, ז: "בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה ובין הערבים הנדוין של שמונה מאות זוז... הכל שלשים מנה - אלו משל צבור", וכתב הרמב"ם בפירושו למשנה (שקלים ז, ז): "כל מקום שנאמר 'משל צבור', הכוונה שיבוא מתרומת הלשכה, כלומר מן השקלים שבשלש קופות הגדולות". גם בגדי כהונה עבור כל עשרים וארבע משמרות הכהונה – משמרות הכוללות אלפי כהנים – בגדי כולם עולים הון רב. כמו כן נפסלים הבגדים בגלל קרע או כתם, וצריך להכין בגדים רבים להחלפה.

שכר עובדי המקדש: מבקרי מומים, חכמים המלמדים שחיטה וקמיצה, דייני גזילות תיקון דרכים גשרים ומקוואות
מדברי הרמב"ם בהלכה ד' מתקבלת רשימה ארוכה של מקבלי משכורות ושאר צרכי ציבור המקבלים את משכורתם ממחצית השקל:
ח: "מבקרי מומים שבירושלם ותלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים והמלמדים להם הלכות קמיצה... כולן נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וכמה הוא שכרן? כמו שיפסקו להן בית דין". מדובר בשכר מלמדים ותלמידים רבים, שכן, הלכה היא ברמב"ם, ש"אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחילה" (כלי המקדש ג, ז) וברור, שלימוד ממושך משך שנים, של אלפי כהנים ולויים במשמרותיהם, עולה הון רב.
ט: עוד כתב הרמב"ם (שם ד, ז): "מגיהי ספרים שבירושלם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. דיינין שדנין את הגזלנין בירושלם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וכמה היו נוטלים? תשעים מנה בכל שנה. ואם לא הספיקו להן - מוסיפין להן. אף על פי שלא רצו - מוסיפין להן כדי צרכן והם ונשיהם ובניהם ובני ביתן". לכאורה, יש לשאול, מה הקשר בין דייני גזילות לבין הקרבנות? אולם דיינים אלה נדרשים במיוחד ברגלים כשהמוני ישראל מגיעים לירושלים, שכן, יש המנצלים את ההתכנסות ההמונית, לגניבת כספם של עולי הרגל המביאים איתם מזומנים, ואם לא יועמדו הגזלנים מיד למשפט, יימנעו אנשים מלעלות לרגל מפני הגנבים. כמו כן, יש הבאים לירושלים ברגל כדי להשפט בפני דיינים והסנהדראות שבירושלים, ככתוב (דברים יז, ח): "כי יפלא ממך דבר למשפט... בין דין לדין... דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'..." נמצא, שאף הדיינים בירושלים הם חלק ממערכת הקרבנות והעליה לרגל.
י: עוד מובא במשנה מועד קטן א, ב: "חכמים אומרים... מתקנין את המקולקלות [אמות מים שנסתמו] במועד, ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים, וחוטטין אותן ומתקנין את הדרכים, ואת הרחובות ואת מקוות המים, ועושין כל צורכי הרבים, ומציינין את הקברות, ויוצאין אף על הכלאים". ומפרש הרמב"ם בפירוש המשנה: "וכל צרכי הרבים: כגון כריתת הקוצים, ויישור המקומות העמוקים, ובנין הגשרים, וכיוצא בהן. והטעם שיוצאין המפקחים לעקור את הכלאים בחולו של מועד, מפני ששכר העוקרים חובה על בית הדין ולוקחים אותו השכר מתרומת הלשכה, ובני אדם במועד בטלים ושכר הפועלים בזול ויש בכך ריוח לתרומת הלשכה". ברור, שתקון אמות המים והמקוואות, וכן גשרים שנסדקו או התמוטטו, וכך תקון הדרכים לירושלים וכד', כל אלו כרוכים בהוצאות מרובות על שכר הפועלים, החוצבים, המהנדסים וכו'.
וראה מה שמובא בפסיקתא זוטרתא (שמות ל) בהסברת המושג 'צרכי הרבים': "ומתקנין את הדרכים, ואת הרחובות, ואת מקוות המים, ועושין כל צרכי הרבים. ואלו הן צרכי הרבים: דיני ממונות, ודיני נפשות, ודיני מכות, ופודין את הערכין והחרמים וההקדשות, ומשקין את הסוטות, ושורפין את הפרה, ומציינין על הקברות, כדי שלא להרבות טומאה בישראל, וכדי שלא לטמא את הטהרות".
נמצא, לאור האמור, שרק מעט מכספי 'תרומת הלשכה' הוקצה לקרבנות, מאידך, רוב רובו של סכום מחצית השקל, הוצא על צרכים הכרחיים אחרים הקשורים בדרך כל שהיא למקדש.

מחציות השקל ב'לשכת השקלים' - שם כינסו את 'שיירי הלשכה' – מטרתן בנין המקדש וירושלים
לעומת 'לשכת הקרבן' קיימת במקדש 'לשכת השקלים' כנ"ל, בלשכה זו כינסו תחילה את כל כסף מחציות השקל. משתרם הכהן את מחציות השקל לשלש הקופות הגדולות והעבירו אותן ללשכה אחרת – 'לשכת הקרבן', הותירו ב'לשכת השקלים' את 'שיירי הלשכה', שלא תרם הכהן לקופות הקרבנות. הכהן הממונה על לשכה זו היה אחראי על הוצאות המקדש, שאינן נוגעות לקרבנות וצרכיהם אלא לבדק הבית ולבנין ירושלים, חומותיה ומגדליה, והוצאות אלה שולמו ממחציות השקל של 'שיירי הלשכה'.
זה לשון המשנה בשקלים (ד, ב) שם נימנו כמה דוגמאות של הוצאות ששולמו מלשכה זו: "כבש פרה, וכבש שעיר המשתלח, ולשון שבין קרניו, ואמת המים, וחומת העיר, ומגדלותיה, וכל צורכי העיר, באין משיירי הלשכה".
תוכן משנה זו מובא להלכה ברמב"ם הלכות שקלים (ד, ח): "כבש היו בונין מהר הבית להר המשחה שעליו מוציאין פרה אדומה. וכן היו עושין כבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח, ושניהם נעשין משיירי הלשכה. וכן מזבח העולה וההיכל והעזרות נעשין משיירי הלשכה. אמת המים שבירושלם וחומת ירושלם וכל מגדלותיה וכל צרכי העיר באין משיירי הלשכה".
ברור לכל, שבנין "מזבח העולה, וההיכל והעזרות" - מיבנים הנזכרים ברמב"ם –אין זה סעיף פעוט בתקציב לשכה זו, אלא מדובר בהון תועפות, וסכום זה כולו בא ממחציות השקל שב'שיירי הלשכה'. כך גם הקמת גשר מהר הבית להר המשחה כרוכה בהוצאה כספית עצומה, שכן היה בנוי "כיפין על גבי כיפין... כדי שיהיה הכל חלול מפני קבר התהום" – כמובא ברמב"ם הלכות פרה אדומה (ג, א). וראה בתוספתא שקלים (ב, ו) האומרת: "יותר מששים ככרות של זהב יוצאות עליו [לבניית הגשר]". כך גם אמות המים שהביאו מים מהרי חברון לירושלים, היה זה מפעל עצום שהשתתפו בו אלפי פועלים משך שנים. אין צורך לומר, שבניין "חומות ירושלים ומגדלותיה", נדרש לכך סכום עצום.
מן האמור עד כה, הולך ומתברר, שהסכום המיועד לקרבנות הוא סכום מיזערי ביחס לשאר הוצאות המקדש ששולמו ממחצית השקל. אפילו ב'לשכת הקרבן' שם היו שלשת הקופות הגדולות, רוב רובן של 'מחציות השקלים' ניתנו לצרכים אחרים ולא לקרבנות עצמם. ובודאי ש'לשכת השקלים', שגם בה התרכז סכום גדול של מחציות השקל, לשכה זו הוקדשה כולה להוצאות בנין המקדש וירושלים, שאינן קשורות כלל לקרבנות אלא באופן עקיף.

'מותר תרומה' – המושג ומשמעותו
בירור המושגים דלעיל - 'תרומת הלשכה' ו'שיירי הלשכה', מביא לבירור המושג – 'מותר תרומה'. המשנה בשקלים ד, ד; אומרת: "'מותר תרומה' - מה היו עושין בה?... רבי עקיבא אומר: 'מותר התרומה' – ל'קיץ המזבח'". בהסברת מושג זה נחלקו רש"י והרמב"ם. רש"י מפרש בכתובות (קו, ב): "'מותר תרומה' - הנשאר בקופות בראש חודש ניסן. שמכאן ואילך אין לוקחין קרבנות צבור אלא מתרומה חדשה... שבאחד בניסן מצוה להביא מן החדש". כלומר, המושג 'תרומה' לדעת רש"י מיוחד ל'קופות', כי משם היו מביאים קרבנות, ושאלת המשנה היא, מה היו עושים ב'מותר' של תרומת הקופות.
לא כן דעת הרמב"ם בהלכות שקלים (ד, ט) הסובר שמדובר ב'מותר' שנותר מכלל שתי הלשכות: "מותר 'תרומת הלשכה' [כלומר, כל הנותר ב'לשכת הקרבן'] וכן מותר 'שיירי הלשכה' [כלומר, כל הנותר ב'לשכת השקלים'] לוקחין בו זכרים ויקרבו כולן עולות". הווה אומר, דעת הרמב"ם כנ"ל, שכל מחציות השקלים בשתי הלשכות הרי הם בגדר 'תרומה', כי ישראל תרמו את 'מחצית השקל' לכלל צרכי המקדש, לפיכך, מעתה, שהגיע ראש חודש ניסן, ומתחילה תרומה חדשה, יש 'לנקות' ולחסל את כל התרומה הישנה מפני התרומה החדשה. הדבר מביא למסקנה האמורה לעיל, שישראל תורמים את מחצית השקל הן למקדש והן לקרבנות.

מתרומת 'מחצית השקל' של היחיד מספקים הכהנים את כל צרכי המקדש
כאן המקום להצביע על סתירה, לכאורה, ברמב"ם:
מחד גיסא, כתב הרמב"ם בהלכות שקלים (ב, ו): "לא הספיקו להן השקלים שבשלש קופות הגדולות, וכלו עד שלא הגיע ניסן - חוזרין ותורמין משיירי הלשכה". לעומת זאת בהלכות שקלים (ד, י) כתב: "שקלים שלא הספיקו להן לכל קרבנות הצבור - מוציאין את הראוי להם מקדשי בדק הבית". שאלה היא, אפוא: כאשר תם הכסף לקרבנות, מהיכן מוציאים את הכסף? האם מ'שיירי הלשכה' - כפי שכתב הרמב"ם בפרק ב', או מ'בדק הבית' – כפי שכתב בפרק ד'?
דומה, שהתשובה טמונה בדקדוק בלשונו של הרמב"ם: בפרק ב' כתב: "חוזרין ותורמין משיירי הלשכה", כי כאמור לעיל היו שתי לשכות – 'לשכת השקלים' ו'לשכת הקרבן', וכותב הרמב"ם, שאם 'תרמו' מן הקופות הגדולות לקטנות שלש פעמים ברגלים – כמובא במשנה, ולמרות זאת התברר להם בכסליו או בטבת שתמו השקלים ב'לשכת הקרבן' – אזי חוזר הכהן ל'לשכת השקלים' ו'תורם' מכלל המחציות שנאספו שם 'תרומה' נוספת, ומעביר אותה ל'לשכת הקרבן'. בכך תרמו 'תרומה' רביעית על השלוש שכבר תרמו, ותרומה זו תספיק עד ראש חודש ניסן.
לא כן בפרק ד'. בהלכה זו מדבר הרמב"ם במציאות, שאפסו השקלים לגמרי, הן ב'לשכת הקרבן' והן ב'לשכת השקלים', וכלשון הרמב"ם: "שלא הספיקו להן לכל קרבנות הצבור", וכגון, שרוצים לקנות פרה אדומה שהיא חלק מ'קרבנות הציבור' - במקום פרה שהיתה להם ונפסלה, ושתי הלשכות ריקות, ואין מהיכן 'לתרום' תרומה רביעית כנ"ל, כי גם 'לשכת השקלים' ריקה. על כך כותב הרמב"ם: "מוציאין את הראוי להם מקדשי בדק הבית", ודו"ק, שלא כתב 'תורמין', כי מחציות השקל ספו תמו ואין מהיכן 'לתרום'. לפיכך, הולכים ללשכה אחרת במקדש – 'לשכת בדק הבית', וממנה 'מוציאין את הראוי להם' – לצורך הקרבנות.
אלא שכאן עולה השאלה: אם בחודש כסליו כבר כלו מחציות השקל משתי הלשכות, איך יביאו קרבנות מכסליו והלאה, והרי הקרבנות צריכים לבוא מתרומת מחצית השקל של כל ישראל, ותרומה זו לא תיתרם אלא בראש חודש ניסן, ואיך יביאו קרבנות למזבח שנקנו מקדשי בדק הבית?
אף כאן דומה, שהתשובה לכך פשוטה. שכן, עד כסליו השתמשו בתרומת מחצית השקל שב'שיירי הלשכה', לא לצורך קרבנות אלא לבדק הבית, כגון, לבנין המזבח, לתיקון ההיכל ולתיקון העזרות – כמובא לעיל ברמב"ם. נמצא, שמחציות השקל של שנה זו הן שהחזיקו את 'בדק הבית', והרי זו כמין הלואה, ש'לשכת בדק הבית', לוותה מחציות השקל מ'לשכת השקלים' לצורך בנין הבית. לפיכך עתה, ש'לשכת השקלים' התרוקנה ממחציות השקל שבה בגלל 'בדק הבית', חוזרים הכהנים והולכים ל'לשכת בדק בית' ו'מוציאין' משם את הסכום המתבקש לקרבנות עד ניסן, ובכך נפרע ה'חוב' של 'לשכת בדק הבית' שהשתמשה בתרומת מחצית השקל, ומדמי החזרת 'חוב' זה יקריבו קרבנות עד ניסן.
מכאן ראיה נוספת, שמחצית השקל שתורם כל אדם מישראל, נועדה לכלל צרכי המקדש, שהרי מחציות השקל של כל ישראל נחלקות כבר מראש חודש ניסן בין שתי הלשכות הללו – 'לשכת השקלים' ו'לשכת הקרבן', ולכל אחת מהן יש תפקיד ותחום מיוחד להוצאות במקדש. בכך, התרומה האישית של 'מחצית השקל' שתרם היחיד, יוצאת לצרכי המקדש השונים כבר מראש השנה לשקלים', למרות, שתיתכן מציאות שיחסרו שקלים לקרבנות ב'לשכת הקרבן', עם זאת, אין הכהנים נמנעים מלהוציא את ההוצאות הנדרשות לבנין המזבח ההיכל והעזרות מכסף מחצית השקל, בידיעה, שניתן לגבות את החסר מלשכת בדק הבית.

כללו של דבר
א. מדברי הרמב"ם מתברר, כי רק חלק מיזערי ממחציות השקל שב'לשכת הקרבן' הוצא לענין הקרבנות (כחמישה אחוז בלבד). רובו של הכסף בלשכה זו הוקצב למטרות אחרות, שהקשר שלהן עם הקרבנות רופף.
ב. דבר דומה קיים אצל אדם שנמנה על קרבן פסח, ולמרות כוונתו להשתתף באכילת 'כזית' בלבד, בעל הקרבן גובה ממנו תשלום על כלל ההוצאות, כגון, על העצים, על התנור, וכן המצה והמרור שיאכל המנוי בעת אכילת הקרבן, כי כולם 'מכשירי הקרבן'.
ג. המשנה בשקלים וכן הרמב"ם, מונים רשימה ארוכה של דברים במקדש הנעשים מ'מחצית השקל' של 'תרומת הלשכה', ומתברר, שלמרות שכסף הקופות שב'לשכת הקרבן' מיועד לקרבנות, רובו ככולו יוצא למטרות אחרות. כגון, פרה אדומה וכל מה שמסביב לה, בגדי כהונה לכל הכהנים, שכר המלמדים הלכות שחיטה וקמיצה, שכר הדיינים בירושלים, וכל צרכי הרבים.
ד. כך גם באשר לכסף 'שיירי הלשכה' שנשאר ב'לשכת השקלים', נעשה בו שימוש לצרכי המקדש וירושלים, כגון, מזבח העולה, ההיכל והעזרות, וכך גם הקמת גשר מהר הבית להר המשחה. אף אמות המים לירושלים, וכן חומות ירושלים ומגדלותיה, הכל נעשה בכסף 'שיירי הלשכה'.
ה. המסקנה העולה מן האמור, שתרומת 'מחצית השקל', עיקרה לכלל צרכי המקדש, ומיעוטה לצורך הקרבנות.

[בית שביעי]

פרק ז

תרומת 'מחצית השקל' שבמדבר – נועדה למשכן וכליו ולא לקרבנות

לא נצטוו ישראל להקריב תמידים במדבר - וממילא לא נצטוו ב'מחצית השקל' לקרבנות.
מן האמור עד כה עולה בבירור, שלא מצינו בתורה תרומת מחצית השקל מיוחדת ובלעדית לקרבנות, והפסוקים ומאמרי חז"ל מוכיחים שמצות 'מחצית השקל' שבתורה נתרמת לכלל צרכי המקדש: לאדנים, לבדק הבית, לכלים, לבגדים - וגם לקרבנות.
יתירה מזו! מדברי הנביאים ירמיהו ועמוס מתברר, שישראל במדבר לא קיימו כלל מצות תרומת 'מחצית השקל' לקרבנות, ובמדבר לא הקריבו תמידים.
ירמיהו מוכיח את ישראל בנבואתו (שם ז, כב): "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח". בלשון אחרת מוכיח הנביא עמוס את ישראל באומרו (שם ה, כה): "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל?!" הווה אומר: לא נצטוו ישראל להקריב תמידים במדבר, וממילא לא נצטוו לתרום 'מחצית השקל' לקרבנות.
הסיבה לכך פשוטה: משסיימו ישראל לבנות את המשכן לרגלי הר סיני, ועשו את שבעת ימי המילואים, וכמו כן הקריבו החל מראש חודש את קרבנות הנשיאים, התעתדו לצאת לאחר חג הפסח מהר סיני לכיבוש הארץ. קדש ברנע היא מערי ארץ כנען שנצטוו לכובשה – ואינה רחוקה מהר סיני אלא מהלך "אחד עשר יום מחורב". וראה מה שכתב רש"י לדברים (א, ב): "'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע' - אמר להם משה: ראו מה גרמתם! אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף הוא מהלך אחד עשר יום... שהרי [לאחר הקמת המשכן באחד בניסן וחגיגת הפסח] בעשרים באייר נסעו מחורב... ובתשעה ועשרים בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע... וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם - הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה".
ממילא מובן, שלתקופה קצרה זו - בת ימים מועטים - לא נתחייבו ישראל בהבאת תמידים, שכן, החל מן החנייה בקדש ברנע כבר היו ישראל אמורים לצאת למסע כיבושים בארץ ישראל ולבנות מקדש בירושלים, ושם לקיים תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.
מובן, אפוא, מדוע החיוב לתרום 'מחצית השקל' מדי שנה בשנה לצרכי המשכן והמקדש, עיקרו נאמר בעת שישראל נכנסים ארצה.
בכך יובנו דברי הנביאים ירמיהו ועמוס דלעיל, האומרים, שהקב"ה לא דיבר עם ישראל במדבר על "דברי עולה וזבח", ולא חל חיוב הבאת התמיד בתקופת המדבר. כך גם באשר לארבעים שנות הנדודים במדבר, מסע מתמשך זה נגזר על ישראל בחטאם, ולפיכך נמנע מהם מלהקריב.

שיטת חז"ל במדרש ובתלמוד: הלויים הקריבו תמידים מכספם כי במדבר לא היתה תרומת 'מחצית השקל' לקרבנות
מדברי חז"ל עולה, שבמהלך ארבעים שנות הגזירה לא היו ישראל נימולים עקב תנאי המדבר, כמו כן היו 'נזופין' אחר חטא העגל – כדברי חז"ל והפרשנים (ראה חגיגה ו, א; וברש"י שם) לפיכך לא הקריבו בארבעים שנות נדודיהם תמידין ומוספין, וממילא תרומת מחצית השקל לא היתה מעשית בשנות המדבר.
יש להוסיף בענין זה שגם קרבן פסח לא הקריבו ישראל במהלך השנים הללו.
ראה את דברי ה'ספרי' לבמדבר (בהעלותך פיסקא סז): "'ויעשו [ישראל] את הפסח, בראשון בארבעה עשר יום לחודש' - בגנות ישראל הכתוב מדבר! שלא עשו [במדבר] אלא פסח זה בלבד. וכן הוא אומר: 'הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר?!' ר' שמעון בן יוחי אומר: ישראל לא היו מקריבים [כלל] ומי היה מקריב? שבטו של לוי! שנאמר: 'ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך'... ישראל עבדו עבודה זרה [בעגל] ושבטו של לוי לא עבדו עבודה זרה, שנאמר: 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו'... ישראל לא היו נמולים, ומי היה מל? - שבטו של לוי [ולכן הקריבו]".
ביתר ביאור מצינו בספרי זוטא במדבר (ט ה): "'ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל [את הפסח]'... מקריבין היו! יכול משל צבור היו מקריבין [תמידים]? אמרת: 'הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה?!' מלמד שלא היו מקריבין [תמידין]... אי אפשר לומר שלא היו מקריבין, שהרי כבר נאמר: 'ויעשו ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו!' הא מה הדבר מלמד? שהיה שבטו של לוי מקריב משלו כל קרבנות צבור, ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, וכשירי ישראל סמוכין לו".
מדברי ספרי זוטא מתברר, ששבט לוי נאלץ להקריב משלו את כל קרבנות הצבור, הווה אומר: לא קיימו ישראל במדבר את מצות 'מחצית השקל' לקרבנות.
במסכת חגיגה ז, א; עוסקת הסוגיא בשאלת הקרבת התמיד במדבר, ומסקנת הגמרא כנ"ל, שישראל לא הקריבו תמידים, ושבט לוי בלבד החזיק במצות הבאת תמידים במשכן.
זה לשון הגמרא: "תניא: 'עולת תמיד העשויה בהר סיני': רבי אלעזר אומר: מעשיה [סדר הקרבתה של עולת התמיד] נאמרו בסיני, והיא עצמה לא קרבה. רבי עקיבא אומר: קרבה ושוב לא פסקה".
שואלת הגמרא כנגד רבי עקיבא: "אלא מה אני מקיים: 'הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל?!' מפרש רש"י: "ומשמע שלא הקריבו, לפי שנזופין היו!"
ותשובת הגמרא: "שבטו של לוי שלא עבדו עבודה זרה, הן הקריבו אותה!" מפרש רש"י: "'שבטו של לוי' - הקריבוה משלהם".
יש לפנינו, אפוא, שיטה מסודרת במדרש ובתלמוד, שישראל לא הקריבו תמידים במדבר, ורק הלויים, הם שהקריבו קרבנות מכספם. הווה אומר, למרות שבאחד בניסן נתרמה 'תרומת הלשכה' הראשונה בתולדות המשכן, עם זאת, לא נמצא שם במהלך ארבעים שנה כסף מחצית השקל לקרבנות, ולפיכך עמדו הלויים והקריבו תמידים משלהם.
לשיטה זו שבדברי חז"ל יש לשאול: מדוע אמרו בגמרא, שבכל אחת משתי פרשיות אלו – 'תרומה' ו'כי תשא' - נזכרו שלש תרומות, והן: א. לצורך האדנים. ב. תרומת - 'כל איש אשר ידבנו לבו'. ג. תרומת הקרבנות (ראה מגילה כט, ב; וירושלמי שקלים א, א) - הרי את התרומה השלישית - מחצית השקל לקרבנות - לא קיימו ישראל במדבר?
אך כאמור לעיל, זאת גופא רצו חז"ל ללמד, שתרומת 'מחצית השקל' כוללת בתוכה גם תרומה לקרבנות, לפיכך בא הדבר ברמז בלבד בפסוקים, שנאמר 'תרומת ה'' שלש פעמים, אלא שבמדבר עיקר התרומה מכוונת לעצם עשיית המשכן, ואילו בארץ, כשהמשכן כבר בנוי, תרומת 'מחצית השקל' נועדה בראש וראשונה לקרבנות.

הראשונים בעקבות חז"ל: ישראל במדבר לא הקריבו תמידים כי אם הלויים בלבד
בעקבות דברי חז"ל אלה הלכו הראשונים. ראה מה שכתב הרמב"ן לבמדבר (פרק ט) שבמהלך ארבעים שנה לא עשו ישראל את הפסח והיו מנועים מלהביא את כלל הקרבנות, ובלשונו: "על דעת רבותינו, לא עשו אותה [את עבודת קרבן פסח] אלא בשנה זו בלבד... אבל בספרי אמרו... בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא עשו אלא פסח זה בלבד. וכן הוא אומר: 'הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה?!'... ויתכן שהגנות הזה הוא קלקלתם בענין המרגלים, שממנה נתנדו, ולא נשבה להם הרוח הצפונית, ולא מלו, ולפיכך נאסרו בכל הקדשים".
ויותר מפורש כתב אבן עזרא לשמות (כט, מב) בענין הקרבת התמיד במדבר: "'עולת תמיד לדרתיכם' - יעשו ככה בבואם אל ארץ כנען [לא במדבר]. כי לא הקריבו עולות רק חמישים יום במדבר סיני! וזהו – 'עולת תמיד העשויה בהר סיני' (במדבר כח, ו)... כי באחד לחדש השני החלו לדעת מספר כל שבט ושבט לעשותם דגלים (במדבר א - ב)... וכן כתוב: 'הזבחים ומנחה הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר?!' כי ישראל עמדו במדבר בתוהו יליל ישימון, כמו שמונה ושלשים שנה, ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית, גם כן יין? ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין? ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום [ומוספים] בשבת ובמועדים?"
ובפירושו לעמוס (ה, כה) כתב אבן עזרא: "וקדמונינו ז"ל אמרו כי הלויים הקריבו... והנה, עולת תמיד עשו ישראל בהר סיני חמשים יום... כי באחד בניסן בשנה השנית הוקם המשכן, ובחדש השני בעשרים לחדש נסעו מסיני - הרי חמישים יום". וראה ברד"ק לעמוס שם, המפרש בדרכו של אבן עזרא, והביא את דברי רבי שמעון בן יוחאי, האומר: "ישראל לא היו מקריבים [במדבר] ומי היה מקריב? - שבטו של לוי!"
כך גם כותב רבינו בחיי (במדבר כח, ו): "'עולת תמיד העשויה בהר סיני'... ונראה מכאן כי אחר סיני [משיצאו ללכת לקדש ברנע] לא הקריבו ישראל במדבר עולות כלל... [וכדברי חז"ל]: 'מעשיה נאמרו מסיני והיא עצמה לא קרבה... שבטו של לוי שלא עבדו עבודה זרה הקריבו'... הא למדת... לא הקריבו ישראל במדבר עולות כלום. ואף על פי כן לא פסקו עולות במדבר על ידי בני לוי. (וראה חזקוני שמות כט, מב; וכן בויקרא ז, לח; כנ"ל. כן ראה אברבנאל במדבר כח, ו; כנ"ל).

כל עוד לא נבנה המשכן - מיועדת מצות מחצית השקל לבניינו. משנבנה המשכן - מיועדת התרומה גם לקרבנות.
העולה מכל האמור, שתרומת מחצית השקל שתרמו ישראל במדבר, למרות שנועדה גם לקרבנות – כנ"ל, בסופו של דבר נעשה שימוש בתרומה זו למלאכת המשכן ולא נותר כסף לקרבנות, ובני לוי תרמו משל עצמם.
המעיין בשתי פרשיות התרומה שבתורה נוכח, שעיקר תרומת מחצית השקל מיועדת למשכן, אמנם נרמז בהן הצורך להשתמש בהן לקרבנות, אך בפועל הוקדשה התרומה ליצירת המשכן וכליו:
בפרשת תרומה נאמר: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו"... ובסיומה נאמר: "ועשו לי מקדש", כלומר, התרומה 'איש כאשר ידבנו לבו' מיועדת בעיקרה לבניית המשכן "ותבנית כל כליו". כך גם מה שנאמר בפרשת 'כי תשא' - "ונתנו איש כופר נפשו מחצית השקל", בסיומה נאמר: "ונתת אותו על עבודת אהל מועד", נמצא, שתרומת 'מחצית השקל' שבפרשת שקלים מיועדת למלאכת המשכן.
לשיטה זו יש לשאול: הרי נאמר בפרשיות המשכן בשמות, שמצות עשיית המשכן כוללת בתוכה את המצוה להקריב תמידים, ככתוב (שם כט, לח): "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד... עֹולַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם", מדוע לא הותירו חלק מתרומה זו לקרבנות התמיד?
התשובה לשאלה זו מובאת בדברי חז"ל בחגיגה דלעיל: "מעשיה [וסדר הקרבתה] נאמרו בסיני - והיא עצמה לא קרבה!" וכדלעיל, שהוראת הפסוק היא: לכשתכנסו לארץ, תרימו תרומת מחצית השקל, ובכך תקריבו קרבן תמיד 'לדורותיכם'.
אכן, כך נראה מדברי הגמרא בעירובין (סג, ב) שם דרשו חז"ל את הפסוקים ביהושע: "'אני שר צבא ה' עתה באתי'... אמר לו [המלאך ליהושע]: אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים!" נראה מתוכן הדברים, שהמלאך בא להתריע על העובדה, שישראל נכנסו ארצה, וכבר נימולו, וחגגו את הפסח, והיו צריכים לקיים תמידים כסידרם, וכשביטלו יום אחד את התמיד, בא המלאך להזהירם, שאחרי מעבר הירדן ארצה, אסור לבטל את עבודת הקרבנות.
מתברר, מן האמור, שבתקופת המדבר תרומת מחצית השקל נועדה לכלל צורכי המקדש, והקרבנות ננכללים בתרומה זו.

הרמב"ן: מצות 'מחצית השקל' לדורות – עיקרה לבנין הבית
לרמב"ן יש שיטה מסודרת בענין זה ובפירושו לשמות (ל, יב) כתב, כי כך היא מצות מחצית השקל.
זו לשונו: "רבותינו (מגילה כט ב) דרשו מכאן שלש תרומות מרבוי המקראות. וכן נראה [שמטרת התרומה היא לבנין הבית ולקרבנות גם יחד] ממה שאמר הכתוב (דהי"ב כד ו): 'מדוע לא דרשת על הלויים, להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות!' ייראה מזה, כי 'משאת משה' מצוה לדורות, להביאו לבדק הבית! [זאת] אף על פי שלא ימנם [במפקד]. וכן בקרבנות - כדברי חכמים. וכן כתוב (בתחילת ימי בית שני - נחמיה י לג לד): 'והעמדנו עלינו מצוות, לתת עלינו שלישית השקל בשנה ['שלישית' ולא 'מחצית' - בגלל שינוי המטבע הפרסי] לעבודת בית אלהינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות... לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו'".
הרמב"ן מדגיש, "וכן בקרבנות - כדברי חכמים", כי בתורה נאמר במפורש לתרום 'מחצית השקל' לבניין המשכן ובדק הבית, ואילו הקרבנות באו ברמז בלבד כנ"ל.
"עבודת אהל מועד", הנזכרת בפרשת 'מחצית השקל', משמעותה - עבודת בעלי המלאכה במשכן וכליו, ככתוב (שמות ל, טז): "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד". כך מפורש בדברי חז"ל במגילה (כט, ב) שבפרשת שקלים ב'כי תשא' לא נזכרו הקרבנות. ובאשר לתרומת 'מחצית השקל' הנזכרת שם עיקרה למלאכת המשכן, וכלשון הגמרא: "שקלים - לאדנים כתיבי!" ומפרש רש"י: "כדכתיב [שם]: 'ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד', והן השקלים שנעשו מהן אדני המשכן".
ראה גם שמות (לט, לב) שם נאמר: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד", שעניינו – כלתה מלאכת עושי המלאכה. כך גם עבודתם של הלויים בצדדים המעשיים שבמשכן: הפירוק, ההרכבה וסידרי היום יום במסכן, תפקידם מוגדר בלשון זו, כמובא בבמדבר (ד, ל – לא): "וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן".
מדברי הרמב"ן עולה מסקנה כנ"ל, שתרומת 'מחצית השקל' מן התורה נועדה בעיקר לצורך הבניין. העובדה, שהמלך יואש ויהוידע הכהן ייחדו את 'מחצית השקל' - 'משאת משה' - לבדק הבית, מלמדת, שהדבר מסור לחכמי הדור, כיצד לחלק את התרומות שנאספו בתרומת הלשכה, מהו החלק הראוי להקצות לבדק הבית – ואולי גם כולו – ומהו החלק הנועד לקניית בהמות לקרבנות התמיד והמוספים.
מדברי התוספתא במגילה ג, א; מוכח כשיטת הרמב"ן. זה לשון התוספתא: "ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין 'פרשת שקלים', ומפטירין 'פרשת שקלים שביהוידע הכהן'". הדבר תמוה, שחז"ל בתוספתא משוים בין 'פרשת שקלים' שב'כי תשא' ל'פרשת שקלים' של יהוידע הכהן, הרי פרשת שקלים שב'כי תשא' עוסקת, לכאורה, בקרבנות, ואילו 'פרשת שקלים' של יהוידע הכהן עוסקת בתרומת כסף לבדק הבית, שהיה צריך תיקון יסודי. מדוע, אם כן, קוראים חז"ל לשתי 'פרשיות' אלו 'פרשת שקלים', כשפרשיות אלו עוסקות בשני נושאים שונים?
אולם מתברר, שלדעת חז"ל לשתי פרשיות אלו תוכן משותף, ושתי הפרשיות נקראות 'פרשת שקלים', כי תרומת מחצית השקל, נתרמת הן לצרכי הבית והן לצורך הקרבנות, והדבר מסור לחכמי הדור כנ"ל.

ראשונים: תרומת 'מחצית השקל' מחולקת כראות עיני החכמים – וכשצריך ניתן כולו לבדק הבית
בכתובים מתואר, כיצד בימי יואש חידשו ישראל את בית המקדש, ומתברר, שבדק הבית כולו נעשה מכספי מחצית השקל.
כך נאמר בדברי הימים ב (כד, ד): "הָיָה עִם לֵב יוֹאָשׁ לְחַדֵּשׁ אֶת בֵּית ה'... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד... וַיִּתְּנוּ קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם לְהָבִיא לה' מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר... וַיִּתְּנֵהוּ הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶל עוֹשֵׂה מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית ה' וַיִּהְיוּ שֹׂכְרִים חֹצְבִים וְחָרָשִׁים ... וְגַם לְחָרָשֵׁי בַרְזֶל וּנְחֹשֶׁת לְחַזֵּק אֶת בֵּית ה'... וַיַּעֲשֵׂהוּ כֵלִים לְבֵית ה' כְּלֵי שָׁרֵת".
אכן, כך מפרש רש"י (שם כד, ו) ש"משאת משה עבד ה'" פירושה 'מחצית השקל' ובלשונו: "שקלים שצוה עליהם במדבר".
לדעת רד"ק (מלכים ב' יב, ה) תרומת מחצית השקל בימי יואש הוקדשה כולה ל'בדק הבית', וכלשונו: "גם הכריז [יואש] על השקלים שיביאו אותם... ו'משאת משה' הוא כסף שקלים, קראו 'משאת' על שם 'כי תשא'... ואם תאמר: כיון שנתנו השקלים לבדק הבית ממה היה להם התמידים באותה שנה?... [תשובה]: הטובים שבהם... הביאו מה שהם חייבין מהשנים שעברו, והספיק לזה [לקרבנות] ולזה [לבדק הבית]".
לעומת זאת, מצינו באבן עזרא, שכתב בשם רבי סעדיה גאון (שמות ל) שהכסף שנאסף מתחלק בין צרכי המקדש השונים, כראות עיני חכמי הדור: "והגאון אמר: כי 'כסף כיפורים' הוא חיוב על ישראל בכל שנה, בין שיספרם מלכם, או לא ישא מספרם. וראייתו: 'משאת משה במדבר'. ואמר: כי ממנו יקריבו קרבנות הצבור, ותקון הכיור, ויעשו שמן משחה, וקטרת הסמים, גם ינתן ממנו לסנהדרין".
עוד כתב אבן עזרא, שמתוך פרשת 'כי תשא' מוכח, שמדין תורה מיועדת תרומת מחצית השקל לכל צרכי המקדש, ואינה מיוחדת לקרבנות בלבד, כי מיד אחרי שנאמרה מצות 'מחצית השקל' בפרשה, נזכר הכיור ושאר צרכי המקדש.
אלו דבריו (הפירוש הקצר שמות ל, טז): "'ונתת אותו על עבודת אהל מועד'... כי כל האדנים גם הווי"ן היו מכסף הכפורים... והנה מצאנו עד נאמן על דברי הקבלה [שמחצית השקל מצוה לדורות לצרכי המקדש]: 'מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים משאת משה עבד ה'... על ישראל במדבר'... ויאמר הגאון: בעבור שהבא אחרי 'כסף הכפורים' - הכיור, כי יוקח ממנו לצורך הברכה... ובעבור שהזכיר בצלאל והחכמים 'להורות', כי החכמים המלמדים את הכהנים הלכות שחיטה וקמיצה, גם הם יקחו הוצאתם מכסף הכפורים. ובעבור שאמר [בהמשך]: 'מחלליה מות יומת' על פי בית דין, גם בית דין יקחו הוצאתם מכסף הכפורים".
וראה גם מלבי"ם לשמות (ל), שכתב, שמצות מחצית השקל שבפרשה, לא נאמרה לענין קרבנות בלבד, אלא לצרכים שונים של המקדש: "מצוה זו נשארה קבועה לדורות, שמצוה על כל אחד ליתן חצי שקל בכל שנה, כמ"ש (נחמיה י' לג - לד): 'והעמדנו עלינו מצוות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו', כי אז נשתנה המטבע, ושלישית השקל היה כמחצית השקל הקודם... [זוהי] 'משאת משה עבד ה''... ועל זה אמר: 'ולקחת את הכסף הכפורים מאת בני ישראל הוא מצוה תמידית לדורות, שיקח בכל שנה מידם כסף הכפורים שהם תמורת השקלים, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ר"ל לקנות מהם כל הדברים המובאים ברמב"ם (שקלים פרק ד) השייכים לעבודת אהל מועד... 'והיה לבני ישראל לזכרון', רצונו לומר, שיהיה לזכרון תמיד בכל הדורות".
הרי לנו שורה של פרשנים, ראשונים ואחרונים הסבורים, כי מצות מחצית השקל לדורות עניינה - בנין הבית.

כללו של דבר
א. מדברי הנביאים אנו למדים, שלא נתחייבו ישראל במדבר על "דברי עולה וזבח", שכן, העבודה בחצרות ה' והבאת קרבנות עיקרם כשישראל על אדמתם. מעתה, שנגזרה גזירה על ישראל לנוע במדבר בחטאם, לא נצטוו על הקרבנות, וממילא היו פטורים בתקופה זו ממצות 'מחצית השקל'.
ב. בתקופת המדבר לא היו ישראל נימולים, לפיכך לא הקריבו תמידים ומוספים, כן היו פטורים מסיבה זו מהקרבת הפסח.
ג. בתלמוד ובמדרש נאמר, וכן בראשונים, שהיה שבט אחד שהקריב, והוא שבט לוי, אשר הקריבו את הקרבנות מכספי השבט.
ד. נמצא, לאור האמור, שמחצית השקל שנצטוו עליה ישראל במדבר היתה לצורך האדנים ושאר צורכי המשכן, וכך היא גם מצות מחצית השקל לדורות.
ה. כך היא דעת הרמב"ן, שתרומת 'מחצית השקל' נועדה לבנין הבית, וראיה לדבר בדק הבית בימי המלך יואש, שגבה מן העם מחצית השקל – 'משאת משה' - עבור בדק הבית.
ו. מדברי הראשונים עולה, שצורת השימוש בכסף 'מחצית השקל' מסורה לחכמי הדור, והתורה מסרה בידיהם את ההחלטה בדבר יעודו של הכסף וצרכי המקדש באותה שעה.




פרק ח

המיפקד לשקלים והמיפקד לקרבנות – שיטת רש"י והרמב"ן

שיטת רש"י: שני מיפקדים לשקלים היו: ביום כיפור התפקדו ותרמו מחצית השקל לאדנים, ובחודש אייר - לקרבנות
לעומת האמור עד כה, שמטרת 'מחצית השקל' במדבר היתה לצורך המשכן וכליו, וישראל במדבר לא הרימו תרומת 'מחצית השקל' לקרבנות, קיימת דעת רש"י (שמות ל, טו) הסובר, שישראל במדבר נתנו מחצית השקל לקרבנות במיפקד מיוחד.
אלו דבריו שם: "'לכפר על נפשותיכם'... לפי שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן 'תרומת ה'' שלוש פעמים:
אחת - תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר: 'וכסף פקודי העדה מאת ככר'. ומהם נעשו האדנים...
והשנית - אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן. הוא המנין האמור בתחילת חומש הפקודים (במדבר א, א): 'באחד לחדש השני בשנה השנית [בראש חודש אייר]' ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן, לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים. ועל אותה תרומה נאמר: 'לכפר על נפשותיכם', שהקרבנות לכפרה הם באים.
והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר (שמות לה כד): 'כל מרים תרומת כסף ונחשת', ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו".
וראה בהמשך פירושו שם (בפסוק טז) שלדעתו היו שני מיפקדים: "הא למדת -שתים היו: אחת - בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת - בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן... נמצאו שני המנינים בשנה אחת: המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם, ונצטוו על המשכן, והשני - באחד באייר".
דברי רש"י מעוררים כמה שאלות:
הראשונה: לדעת רש"י, המיפקד שעשו באחד באייר, היתה לו מטרה לצורך קרבנות התמיד, לאור האמור מתעוררת בעיה: הרי התמידים באים מתרומת כל ישראל, וכפי שאומר רש"י "והושוו בהם עניים ועשירים", זאת, כדי שכל ישראל יהיו שותפים להקרבת התמיד במידה שווה. והנה מתברר, שמראש חודש ניסן הקריבו במשכן תמידים ומוספים מבלי שגבו מחצית השקל? וראה ב'סדר עולם' (פרק ז): ש"ראש חדש ניסן היה, ובו ביום עמדו אהרן ובניו... ועבדו את כל העבודות... ובו ביום התחילו הנשיאים להקריב... בו ביום הקריבו ישראל תמידין". לשיטת רש"י הדבר תמוה: איך הקריבו תמידין בלא לגבות 'מחצית השקל' מכלל ישראל?
השניה: עוד כתב רש"י: "ועל אותה תרומה [של החודש השני] נאמר: 'לכפר על נפשותיכם' - שהקרבנות לכפרה הם באים". לשיטת רש"י, שהקרבנות באים לכפרה, יש לשאול: מדוע לא הכריזו על המיפקד הזה חודשיים לפני אייר, כלומר, בראש חודש אדר, כדי שיוכלו לאסוף 'מחצית השקל' במשך חודש אדר, ולהביא תמידין ומוספין בראש חודש ניסן בשם כל ישראל מיד עם חנוכת המזבח והמשכן, כדי שיתכפר להם?
השלישית: לכאורה, סותר רש"י את עצמו, שהרי כתב בחגיגה ז, שישראל לא הקריבו תמידים במדבר, ולא תרמו למחצית השקל, ורק הלויים הקריבו במדבר, ומשלהם הקריבו. איך, אם כן, כתב ב'כי תשא', שאספו ישראל מחצית השקל לקרבנות במדבר? דבריו עומדים בסתירה גם לנבואות ירמיהו ועמוס, וכך גם בניגוד לדברי חז"ל בתלמוד ובמדרש ולשאר הראשונים דלעיל?
הרביעית: מצינו בדברי רש"י, שכתב בענין המיפקדים השונים (במדבר א, א): "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה: כשיצאו ממצרים - מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן - לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן - באחד בניסן הוקם המשכן. ובאחד באייר - מנאם". נראה מדברי רש"י שהיו ארבעה מיפקדים בתקופה של שנה וחודש: א. ביציאת מצרים (שמות יב, לז) נימנו בניסן: "כשש מאות אלף רגלי". ב. כשנפלו בעגל מנה אותם בתשרי למחרת יום כיפור, ונתנו מחצית השקל לאדנים. ג. "כשבא להשרות שכינתו": מן הלשון "כשבא" יש ללמוד, שעוד בטרם ירדה השכינה למשכן מנאם לקראת חנוכת המשכן בראש חודש ניסן. ד. באחד באייר מנה אותם מבן עשרים שנה. ויש לשאול: מה הטעם למנות את העם ארבע פעמים ברציפות, תוך תקופה קצרה של שנה וחודש?
החמישית: שאלה שמעורר רש"י: "ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים – 'שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים'?! שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן [ביום כיפור] ובחומש הפקודים [בחודש אייר] אף בו נאמר כן (במדבר א מו): 'ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים'? - והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשע עשרה שנה שלא נמנו ובשנייה נעשו בני עשרים? תשובה לדבר: אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן... אבל שנות האנשים מנוין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת: המנין הראשון - היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם, ונצטוו על המשכן, והשני - באחד באייר".
התירוץ הנ"ל דחוק, והתמיהה נשארת בעינה, וכפי שכתב אבן עזרא בפירוש הקצר (שמות לח, כה): "והתימה: שהיה מספרם בשנה השנית כמו בשנה הראשונה!" (וראה להלן).

שיטת הרמב"ן: שלשה מיפקדים לשקלים היו: לאדנים, לקרבנות, וליוצאי צבא
אכן, הרמב"ן תמיה על רש"י וזו לשונו (שמות ל, יב): "ואני תמיה: ואיך יתכן שיהיה קהל גדול כמהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים? והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד, וכתיב (במדבר ט ח): ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם [משמע שמתו אנשים במדבר בחדשים אלו]!" ותירץ: "אבל יותר נכון שנאמר שכן אירע מעשה [שמתו ונולדו באותו מספר בדיוק]!"
עוד כתב הרמב"ן בהמשך פירושו שם: "וכן נראה לי, כי שלש תרומות שרמז כאן: האחת לקרבנות הצבור, איננה על ידי המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב [שהיא היתה תרומה נוספת - השלישית עבור יוצאי צבא], כי שם נאמר: 'אך את מטה לוי לא תפקוד', והשקלים של קרבנות, לויים חייבים בהם לדברי הכל, וכדברי חכמים אף הכהנים, וכן הלכה, כמו שמפרש במסכת שקלים (א,ד)? ועוד, כי השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים שנה ומעלה, אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול, וכן מפורש שם?
אבל ציוה הכתוב, שיביאו [תרומה ראשונה] למלאכת המשכן [לאדנים] תרומת חצי השקל לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה. ורמז [תרומה שניה]: 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר על נפשותיכם' (פסוק ט"ו) שכל הצריך כפרה שהגיע לכלל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחר לקרבנות".
לשיטתו, התרומה שנאמרה בתורה 'בחודש השני' - ליוצאי צבא כנ"ל, היא תרומה שלישית.
אף דברי הרמב"ן מעוררים תמיהות:
האחת: לפירושו, המספר השווה של המתפקדים - "כך היה מעשה", והמיפקד באחד באייר הביא לאותה תוצאה כמו המיפקד בתשרי, ולדעתו נולדו ילדים במדבר במשך שבעה חדשים באותו מספר של מבוגרים שמתו ונפטרו מן העולם, ובלשונו: "יותר נכון שנאמר שכן אירע מעשה, שהיו ישראל בשעת מנין ראשון תר"ג אל"ף ותק"ן, ומתו מהם הרבה בשבעה החדשים כנוהג שבעולם, ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר, ואירע הדבר שהיו המשלימים כמנין המתים". דבריו תמוהים, כי לשיטתו, בתחילה - בתשרי - ספרו את הלויים בתוך כלל השבטים, ולבסוף - באייר – מנו אותם בנפרד, ואף על פי כן אירע, שלמרות שמתו "עם רב" – כלשונו, וכן נגרע שבט לוי מן המיפקד, נולדו בשבעה חדשים כל כך הרבה ילדים, עד שהשלימו את חסרון המתים ואת חסרון שבט לוי, וחזר המספר המדויק כשהיה, ואין זה אלא מעשה ניסים.
השניה: לדעת הרמב"ן הרימו תרומת 'מחצית השקל' לקרבנות – כדעת רש"י, זאת, בניגוד לדברי חז"ל בחגיגה, שאמרו, שלא היתה תרומת 'מחצית השקל' לקרבנות במדבר, ולמה יצא הרמב"ן כנגד דעת חז"ל?
השלישית: הרמב"ן הולך בשיטת רש"י שהיו כמה מיפקדים בתקופה קצרה זו. א. מיפקד אחד – לאדנים בתשרי – 'מחצית השקל'. ב. מיפקד שני לקרבנות לקראת ראש חודש ניסן, אף הוא נעשה בסכום 'מחצית השקל'. מיפקד זה מיועד לכל ישראל מבני מצוה ומעלה וגם לזקנים מעל גיל ששים, שאינם יוצאי צבא, שכן, כל איש חייב במחצית השקל לקרבן וכולם צריכים כפרה. התאריך של התחלת מיפקד זה השני אינו ברור, אך מסתבר שהסתיים בראש חודש ניסן כדי להקריב קרבנות, וכלשונו - "שכל הצריך כפרה שהגיע לכלל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחר [בנוסף לתרומות דלעיל] לקרבנות". ג. מפקד שלישי - באחד לחודש השני ליוצאי צבא מבן עשרים שנה ומעלה – אף שם נתנו 'מחצית השקל'.
נמצא, לשיטת הרמב"ן, שכל אדם מישראל מבן עשרים תרם שלש מחציות השקל: אחת – לאדנים. שניה – לקרבנות. שלישית - למיפקד יוצאי צבא. – זאת למה? הרי התורה אמרה: 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל', ובאה להשוות בין כולם. ואילו כאן, אדם עני בן עשרים, ישלם יותר מעשיר בן שישים ומעלה, כי אדם בן עשרים, אפילו אם היה דל, אביון ויתום, חוייב לשלם שלש פעמים מחצית השקל, ובכפייה, ולעומתו אדם בן שישים ומעלה שצבר כסף רב בחייו ישלם מחצית השקל בלבד, והיכן השויון?
הרביעית: חז"ל אומרים בבמדבר רבה ב, יא, שהיו עשרה מיפקדים בישראל: "בעשרה מקומות נמנו ישראל: [א] אחד בירידתן למצרים (דברים י): 'בשבעים נפש ירדו אבותיך'... [ב] ואחד בעלייתן (שמות יב): 'ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף' [ג] ואחד אחר מעשה העגל (שמות ל): 'כי תשא את ראש בני ישראל'. ושנים בחומש הפקודים: [ד] אחד בדגלים. [ה] ואחד בחילוק הארץ. ושנים בימי שאול (שמואל א' טו): [ו] 'ויפקדם בטלאים' [ז] 'ויפקדם בבזק'... [ח] ואחד בימי דוד (שמואל ב' כד): 'ויתן יואב את מספר מפקד העם'... [ט] ואחד בימי עזרא (עזרא ב): 'כל הקהל כאחד ארבע רבוא'. [י] ואחד לעתיד לבא (ירמיה לג): 'עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה'". ולשיטת הרמב"ן יש לשאול, שהיה צריך המדרש לכתוב – "באחד עשר מקומות נימנו ישראל"? בהתאם לכך היה צריך המדרש במפקד השלישי במספר, שהיה אחר חטא העגל, לכתוב: "ושני מיפקדים אחר חטא העגל"?
מדרש נוסף בכמה שינויים מצינו בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא ב - כי תשא) וכלשון המדרש: "בעשרה מקומות נמנו ישראל: [א] אחד בירידתן למצרים... [ב] ואחת בעלייתן.... ושנים בחומש הפיקודים. [ג] אחד בדגלים. [ד] ואחד בחילוק הארץ. ושנים בימי שאול, [ה] ויפקדם בטלאים [ו] ויפקדם בבזק... [ז] ואחת בימי דוד... [ח] ואחד בימי עזרא... [ט] ואחד לעתיד לבא... [י] והדין: 'כי תשא את ראש'". אף כאן נזכר מנין אחד בכי תשא ולא נזכר מנין נוסף כדעת הרמב"ן?
החמישית: שאלה על רש"י ורמב"ן גם יחד: בברייתא דמלאכת המשכן (פרק א) נזכרו מינים שונים של תרומות שנצטוו ישראל לתרום, ותרומה לקרבנות לא נזכרה, זו לשון הברייתא: "עשר תרומות הן: תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, ובכורים, ותרומת נזיר, ותרומת תודה, ותרומת הארץ, ותרומת מדיין, ותרומת שקלים, ותרומת משכן... תרומת שקלים – לאדנים, תרומת משכן - ממנה נעשה משכן, ושמן המאור, וקטרת הסמים, ובגדי כהנים, ובגדי כהן גדול", ואילו תרומת שקלים לקרבנות לא נזכרה.
השישית: אף זו שאלה על רש"י ורמב"ן כאחד: מיפקד של עם שלם הוא דבר מסובך, המחייב מאמץ והשקעת זמן רב של הרבה אנשים, כדי שהמיפקד ייצא מדויק.
וראה שמואל ב' (כד, ד) שהמיפקד שנעשה בימי דוד נמשך כעשרה חדשים, זאת, למרות שיואב ו'שרי החיל' שעמדו לרשותו הפעילו את הצבא כדי למנות את העם. דבר תמוה הוא לומר, כשבאים לפקוד את יוצאי מצרים שיצאו בחיפזון ובערבוביה, ובאים למנותם ולסדרם לשבטיהם - "למשפחותם לבית אבותם", שניתן לעשות במהירות כמה מיפקדים זה אחר זה. שכן, צריך לבדוק את הייחוס המשפחתי, המחייב קבלת עדות, כמו כן יש לערוך רשימות "במספר שמות", כיצד יתכן שיעשו זאת שלש - ארבע פעמים תוך שבעה חדשים? כאמור, המיפקד התנהל תוך בירור מדוקדק, שכן, השבטים מעורבבים זה בזה - בטרם חנו כל שבט לדגלו, כמו כן היה ביניהם ערב רב שהשתדל להשתלב בתוך השבטים. בנוסף, צריך להבדיל במיפקד בין בני עשרים לגילאים אחרים, וכן בין שבט לוי לשאר השבטים. מה עוד, שהמיפקד כרוך בגביית כסף מכל איש, ויש עניים בישראל, וכן כאלו שאין הפרוטה מצויה בכיסם, וצריך לכפותם וליטול את כסותם עד שיביאו את מחצית השקל. כן יש לשקול כל מטבע כסף – כבימים ההם - למנות את הכסף ולשמור אותו בקופות. לכל זה צריך להכין מערכת של פוקדים עורכי רשימות, וגיזברים רבים, כדי שהכל יגיע לידי משה במנין מדויק.
וכבר שאל רש"י במניינו של שבט אחד בלבד – שבט לוי (במדבר ג, טז): "אמר משה לפני הקב"ה: היאך אני נכנס לבתי כולם ולתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם? אמר לו הקב"ה: עשה אתה את שלך ואני אעשה את שלי". ומקור דבריו בתנחומא (במדבר טז): "אמר לו משה: רבוני בן כמה שנים אני מונה אותם [את שבט לוי]? אמר לו הקב"ה למשה: 'כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם'. א"ל משה: יכול אני לעמוד לסבב בחצרותיהם ובתוך בתיהם ולספור כל אחד מהן - שאתה אומר לי – 'כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם'?!... היה משה הולך ועומד על פתח אהליהם, והשכינה מקדמת ואומרת לו כל זכרי הבית, חמשה או עשרה תינוקות יש באהל הזה. מנין שכך? – כתיב: 'ויפקד אתם משה על פי ה'' - כשם שהשכינה אומרת לו". הווה אומר, לדעת חז"ל במדרש, המיפקד היה קשה לביצוע בדרך הטבע, לפיכך היה צריך משה להיעזר בכוח עליון כדי למנות שבט אחד את שבט לוי. לאור האמור, כיצד ימנו את כל שנים עשר השבטים שלש פעמים במשך שבעה חדשים.
יתירה מזו! בתקופת המיפקד נצטוו משה וישראל במקביל להעמיד משכן בפרק זמן קצר של חדשים אחדים - שהוא מעשה פלאי בפני עצמו בתנאי המדבר - ואם יתעסקו הכל במיפקדים, אימתי יבנו משכן, מנורה ושולחן וכלים ויריעות וקלעים לחצר וכו', שהרי יצירות אלו הם דברים מורכבים ומסובכים לעשותם בכל מצב – אתמהה!
רש"י אמנם אומר: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה", אולם אין לדבריו מקור בדברי חז"ל. גם מצד הסברא הדבר קשה: כי מה 'חיבה' יש במיפקד חוזר ונשנה כל כמה חודשים? מה עוד שהיושב בשמים - "מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא" (תהילים קמז, ד) ואינו צריך למנות את ישראל מדי כמה חודשים. ובאשר למשה ונשיאי ישראל - די להם במנין אחד בשבעה חודשים, ואילו מניין החוזר ונשנה שלש פעמים זה אחר זה אינו אלא טרחה מרובה כשאין במנין תועלת נראית לעין.
נמצא, ששיטת רש"י ורמב"ן מעוררת תהיות.


כללו של דבר:
א. לדעת רש"י (שמות ל, טו) נערכו במדבר שני מיפקדים, האחד – בתשרי, בו נתנו ישראל מחצית השקל לאדנים, השני - באייר בו נתנו ישראל מחצית השקל לקרבנות.
ב. שיטת רש"י תמוהה מכמה צדדים, אחת התמיהות העלה רש"י עצמו: כיצד קרה שבשני המיפקדים, באייר ובתשרי, יצאה תוצאה אחת, דהיינו, בשניהם התפקדו - 'שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים'. הא כיצד?
ג. לרמב"ן שיטה אחרת, והיא: שלשה מיפקדים נערכו במדבר: בתשרי, באדר, ובאייר, ובכל אחד מהם נתנו המתפקדים מחצית השקל.
ד. אף שיטת הרמב"ן תמוהה, הן בגלל התוצאה הזהה במיפקדים, והן מחמת הצורך להתפקד שלש פעמים תוך תקופה קצרה, ולשלם בכל פעם מחצית השקל?





פרק ט

המיפקד בסיני – מיפקד אחד - תחילתו בתשרי וסיומו באייר

שיטת 'סדר עולם': לא עשו ישראל במדבר אלא מיפקד אחד, ולא נתנו אלא 'מחצית השקל' אחד
מול התמיהות דלעיל אודות שיטת רש"י ורמב"ן, מן הראוי להביא שיטה שונה לחלוטין, בה השאלות דלעיל באות על פתרונן. שיטת 'סדר עולם' היא, שבמחנה ישראל לרגלי הר סיני – לא נערך אלא מיפקד אחד בין תשרי לאייר, ובמהלך מיפקד זה לא נתנו ישראל אלא 'מחצית שקל' אחד. ואילו המיפקד של חודש אייר בא כהשלמה, לפקוד את שבט לוי ולסדר את השבטים לדגליהם. כך היא גם שיטת הפסיקתא זוטרתא, שהמיפקד השני בא לענין 'יוחסין' בלבד.
להבנת הדברים ראוי לעיין ב'סדר עולם רבה' (ו – ח) בדבר סדר הזמנים במהלך שבעת החדשים שעברו בין תחילת המיפקד למחרת יום הכיפורים לבין המיפקד בחודש אייר שנערך באותו מקום. מסדר הדברים עולה, שהתפקדות עם ישראל במדבר היתה מיפקד אחד מתמשך, תחילתו בתשרי – במתן 'מחצית השקל' מכל ישראל, וסיומו באייר במפקד שבט לוי, וכדלהלן.
זו לשונו של 'סדר עולם': "עלה [משה להר סיני] בעשרים ותשעה באב ונשנית לו תורה פעם שניה... ירד בעשירי בתשרי והוא היה יום הכיפורים, ובישרם שנתרצה לפני המקום... 'ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום' - מה ציום? - ציום לעשות את המשכן! התחילו לעסוק במלאכת המשכן [בתרומות שנתנו ישראל]: 'ויבואו כל איש אשר נשאו לבו'... 'וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה [האומנים בששה חדשים]... ויברך אותם משה'... אמר להם: אשריכם ישראל שזכיתם לעבודת המשכן... התחילו שבעת ימי המלואים בכ"ג באדר, ובאחד בניסן שלמו... 'ויהי ביום השמיני' - אחר שבעת ימי המלואים, ואחד בשבת היה, וראש חדש ניסן היה, ובו ביום עמדו אהרן ובניו... ועבדו את כל העבודות... ובו ביום התחילו הנשיאים להקריב... בו ביום הקריבו ישראל תמידין... בשני בניסן שרף אלעזר הכהן פרת חטאת... בארבעה עשר [בניסן] בו שחטו ישראל את פסחיהם... 'וידבר ה' אל משה... באחד לחדש השני בשנה השנית... שאו את ראש כל עדת בני ישראל... מבן עשרים שנה'... ואחר כך פקד כל בכור זכר לבני ישראל... ואחרי כן נשא את ראש בני קהת... וראש בני גרשון... ובני מררי... בארבעה עשר באייר שחטו טמאי נפש פסח שני... 'ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן'... נמצאו עושין במדבר סיני שנים עשר חודש חסר עשרה ימים... ובאו להן [לקדש ברנע] במדבר פארן בכ"ח בסיון. ובכ"ט בסיון שלח משה מרגלים... ואומר: 'והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה'".

פרשיות המשכן והתרומות להקמתו – נאמרו על ידי משה למחרת יום הכיפורים
ב'סדר עולם' מובא הפסוק - "ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום" כמקור להוראות שנתן משה לישראל לקיום מצות בנין המשכן. פסוק זה נאמר בסוף 'כי תשא', הווה אומר, פרשת 'כי תשא' נאמרה למחרת יום הכיפורים.
כך גם עולה, מדברי חז"ל בבמדבר רבה (פרשה א) וכלשון המדרש: "צא ולמד מן האדנים שנאמר... 'בקע לגלגולת מחצית השקל'. אימתי הביאו השקלים? ממחרת יום הכפורים! ולשני בקרים הביאו כל הנדבה למלאכת המשכן".
הספורנו מפרש (שמות כה, ב) שגם פרשת 'תרומה' נאמרה למחרת יום הכיפורים, וזה פירוש הפסוק "ויצום" שב'כי תשא', כי הציווי ב'כי תשא' היה, לעשות את האמור בפרשת 'תרומה', ובלשונו: "'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה': אמור לישראל, שחפצתי שגבאים יגבו בעדי תרומה [גם בכפייה]. וכן עשה משה ברדתו מן ההר, כאומרו: 'ואחרי כן נגשו כל בני ישראל, ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני' (להלן לד, כב). ואחר כך: 'ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל', שהם הסנהדרין: 'קחו מאתכם תרומה' (להלן לה, ד - ה) ובזה ציוה להם שיגבו [גם בכפייה]. וישראל לא המתינו שיגבו הסנהדרין, אבל תיכף יצאו מלפני משה והביאו עד בלי די".
הווה אומר, הציוויים נאמרו מיד למחרת יום הכיפורים, וכך גם איסוף התרומות. בתורה אמנם לא נאמרו תאריכים, אך מן האמור לעיל עולה, שהפרשיות העוסקות בציווי ובהבאת התרומה זמנן בתשרי בתחילת עשיית המשכן.
אשר לפרשת תרומה זו מצות עשה לדורות, ככתוב: "ועשו לי מקדש", עם זאת, ראשית קיומה הוא על ידי ישראל במדבר, ולפי תוכן הפרשה, היינו, פרטי החומרים הנדרשים כדי לגשת אל המלאכה, וכן כלי המקדש שיש להכינם, בהכרח שפרשה זו נאמרה מיד עם רדת משה מן ההר בתשרי. כך גם פרשת 'כי תשא', שם נצטוו ישראל לתת מחצית השקל לאדנים, הרי זו פרשה הכרחית למשכן, כי האדנים הם היסודות למשכן, ורק עם יציקתם ניתן לגשת להמשך עשיית חלקי המשכן, כלומר: הקרשים, הבריחים הטבעות, היריעות וכד', ובהכרח שגם פרשת 'כי תשא' נאמרה בתשרי.
פרשת ויקהל אף היא נאמרה בתשרי, וכלשון רש"י (שמות לה, א): "'ויקהל משה' - למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר". פירוש זה מוכרח, כי היה צריך להזהיר את בוני המשכן מלעשות את מלאכת המשכן בשבת, וכדברי רש"י: "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר, שאינה דוחה את השבת". כך גם בפסיקתא זוטרתא שם: "אימתי נהיה קיהול זה? אחר יום הכפורים. שהרי אמרו רבותינו ב'סדר עולם'... אחר יום הכפורים 'הקהילם' ומזהירם על מלאכת המשכן".

ישראל התפקדו בתשרי בהר סיני – ומיפקד יחיד זה נתן למשה את מספר יוצאי הצבא וכן תרומות למשכן
מן האמור לעיל מתבקשת מסקנה, שהמיפקד לרגלי הר סיני, בו נתרמה תרומת מחצית השקל לאדנים, זה המיפקד היחיד שנערך במדבר במשך שבעת החדשים עד ליציאת ישראל במסע לכיוון קדש ברנע.
הא כיצד?
במהלך מיפקד יחיד זה – שהתמשך שבעה חדשים - ניתנו שלשת התרומות על ידי כל ישראל, אלא, שהדבר נעשה במיפקד אחד ובשלש נקודות שונות במחנה, כל מיגזר במחנה ישראל ותרומתו המיוחדת.
להסברת השיטה נקרא לשלש נקודות ההתרמה בשמות: נקודת ההתרמה הראשונה: 'אהלו של בצלאל'. נקודת ההתרמה השניה: 'אהלו של משה'. נקודת ההתרמה השלישית: 'אהלו של אהרן'.
תרומה ראשונה - "איש כאשר ידבנו לבו"
ליד 'אהלו של בצלאל' התרכזה התרומה של 'כל נדיב ליבו', שם נתנו, זהב, כסף ונחושת ותכלת וכד'. שם הצטבר הכל, קרשים למשכן, תכלת, ארגמן, תולעת שני, בשמים לקטורת, וכו'. על כך נאמר (שמות לו, ד): "וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים... אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים, וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה". מדברי חז"ל במדרש עולה, שנקודת התרמה זו פעלה ימים אחדים בלבד, וכלשון התנחומא (פקודי יא): "לשני בקרים הביאו הכל, וכן כתיב: 'והמלאכה היתה דים והותר... ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא', להודיעך כמה נזדרזו ישראל במלאכת המשכן".
תרומה שניה – לאדנים:
ליד 'אהלו של משה' של משה נערך עבור חלק אחר בציבור, המיפקד של בני עשרים ומעלה, זאת, להשגת שתי מטרות:
האחת: לאסוף את הכסף לאדנים.
השניה: לדעת את מנין יוצאי הצבא מבן עשרים שנה ומעלה. בכך היו בידי משה שתי תוצאות חשובות: הכסף לאדני המשכן, שהם היסודות, שעם יציקתם ניתן לגשת להמשך, לקרשים וליריעות וכו'. כן היה בידו מנין הפקודים של יוצאי הצבא בשבטי ישראל, היינו: שש מאות אלף, שלשת אלפים, וחמש מאות וחמישים. בענין מפקד זה לא מצינו מקור המדבר על משך זמן המיפקד, עם זאת, ברור, שהוא לא נגמר תוך יומיים, שכן מדובר בששים ריבוא, ומסתבר שנמשך חדשים אחדים.
תרומה שלישית – הלויים:
ליד 'אהלו של אהרן' היתה נקודה שלישית, שם תרמו הלויים 'מחצית השקל'. שם גם נערך מיפקד הלויים, אך זאת, רק בחדש אייר בסיום המפקד הכללי של שנים עשר השבטים.
שבט לוי לא נמנה עם שאר שבטי ישראל, כי במיפקד הכללי של השבטים שהתקיים לאחר יום הכיפורים בעקבות חטא העגל, נודע לכל ישראל שנפסלו בכורות ישראל לעבודה ונבחר שבט לוי. החל מיום הכיפורים, כשירד משה מן ההר והודיע על חובת קיום מצות "ועשו לי מקדש", נשתנה מעמדו של שבט לוי ונבחר ל'לגיון של מלך'. לגיון זה לא התפקד במיפקד הכללי, מאידך החלו להתמסר ללימוד המצוות וההלכות שבמקדש. שם, ליד 'אהלו של אהרן' החלו ללמד את הלויים את תפקידם במשכן, כן החלו בחלוקת תפקידים ללויים כדלהלן.

בחירת שבט לוי לעובדי ה' במשכן במקום הבכורות – מיד לאחר חטא העגל
בחירת שבט לוי לעבודה במשכן, נדונה בדברי חז"ל בכמה מקומות, וכגון בבמדבר רבה (א, יב): "'אך את מטה לוי לא תפקוד': למה לא נמנו עם ישראל?... שאין שבחו של מלך שיימנה לגיונו עם הלגיונות, לפיכך נימנו ישראל לעצמן ושבט לוי לעצמן... 'ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל' [לתרומת מחצית השקל, לאדנים ולשאר צרכי המשכן] – למה? שהלוים שלי הן – 'והיו לי הלוים'! - שכל מי שהוא מקרב אותי - אני מקרבו. הם קירבו עצמן לי שנאמר... 'מי לה' אלי! - ויאספו אליו כל בני לוי': הן קרבו אותי - ואני מקרבן... ששמרו אזהרתי: 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני!' לפיכך הן ראוין שיהיו נאמני ביתי!... השבט הזה בדקתיו... ונתנו נפשם על קדושת שמי, שנאמר (שמות לב): 'שימו איש חרבו על ירכו'... אף כן אני מקרבן".
גם בתנחומא (במדבר יט) אומר המדרש: "אמר הקב"ה: הואיל והם נתנו את נפשם עלי, לך ספור אותם לבדם, ואימתי נתנו נפשם על הקב"ה, בשעה שעשו ישראל אותו מעשה". כלומר, מיד לאחר חטא העגל הובדלו הלויים כלגיון של מלך.
וכך מפורש בדברים י, ח: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי", ומבואר בתרגום יונתן (בתרגום לעברית): 'בשביל שקינאו לשמו ליהרג בעבור כבודו, לפיכך זכו לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד עת היום הזה'.
בפירוש רש"י מבואר יותר: "'בעת ההיא' - בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים וטעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם. 'לשאת את ארון' [אלו] הלוים. 'לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו' [אלו] הכהנים, והוא נשיאת כפים". כלומר, כבר בשנה הראשונה, במיפקד שהתקיים לאחר יום הכיפורים לקראת בניית המשכן, הובדלו הלויים משאר השבטים.
וכך גם באבן עזרא (הפירוש הקצר שמות לח, כה): "'וכסף פקודי העדה' - הנה נפקדו כל ישראל בשנה הראשונה", וראה בפירושו שם, שכיון שהתפקדו היוצאים לצבא לפיכך שבט לוי לא התפקד עמם, ככתוב: "'בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי".
הבדלת שבט לוי מובאת ברמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (יג, יב): "למה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים... לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין... אלא הם חיל השם, שנאמר: 'ברך ה' חילו'".

חלוקת עבודת המשכן בין משפחות שבט לוי - תחילתה בתשרי וסיומה במיפקד באייר
העובדה, ששבט לוי הובדל מכלל השבטים במיפקד שנערך לאחר יום הכיפורים, מלמדת, כי מיד החל שבט לוי בהכנות לתפקידו במשכן. אמנם המיפקד הפרטני של השבט, וחלוקת התפקידים לכל משפחה ולכל בית אב נעשו רק בראש חודש אייר, שכן, קביעת התפקיד לכל אחד אפשרית כשהמשכן בנוי, וניתן לחלק כל משפחה וכל אדם לתפקידו המיוחד, כגון: מי ישא את הקרשים ומי ישא את היריעות, מי המומחה להרכבת המנורה והשולחן ופירוקם בעת המסע והחניה, ומי הממונה על הבאת זיתים ממרחק והכנת שמן זית זך כתית למאור.
מן הפסוקים ודברי חז"ל עולה, שרבות מן ההכנות נעשו לפני המיפקד באייר, שהרי הלויים שולבו בעבודה כבר בראש חודש ניסן, כגון, בשירה על הדוכן ובשמירה על המשכן. כמו כן, למדו הלויים בימי המילואים את מלאכת פירוק המשכן והרכבתו, כמובא בספרא פרשת צו (פרשה א) שבימים אלה היה משה מפרק את המשכן ומעמידו, וכלשון חז"ל: "'כי שבעת ימים ימלא את ידיכם' - כל שבעה ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן, כל בוקר ובוקר מקריב קרבנותיו עליו - ומפרקו, בשמיני - העמידו ולא פירקו", וסברא פשוטה היא, שפירוק והרכבה אלו נועדו ללמד את הלויים, איך להרכיב ולפרק את חלקי המשכן הרבים, ואיך להתאים את העמודים והאדנים זה לזה, וכן הבריחים, הטבעות, היריעות והקרסים. כן יש ללמוד את צורת נשיאת הארון, המנורה, השלחן ושאר הכלים במסעות המדבר, שאם לא כן יכולים הכלים להפגע ולהפסל.
למעשה, פסוקים מפורשים מתארים את שילוב הלויים במשכן, חודשים אחדים לפני המיפקד באייר. ראה במדבר (ז, א-י): "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן... ויקריבו נשיאי ישראל... ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלת צב... ויאמר ה' אל משה... קח מאתם... ונתתה אותם אל הלוים איש כפי עבודתו... ויתן אותם אל הלוים. את שתי העגלות... נתן לבני גרשון כפי עבודתם... ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו". נמצא, שבראש חודש ניסן, כבר ידעו הלויים את עבודתם, בני גרשון ידעו, שהם מופקדים על יריעות האהל ועל קלעי החצר, לשאת אותם במסעות ולהרכיב אותם בעת העמדת המשכן, ואילו בני מררי ידעו, שהם מופקדים על קרשי המשכן ואדניו ועל עמודי החצר ואדניהם וכו'. ואילו בני קהת ידעו, שהם נושאים את כלי הקדש על הכתף. לאור הידיעה הזאת הכינו הנשיאים עגלות צב להקל על בני גרשון ובני מררי במסעות המדבר, והביאו אותן לפני משה בראש חודש ניסן. זה מה שמובא בסדר עולם (פרק ז): "בו ביום התחילו הנשיאים להקריב [ובו ביום הביאו עגלות צב ושנים עשר בקר]".
בהכרח, אפוא, שבראש חודש ניסן כבר ידעה כל משפחה מבני לוי את תפקידה במשכן, וחלוקה ראשונית של עבודת הלויים נעשתה בין תשרי לניסן. כמו כן ימי המילואים היו ימי הכנה ותירגול לא רק לכהנים אלא גם ללויים, ואילו המיפקד באייר בא לסכם את הגדרת התפקידים - "איש איש על עבודתו ואל משאו", וכן סידור החניה של משפחות שבט לוי סביב המשכן.
אמנם שבט לוי היה פטור מלהביא את "כסף הכיפורים", כי לא חטאו בעגל, עם זאת, היו חייבים במצות 'מחצית השקל' לצרכי המשכן והקרבנות כשאר כל ישראל.

קופה מיוחדת למחצית השקל הועמדה במחנה - עבור אלה שאינם יוצאי צבא
לאור האמור, העמידו במחנה קופה מיוחדת ליד 'אהלו של אהרן' ל'מחצית השקל' עבור כל אלה שאינם יוצאי צבא, ולשם הגיעו הלויים ושאר הפטורים מן הצבא. אלה הביאו עמם את 'מחצית השקל' כתרומה למשכן, וכדברי המשנה בשקלים (א, ג) שהלויים וכן בני מצוה חייבים במחצית השקל.
לדברי המשנה כופים השולחנים על הלויים ועל שאר בני המצוה לתת 'מחצית השקל', ואף ממשכנים אותם עד שישלמו את חובתם, וכלשון המשנה: "בעשרים וחמשה [באדר] ישבו [השולחנים] במקדש. משישבו במקדש התחילו למשכן. את מי ממשכנין? - לויים וישראלים". כמובא לעיל כך היא שיטת הרמב"ן (שמות ל, יב) שהלויים תרמו 'מחצית השקל', וכלשונו: "והשקלים של קרבנות לויים חייבים בהם לדברי הכל". כך גם בני מצוה, אם לא הביאו ממשכנים אותם, עיין בדבריו שם. השולחנים גבו את 'מחצית השקל' גם ממבוגרים שעברו את גיל ששים. התרמה זו נערכה במקביל לתרומת מחצית השקל של יוצאי צבא ליד 'אהלו של משה', ובעוד ששנים עשר השבטים התפקדו במהלך תקופה זו מבן עשרים שנה – כל יוצא צבא בישראל, לא כן ב'אהלו של אהרן' שם קיימו את מצות מחצית השקל בלא להתפקד. בני לוי ידעו שמיפקד השבט ייערך בסיום המיפקד, כשהמשכן בנוי, וכל אחד מהם יתמנה לתפקידו.

תרומת 'מחצית השקל' במדבר – גם על ידי בני מצוה וזקנים שאינם יוצאי צבא
הקבוצה שהביאה את תרומתה ל'אהלו של אהרן' כוללת ישראלים רבים, החל מגיל מצוות עד גיל עשרים, וכך גם זקנים מגיל ששים ומעלה (כשיטת הרמב"ן על פי מסכת שקלים והרמב"ם). מדובר במאות אלפי איש, בנוסף לששים ריבוא שהתפקדו לצבא ב'אהלו של משה'.
מסתבר, שהיו אנשים רבים בני עשרים ומעלה שלא יכלו לשרת בצבא כתוצאה ממום או מחלה. מצינו דבר דומה אצל הכהנים, שהתורה מונה בעלי מום שאינם רשאים לעבוד במשכן, כמובא בויקרא (כא, יט): "איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד, או גיבן". כיוצא בכך, היו בעלי מום בין הישראלים, ובעלי מחלות שונות שאינם יכולים לצאת למלחמה ופטרו אותם מן הצבא. מסתבר שהיו ביניהם רבים כאלה, אשר כתוצאה מעבודת הפרך במצרים יצאו פגועים ושבורים – כל אלה לא התפקדו לצבא, אך היו חייבים במחצית השקל, ולאלה נקבעה נקודת ההתרמה ב'אהלו של אהרן'. כך גם נשים שרצו לתרום, וכן גרים שהתגיירו מתוך הערב רב – כל אלו תרמו בנקודה זו.
התורה אינה מפרטת את שיטת המיפקד בימי משה, וכגון, מהו מספר הפוקדים שהעמיד משה לקיום המפקד, כמו כן, האם הטילו עוצר במחנה בעת המפקד כדי למצוא את כולם ולספור אותם באהליהם (כנהוג היום במדינות רבות). שהרי דרכם של בני אדם שהם ניידים ומשוטטים מסיבות שונות, כן יש אנשים המשתמטים במכוון מן המפקד ומן התשלום. אין בידינו תיאור מפורט מה עשו כדי להגיע למספר המדויק של יושבי המחנה, אך ברור שהמיפקד נערך באופן יסודי ושיטתי, כי אי אפשר להגיע אל המספר המדויק של השבטים, הדגלים וכלל יוצאי מצרים בלי שנקטו אמצעים להבטיח ספירה מדויקת.
לענייננו, צריך לומר, ששלשת הנקודות הנ"ל הכרחיות להשגת מטרות המפקד ולאיסוף התרומות השונות למשכן.
בשיטת מיפקד זו באות על פתרונן השאלות והתמיהות דלעיל. בעיקר באה על פתרונה השאלה שהעלו כל הפרשנים, כיצד הגיעו בשני המיפקדים שנערכו בהבדל של שבעה חדשים לאותו מספר מדויק של שש מאות אלף שלשת אלפים חמש מאות וחמישים?
ולאור האמור, אין זו שאלה כלל, כי לא נערך אלא מיפקד אחד בלבד - בתשרי למחרת יום הכיפורים - בו הושגו מטרות המפקד השונות: גם מיפקד יוצאי הצבא וגם מתן התרומות השונות למשכן.

קרבן התמיד במדבר נקנה בכספי מחצית השקל שתרמו אלו שאינם יוצאי צבא
לאור האמור, באה על פתרונה השאלה, מנין היה לבוני המשכן מחצית השקל לקרבנות בראש חודש ניסן? בהכרח עלינו לומר, שמלבד קופת 'מחצית השקל' המיועדת לאדנים שתרמו יוצאי הצבא, היתה קופה נוספת, שם כינסו את תרומותיהם של הלויים ושל בני המצוה ושאר האלפים והרבבות שאינם מוגדרים כיוצאי צבא. קופה זו של 'מחצית השקל' שימשה לכלל צרכי המשכן השונים, כגון, לכלי שרת, לסממני הקטורת, לשמן המשחה וכיוצא בכך, ומתוך קופה זו הקצו סכום מתאים עבור הקרבנות העתידים להקרבה בראש חודש ניסן.
זה מה שנאמר בירושלמי (שקלים א, א): "בו ביום נתרמה התרומה!" כלומר, בראש חודש ניסן נכנס אהרן הכהן ללשכת מחצית השקל ו'תרם' את הסכום הנדרש לקרבנות התמיד. וזה מה שנאמר נאמר ב'סדר עולם' דלעיל: "אמר להם [משה]: אשריכם ישראל שזכיתם לעבודת המשכן... ראש חדש ניסן היה, ובו ביום עמדו אהרן ובניו... ועבדו את כל העבודות... ובו ביום התחילו הנשיאים להקריב... בו ביום הקריבו ישראל תמידין!" כך נקבע על ידי חז"ל 'ראש השנה לתרומת שקלים' לדורות – "כתחילה" – כבימי משה ואהרן.
בכך באה על פתרונה גם שאלת הסתירה, לכאורה, בין 'סדר עולם' האומר, ש"בו ביום הקריבו ישראל תמידין [במדבר]" לבין הגמרא בחגיגה האומרת, שבמשך ארבעים שנה במדבר לא ישראל הקריבו ישראל אלא הלויים.
אולם לאור האמור - השאלה מיושבת, כי ישראל, בכספי מחצית השקל שהיו בידם הקריבו תמידים במשך חמישים יום בלבד – כדברי אבן עזרא, כלומר, מראש חודש ניסן, עד העשרים לחודש אייר. במהלך חמישים יום אלה, אכן, הקריבו תמידים בכספי מחצית השקל של כלל ישראל. אולם במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר הקריבו שבט לוי קרבנות במשכן, בתרומה שנתנו בני שבט לוי בלבד. בתקופה זו אהרן ובניו היו משרתים בקודש, ושבט לוי "נתונים נתונים" לאהרן ולבניו לסייע להם בכל הנדרש במשכן בחניותיו ובמסעותיו.


כללו של דבר:
א. מול דעות הראשונים, האומרים כי התקיימו מיפקדים אחדים לרגלי הר סיני, קיימת דעת חז"ל ב'סדר עולם', האומרת, שלא עשו ישראל במדבר אלא מיפקד אחד, ולא נתנו אלא 'מחצית השקל' אחד.
ב. לשיטה זו נערך במחנה ישראל מפקד אחד מתמשך מתשרי עד אייר, מיפקד שהחל ממחרת יום הכיפורים.
ג. במיפקד התקבל מספר יוצאי הצבא, וכלם נרשמו בבית דינו של משה - "לשמותם ולבית אבותם" - ברשימה מסודרת לפי שנים עשר שבטי ישראל.
ד. מניין כולם הגיע לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים.
ה. לשיטה זו יש לומר, שבמיפקד זה – בתשרי - העמידו שלש קופות שונות במחנה לגביית התרומות למשכן.
ו. קופה אחת העמידו עבור כל יוצא צבא מבן עשרים ועד בן ששים, וכל אחד מהם תרם 'מחצית השקל', ובמחציות אלו יצקו את אדני המשכן ואת הווים לעמודים.
ז. קופה שניה העמידו עבור 'תרומת המשכן', כלומר, עבור אלה התורמים חומרים שונים למשכן באופן חפשי - 'איש כאשר ידבנו לבו' – זהב, תכלת וארגמן וכו'.
ח. קופה שלישית העמידו עבור אלו שאינם יוצאי צבא, החל מגיל מצוות ומעלה, ולאלו שהם מגיל ששים ומעלה. קופה זו היתה מיועדת גם לבני שבט לוי, שכן, הכל מצווים לקיים מצות 'מחצית השקל' לבניית המשכן ולהקרבת קרבנות התמיד.
ט. קרבן התמיד שהקריבו ישראל במדבר, מראש חודש ניסן ועד יציאתם לקדש ברנע, נקנה בכספי מחצית השקל שתרמו אלה שאינם יוצאי צבא.



פרק י

המיפקד באייר – לענין נחלות, ולמינוי שבט לוי כמשרתי המשכן

המיפקד השני בחדש אייר – מה מטרתו?
בהמשך לפרק דלעיל הדן במיפקד בתשרי, יש להרחיב בהסברת המיפקד באייר, שכאמור היה השלמה למיפקד הראשון.
כאן ישאל השואל: הרי נאמר במפורש בתורה שהיה מיפקד שני בשנה השנית - באייר, ככתוב (במדבר א, א: "וַיְדַבֵּר ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן"? ובסיום המפקד נאמר (שם א, מו): "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים", הווה אומר: מספר המתפקדים באייר היה כמספר המתפקדים בתשרי?
אולם המיפקד השני נועד להוציא מן הכח אל הפועל את הנתונים שכבר התקבלו ונרשמו במפקד הראשון. בחודש אייר הוציא משה את רשימת המתפקדים שהיתה בידו מחודש תשרי, והורה לראשי השבטים להיערך כל שבט במסגרתו, ולעבור למקום שנקבע לו לחניה סביב המשכן שהוצב במרכז המחנה. להיערכות מחודשת זו קיבל כל נשיא את רשימת יוצאי הצבא בשבטו – כפי שנימנו במנין הקודם. לא באה התורה להטריח את ישראל במיפקד חוזר ונשנה תוך חדשים מעטים, גם לא בא המיפקד השני לגבות עוד מחצית השקל כופר נפש, שהרי כבר קיימו ישראל את מצות מחצית השקל בתשרי אותה שנה, והמצוה לתרום 'מחצית השקל' למקדש אינה אלא אחת בשנה. יתירה מזו! כלל הוא בתורה: "התורה חסה על ממונם של ישראל" (ראה מנחות עו, ב) ולא באה התורה להכביד על ישראל במיסים וארנוניות מדי חדשים אחדים.
המיפקד באייר לא בא אלא להשלים את אשר החלו לעשות במיפקד הראשון. שכן, עתה לאחר ראש חודש ניסן, כשכבר העמידו ישראל את המשכן לרגלי ההר, הגיע הזמן לסדר את המחנה "למשפחותם לבית אבותם", לשבטים ולדגלים לקראת היציאה לקדש ברנע. עד כה היו ישראל מעורבבים זה בזה; משפחה מזבולון היתה סמוכה לאהל משפחה מיהודה. ליד אהלים ניתן היה לראות אהל מבני לוי, וכך גם אהל מבני הערב רב. עתה התחדש דבר, משה פיזר את המחנה המעורבב, ובנה מחנה חדש ומסודר לשבטים ודגלים, כשהמשכן במרכז, ושנים עשר שבטי ישראל ערוכים סביבו: דגל מחנה יהודה נקבע במזרח בראש המחנות, וכך נקבעו כל הדגלים במקומו - תימנה וימה וצפונה - ככתוב (במדבר ב, ב): "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ".
כאמור, השתמשו משה וראשי המטות בתוצאות המפקד שהיו בידם מתשרי, וכל נשיא היה בידו מספר אנשי שבטו, וכגון, נשיא שבט יהודה - נחשון בן עמינדב, ידע שיש בשבטו "ארבעה ושבעים אלף ושש מאות" (במדבר ב, ג) ועמד וכינס אותם לשבט בפני עצמו על פי הרשימות שקיבל ממשה. וכך התכנסו בני שבט יששכר סביב נשיאם, וכן שבט זבולון. באופן זה התכנסו שלשת השבטים הללו והפכו ל'דגל' בהנהגתו של נשיא אחד - נחשון בן עמינדב. כך גם שאר שלשת הדגלים, פרסו את האהלים - כל 'דגל' והמחנה המיוחד לו. על כך אמר בלעם: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". כך נוצר גם מחנה צבאי של ששים ריבוא יוצאי צבא, הערוך למסע לקדש ברנע, ומשם עתיד המחנה לצאת למלחמה לכיבוש ארץ ישראל בראשות נשיאי ה'דגלים'.
זה מה שנאמר בסיום סידור מחנה ישראל, שמנין הפקודים היה - "שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים", והמספר שהתקבל בתשרי בעירבוביא – עתה, באייר, סודרו כולם בסדרם הנכון, כראוי לצבאות ה' היוצאים לכיבוש הארץ, לא כמחנה נוודים, אלא "איש על דגלו" ביד רמה.

אחת ממטרות המיפקד – התפקדות לשבטים ולמשפחות לקבלת נחלה בארץ ישראל
לסידור שבטים זה היתה משמעות לא רק באשר ליוצאי הצבא ולסדרי המסע במדבר אלא גם לענין נחלה, כי מי שנכלל במחנה שבט יהודה זכה לנחלה בגבולו של יהודה, ומי שחנה במחנה יששכר זכה לנחלה בגבולות שבט יששכר. לאור האמור היתה הקפדה דקדקנית בעת המיפקד בתשרי, לרשום את בני השבט "במספר שמות", כלומר 'סיפור' שמות 'משפחותם' ו'בית אבותם', כשכל אדם מודיע את שמו ואת שבטו, כגון: 'נחשון בן עמינדב למטה יהודה', כדי שלא יימנו במיפקד אנשים זרים העוברים משבט לשבט, ולא ישתלבו בשבטים מבני הערב רב. וראה רש"י בתחילת במדבר הכותב: "הביאו ספרי יחוסיהם ועדי חזקת לידת כל אחד ואחד להתיחס על השבט", והרמב"ן כתב שם: "והנה הביאו כל העדה איש שיקלו, ואמרו לפני משה והנשיאים: אני פלוני, נולדתי לפלוני, ממשפחת פלוני שהוא לשבט ראובן". הודעה זו נועדה לעריכת רשימה מפורטת של כל שבט ושבט, שנשארה בידי משה והפוקדים.
זה מה שמצינו בספרא אמור (פרשה יד) בפרשת המגדף, שהמאורע קרה כתוצאה מדין ודברים בענין ההשתייכות לשבט דן. זה לשון הספרא: "'ויצא בן אשה ישראלית': מנין יצא? - מבית דינו של משה! שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן [כדי לקבל נחלה בארץ ישראל בשבטו]. אמרו לו: מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן? אמר להן: מבנות דן אני [בנה של שלומית בת דברי]. אמרו לו: הכתוב אומר: איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל [אמנם אמך משבט דן, אבל אביך מצרי ואין לך חלק עמנו]. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב. - עמד וגידף!" כלומר, בבית דינו של משה בדקו את הרשימות של שבט דן, ומצאו כדבריהם, שהמגדף אינו נכלל בשבט דן, ודינו לנטוע את אהלו במחנה הערב רב, ולפיכך יצא וגידף.

'פסיקתא זוטרתא': המיפקד באייר נועד לייחס אדם לשבטו לקבלת נחלה בארץ ישראל
המציאות המתוארת לעיל, של מיפקד מתמשך מתשרי עד אייר, עולה בבירור מלשון 'פסיקתא זוטרתא' (פרשת במדבר) שם מונה המדרש את המיפקדים שהתקיימו במדבר, ומתברר, שהמיפקד שנערך בחודש אייר, הוא שלב הסיום במיפקד שהחל בתשרי, כלומר, המיפקד התמשך על פני שבעה חדשים. זה לשון המדרש:
"באיזה זמן [נערך המיפקד]?... בזמן שהיו [ישראל] במדבר סיני! ולא בזמן שהיו באחד מן המסעות אשר מרעמסס ועד ירחו... ומה בא ללמדנו? - שזה [המיפקד בבמדבר] מספר רביעי [מאז ימי יעקב]. שהרי נימנו בתחילת ירידת יעקב אבינו עם בניו במצרים, להודיע, כי בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרים.
ובשניה נימנו בעלותם ממצרים, אלא שקיצר הייחוס [לבית אבותם] ולא נתייחסו אלא עד משה ואהרן...
ובשלישית נימנו בעשיית המשכן, שנאמר... 'כי תשא את ראש'... וכתיב (שם לח) 'בקע לגלגלת... לצקת את אדני הקדש'... וזה היה בשנה הראשונה אחרי שנשתברו הלוחות דכתיב (שם לב): 'ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש' [ובגלל חסרון הנופלים נצטוו ישראל לפקוד את העם, וזה המיפקד השלישי מאז ימי יעקב]. ושהה [משה בהר] עד שמונים יום - עד שניתנו לוחות השניים. ואחרי כן [למחרת יום הכיפורים] נאמרה פרשת 'ויקהל' [והחלו במיפקד חודש תשרי] ואז ניתנו השקלים - ומהם נתנו לצקת האדנים. והשקלים ההם נקראו 'כופר' [כפרה על חטא העגל]. והמשכן הוקם בשנה השנית באחד לחדש הראשון. וזה [המפקד הרביעי שלפנינו המובא בפרשת במדבר] היה באחד לחדש השני בשנה [השנית] שלא תאמר: זהו [המיפקד המתואר בבמדבר הוא המיפקד השלישי] שנאמר ב'כי תשא את ראש בני ישראל' [בטרם נבנה המשכן]. אלא אותו החשבון [הנזכר בבמדבר בחודש אייר] היה לצורך הייחוסין... לפי שהוא מודיע טהרת יוחסין [לשבטים ולדגלים ולחלוקת נחלה בארץ] - הזכיר באיזה זמן ובאיזה מקום היה הדבור – 'באהל מועד'!"
מתברר כנ"ל, שהמיפקד הרביעי מאז ימי יעקב, התקיים בחודש אייר ל'יוחסין' בלבד בלא 'בקע לגלגלת' - ואינו אלא סיום המיפקד השלישי האמור ב'כי תשא'.
וראה מה שמובא בהמשך המדרש שם: "וזה - מנין רביעי [באייר]. והחמישי [התקיים בסוף ארבעים שנה] על ידי משה ואלעזר הכהן אחרי המגפה [על יד הירדן]... והוא [ספר במדבר] נקרא 'חומש הפקודים' [בגלל שני מיפקדים אלו: האחד: בסיני - ל'יוחסין'. השני: בערבות מואב לענין הנחלות]...'שאו את ראש'. עשו להם הרמת ראש, להודיע לכל באי העולם שהם מתייחסים [לבית אבותם] מכל אומה ולשון... מלמד, שכולם נתייחסו, ולא נמצא בהן פסול - חוץ מבן הישראלית שנתפרסם".
ראוי לדייק בדברי המדרש, האומר: "אותו החשבון היה לצורך הייחוסין", כלומר, לא היה זה מנין כשאר המנינים, אלא 'חשבון' לעניין חלוקת השבטים. נמצא שה'מספר הרביעי' - כלשון המדרש – אשר נערך באייר, היה המשך למיפקד תשרי. בחשבון זה השתמשו משה והנשיאים ברשימת המשפחות שכבר היתה בידם מתשרי - לצורך היערכות השבטים ליחוסיהם סביב המשכן.

משהוקם המשכן נערך מיפקד בחודש אייר – לשבט לוי בלבד
השבט היחיד שעמד למיפקד באייר היה שבט לוי, שכן, רק עתה עם בניית המשכן, ניתן היה לחלק אותם לתפקידיהם - "איש על עבודתו ועל משאו". עתה התברר לכל ישראל מעמדו המיוחד של שבט לוי כ'לגיון של מלך' החונה סביב המשכן. שבט לוי, הם הבונים את המשכן ומפרקים אותו במסעות, והם שומרי משמרת הקודש. שבט זה נבדל ממחנה ישראל, וכדברי הרמב"ם דלעיל, ששבט לוי "הובדל לעבוד את ה' לשרתו... לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין [ולכן אינם מתפקדים עם יוצאי הצבא]... אלא הם חיל השם".
מיפקד בני לוי היה שונה משאר השבטים, שכן, הלויים לא נמנו מבן עשרים שנה אלא מבן חודש, שהרי היו הלויים במקום בכורות ישראל, והבכור היה נפדה מבן חודש, ככתוב: "ופדויו מבן חדש תפדה". כמו כן נימנו מבן שלושים ומעלה ועד גיל חמישים, כי היו צריכים לשאת את המשכן וכליו, וכן לשיר על הדוכן ולשרת בשאר העבודות סביב המשכן. וראה במסכת חולין (כד, א) שם מובאים הפסוקים העוסקים בגיל העבודה של שבט לוי, ומסקנת הגמרא, שהפסוק האומר: "מבן חמש ועשרים שנה", כוונתו "ללימוד", ואילו הפסוק האומר "שלושים" כוונתו "לעבודה". וכתבו הפרשנים, שכך הוא כבוד המשכן, שישרתו בו אנשים מבוגרים ותלמידי חכמים, ידענים ומומחים היודעים את מלאכתם, והם מכובדים על הציבור בהיותם בשנות העמידה.
לפי המתואר במדרש דלעיל, לצורך המיפקד היה צריך משה לעבור באהלי שבט לוי, שכן, נימנו שם תינוקות בזרועות אימם, שאינם יכולים להתייצב למפקד, ו"היה משה הולך ועומד על פתח אהליהם, והשכינה מקדמת ואומרת לו כל זכרי הבית: חמשה או עשרה תינוקות יש באהל הזה... ככתוב: 'ויפקוד אותם משה על פי ה''.
לאור המנין שהתקבל ממיפקד המשפחות ובתי אב של שבט לוי, הקימו את מחנה השבט סביב המשכן: בני קהת בדרום, בני גרשון במערב ובני מררי בצפון, כשכל אחד מופקד "איש איש על עבודתו ועל משאו" (במדבר ד, נט) ובכך נשלמה היערכות מחנה ישראל סביב המשכן לקראת יציאתם לכיבוש ארץ ישראל.

אבן עזרא: מטרת המיפקד באייר – 'לדעת מספר כל שבט' כדי להציב אותם כדגלים סביב המשכן
המעיין באבן עזרא בפירושו לשמות (כט, מב) ימצא, שכך הבין את עניינו של המיפקד באייר, ולא נועד למחצית השקל, כי לא הקריבו במדבר, וכל עניינו - סידור השבטים סביב אהל מועד, ומה שנאמר לעיל בהרחבה מנוסח בדבריו בקצרה, זו לשונו:
"'עולת תמיד לדרתיכם' - יעשו ככה [להקריב תמידים רק] בבואם אל ארץ כנען [לא במדבר] כי לא הקריבו עולות רק חמישים יום במדבר סיני, וזהו [מה שנאמר]: 'עולת תמיד העשויה בהר סיני' (במדבר כח, ו). כי המשכן הושם [לכשנבנה] בתחתית ההר בקצה המחנה, כי מעורבים היו השבטים [זה בזה וכן בערב רב]. כי 'באחד לחדש השני' [רק אז] החלו לדעת מספר כל שבט ושבט [למשפחותיהם] לעשותם 'דגלים' (במדבר א - ב) [ולהציב את השבטים לפי רוחות העולם]. ואחר שנסעו דרך שלשת ימים מהר סיני, היה הארון נוסע 'בתוך המחנות' (שם י, לג) [על פי סדר המחנות שנקבע בחודש אייר]. ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו... וכן כתוב: 'הזבחים ומנחה הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר?!'"
הווה אומר כנ"ל, מטרת המיפקד לא היתה גביית מחצית השקל, כי ישראל לא הקריבו תמידים במדבר אלא כחודש וחצי, ועניין המיפקד סידור פנימי והתפקדות השבטים לבתי אבות, למחנות ו'דגלים'.
עם זאת, ראוי להעיר, כי לדעת אבן עזרא, כדי לברר את מניינו של כל שבט ושבט אכן, נערך מיפקד כללי באייר, (שלא כמבואר לעיל שהשתמשו ברשימת המתפקדים מתשרי) וכפי שכתב בפירוש הקצר (שמות לח, ב): "והתימה, שהיה מספרם בשנה השנית כמו בשנה הראשונה!" אולם, כאמור לעיל אין כל הכרח בפסוקים לומר שנערך מיפקד מחדש, ונערך בשבט לוי בלבד, ובאשר לשאר השבטים, שם השתמשו ברשימות קודמות מתשרי, בכך, נופלת תמיהת אבן עזרא בדבר המספר הזהה.
(מן הראוי להעיר, שהדעה שנערך מפקד אחד בלבד מובאת בפרשנים שונים, ראה רשב"ם בתחילת 'כי תשא', וכן חזקוני וכך ב'אדרת אליהו', ופירש כל אחד על פי דרכו, ועדיין צריכים אנו למודעי. ולענ"ד הפירוש דלעיל מרווח ועונה על הקשיים סביב פירושיהם).

[בית שביעי]

המיפקד ב'כי תשא' לאחר יום הכיפורים נועד להרים את קרן ישראל
מן הראוי לסיים פרקים אלה במדרשי חז"ל העוסקים במיפקד, שם מבואר, שמטרתו – להרים את קרן ישראל, ולעודד את רוחם לאחר ההשפלה של חטא העגל. ישראל היו נזופים כנ"ל והתאבלו, ככתוב (שמות לג): "וישמע העם את הדבר הרע הזה - ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו".
על כך אומרת הגמרא בבבא בתרא (י, ב): "אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם! במה תרום קרן ישראל? אמר לו: ב'כי תשא'", ומסביר המהרש"א שם: "'אמר משה לפני הקב"ה: במה תרום?'... זה הכתוב [כי תשא את ראש בני ישראל] הוא תשובה לשאלת משה: 'במה תרום קרן ישראל [אחר חטא העגל]? ואמר לו הקב"ה... כי על ידי נדבתם למשכן נתרוממו ישראל מכל האומות [שראו כולם] שירדה השכינה בישראל!"
כך גם מצינו בפסיקתא רבתי (פיסקא י - כי תשא): "למה הדבר דומה? לבן מלכים שסרח על אביו. אמר המלך: לכו - שאו את ראשו! לכו - תלו את ראשו! שמעו הקוסטינרים ונטלוהו לחתוך את ראשו. כיון ששמע פידגוגו, אמר לו: אתה מארי מאבד את בנך מן העולם?!... כיון ששמע משה כך - חגר את מתניו בסניגורא... כיון שלימד עליהם - התנחם הקב"ה. וכבר יצתה בגזירה שישאו את ראשם [בסייף. לפיכך]: הפוך את הלשון [תשא] ורומם את ראשם! אמר לו הקב"ה: חייך! הואיל ואתה לימדת עליהם סניגורא, על ידיך אני מרומם ונושא את ראשם: 'כי תשא... ונתנו... מחצית השקל'".
עוד מתברר מדברי הפסיקתא זוטרתא דלעיל, שהמיפקד ומחצית השקל מטרתם, לשמר את שלימות המשפחות בעם ישראל ואת הצניעות של העם היהודי, שכל התורם למשכן ולמקדש מתייחס לאביו ולמשפחתו מישראל, נמצא שבמעשה התרומה נבדל עם ישראל מן העמים. כך הם דברי המדרש באשר למיפקד במדבר: "'שאו את ראש'. עשו להם הרמת ראש, להודיע לכל באי העולם שהם מתייחסים [לבית אבותם] מכל אומה ולשון... מלמד, שכולם נתייחסו, ולא נמצא בהן פסול - חוץ [מאחד] - מבן הישראלית שנתפרסם".
העולה מן האמור, שכך גם לדורות, העובדה, שעם ישראל כולו מרים תרומה שנתית למקדש בירושלים ולהמשך העבודה, מרוממת את העם. מצוה זו באה לשתף את כל העם בבניין המקדש, בהקרבת הקרבנות ובהשראת שכינה בישראל, וכך מתרוממת קרן ישראל.
המקדש הוא גאוותם של ישראל, כמובא בתורת כהנים כו, יח, ש"גאון עוזכם" - זה בית המקדש. כך גם בסנהדרין כב, א; מובאת נבואת יחזקאל כד, המכתיר את המקדש במילים: "גאון עוזכם מחמד עיניכם", כי אין דבר המרומם את ישראל כהשראת שכינה בתוככי ירושלים, ואילו כשהמקדש חרב - כבודם של ישראל מושפל עד עפר.
זה, אפוא, תוכן המאמר דלעיל: "במה תרום קרן ישראל? - ב'כי תשא'!"כללו של דבר:
א. לשיטת 'סדר עולם' וכמה מן הראשונים, המיפקד באייר בא בסיום המיפקד שהחל בחודש תשרי.
ב. הפוקדים השתמשו בתוצאות המיפקד בתשרי כדי לערוך את מחנה ישראל לשבטים ולדגלים סביב המשכן, כשהם ערוכים לצבאותם תחת נשיאי ישראל.
ג. במניין זה נקבע מי מיוצאי מצרים יזכה לנחלה בארץ ישראל, ומי אינו שייך לשבטי ישראל ואינו זכאי לנחלה.
ד. לאור האמור מובן, מדוע מופיע בסיכום שני ה'מיפקדים' – בתשרי ובאייר - המספר – "שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים" במדוייק. כי במיפקד שנערך בתשרי נערכה הרשמה למספר זה של יוצאי הצבא, ואילו ב'מיפקד' השני - באייר, השתמשו במניין שהתקבל בתשרי, כדי לחלק בחלוקה פנימית את השבטים – "איש על מחנהו ואיש על דגלו".
ה. בחודש אייר נערך מיפקד מיוחד לשבט לוי, זאת, בסיום המיפקד הכללי של שנים עשר השבטים. מיפקד זה נועד, לחלק את עבודת המשכן ומשאו לכל אחד כעניינו, וכדי לפרוס את מאהל שבט לוי סביב המשכן.
פרק יא

הקדשת מחצית השקל בזמן הזה – מצוה או איסור?

האם אין חשש לתקלה ב'מחצית השקל' – שמא יבואו לידי מעילה ב'הקדש'?
כמו כל מצוה המתחדשת בדורנו, כן גם מצות 'מחצית השקל' מחייבת שינוי בהרגלים ביחס להנהגת אדם מישראל בתקופת הגלות.
בזמן שבית המקדש היה קיים הכיר כל אדם מישראל את המושג 'הקדש', והיו הרגלי התנהגות כיצד יש להתייחס לחפץ של 'הקדש' כדי לא לבוא לידי מעילה.
דוגמא לדבר, הנוהג המתואר במשנה בענין מחצית השקל (שקלים ב, ג): "המכנס מעות, ואמר: הרי אלו לשקלי! בית שמאי אומרים: מותרן נדבה, ובית הלל אומרים: מותרן חולין", ומפרש הרמב"ם שם: "נחלקו בית שמאי ובית הלל באוסף [מעות] מעט מעט, ואמר כשהתחיל לאסוף: הרי אלו [הקדש] לשקלי, בית הלל אומרין: כל מה שאסף יותר על השקל הרי הן חולין, ובית שמאי אומרין – נדבה!" כך גם מביא הרמב"ם להלכה (שקלים ג, יג): "היה מלקט מעה מעה או פרוטה פרוטה, וכשהתחיל ללקט אמר: הריני מלקט מעות לשקלי! אפילו ליקט מלוא כיס, נותן מהן חצי שקל שהוא חייב בו [להקדש] והשאר – חולין, שמותר השקלים חולין".
הרי זו דוגמה של אדם מישראל, הרגיל לשמור בביתו כספי הקדש: פרוטות של מחצית השקל, כסף מעשר שני, פירות תרומה ושאר הקדשות, אולם כתוצאה מן הגלות הארוכה הרגלים אלו הלכו ונעלמו. ברור, שעם חזרת עם ישראל לארצו ולמקדשו יש להחזיר עטרה ליושנה, הן מבחינת חידוש המצוות הקשורות למקדש והן באשר להרגלי הזהירות, שהיו דבר שבשיגרה בעת שהיה המקדש בבניינו.
מעתה, כשבאים לחדש את מצות מחצית השקל יש לתת תשומת לב לדבר, שכן, מאחר שבית המקדש טרם נבנה, עלול אדם שהכסף בביתו, להכשל, ולהשתמש בו לצורך חולין. כן יש לחשוש לתרומת מחצית השקל לאחר שכבר ניתנה לציבור, שמא יבואו הממונים על איסוף מחצית השקל לכלל מעילה. עוד יש לחשוש, שמא ישתמשו בכלי השרת שנעשו במחצית השקל לצרכי חולין, ונמצא שהנהנה מהם נכשל באיסור מעילה.
מסיבה זו כותב הרמב"ם בהלכות ערכין (ח, ח): "אין מקדישין... בזמן הזה, שאין שם מקדש בחטאינו, כדי לחזק את בדקו. ואם הקדיש... אם היתה בהמה - נועל דלת בפניה עד שתמות מאליה... ואם היו מעות או כלי מתכות - ישליכן לים המלח או לים הגדול כדי לאבדן".
מצינו גם בגמרא בכורות (נג, א) בענין מעשר בהמה, שם נאמר, שחכמים חששו לתקלה בהקדש בזמן הזה, וכמובא ברמב"ם (בכורות ו, ב): "מעשר בהמה נוהג... בפני הבית ושלא בפני הבית [אפילו בתקופת החורבן]. אבל חכמים אסרו לעשר בהמה בזמן הזה, ותיקנו, שאין מעשרין אלא בפני הבית - גזירה שמא יאכלהו תמים, ונמצא בא לידי איסור כרת, שהוא שחיטת קדשים בחוץ".
למעשה, גמרא מפורשת היא בירושלמי שקלים (ח, ח) שרבי יוחנן בן זכאי תיקן תקנה מחשש תקלה בהקדש, והיא, שנכרי שהתגייר לא יקדיש כסף לקרבנו. זה לשון הגמרא שם: "הגר בזמן הזה צריך להביא קינו [תורים ובני יונה, בשווי] ריבעת כסף. אמר רבי שמעון: ביטלה רבן יוחנן בן זכאי מפני התקלה! [ותיקן, שלא יקדיש הגר כסף זה - מחשש מעילה]". כך גם מביא הרמב"ם להלכה (איסורי ביאה יג, ה): "קרבן הגר - עולת בהמה... ובזמן הזה שאין שם קרבן, צריך מילה וטבילה, וכשיבנה בית המקדש - יביא קרבן". המסקנה לענין 'מחצית השקל', לכאורה, היא, שאין לתרום בזמן הזה מחשש תקלה.

רבי יוחנן בן זכאי לא ביטל הקדשת 'מחצית השקל' – כי 'מהרה ייבנה המקדש' וחשש שמא יימנעו מלתרום
לעומת האמור עד כה, מתברר, כי מול תקנה זו של רבי יוחנן בן זכאי, קיימת משנה מפורשת בסוף שקלים האומרת, שמקדישים מחצית השקל בזמן הזה. זה לשון המשנה: "השקלים... אין נוהגין אלא בפני הבית... המקדיש שקלים... הרי זה קודש! רבי שמעון אומר: האומר: 'ביכורים קודש' - אינן קודש [ואם אמר: 'שקלים קודש' - הרי הם קודש]", ומשתמע, שהמשנה דנה במציאות של אחרי החורבן, כשהבית חרב, ועם זאת, המקדיש שקלים הרי זה קודש, ובמקום שהמשנה תאמר: 'המקדיש שקלים ואין בית - ישליך את השקלים לים המלח', המשנה אומרת שהמקדיש שקלים התקדשו.
כמובא לעיל, באשר לגר התקין רבי יוחנן בן זכאי תקנה, שלא יקדיש הגר ממון לצורך קרבנו, בהתאם לכך, היה מקום לצפות, שבענין תרומת שקלים תאמר המשנה: 'רבי יוחנן בן זכאי ביטלה מפני התקלה'?
לפלא הוא, שרבי יוחנן בן זכאי טרח ותיקן תקנה מיוחדת לבטל הלכה הכרחית בגיור, והיא - הפרשת כסף לקרבנו של הגר, והרי אין הגיור שלם אלא אם כן הביא את הגר את קרבנו, ולמרות זאת עמד רבי יוחנן בן זכאי ותיקן תקנה לבטל את הצורך בהפרשת כסף לקרבן.
לעומת זאת ב'מחצית השקל', שהחשש אינו נוגע לגרים בודדים אלא לכלל ישראל העלולים להכשל במעילה בהקדש, שהרי המצוה נוהגת בכל אדם מישראל מגיל מצוות, היה ראוי, אפוא, שדוקא בענין זה יתקן רבן יוחנן בן זכאי תקנה לבל יקדישו שקלים למחצית השקל?
עוד יש לתמוה, על רבי שמעון הסותר את עצמו, לכאורה: בענין גר טרח להסביר, ש"ביטלה רבן יוחנן בן זכאי מפני התקלה!" ואילו בענין הקדשת שקלים, טרח להדגיש את ההיפך, שהם קודש! והרי אין לך תקלה גדולה מזו, שאדם מישראל יחזיק את כסף השקלים בביתו ויוסיף עליו מדי שנה בשנה, ובודאי יבוא לידי תקלה!

רבי שמעון בשיטת רבי יוחנן בן זכאי - שהתקין תקנות משום 'מהרה יבנה המקדש'
ונראה לענ"ד לומר, שרבי שמעון הולך בשיטת רבי יוחנן בן זכאי, אשר קבע בכמה וכמה מקומות בתלמוד את הכלל: "מהרה יבנה המקדש!" ותיקן תקנות לקראת בניינו במהרה (ראה ראש השנה ל, א; וכן סוכה מא, א; ומנחות סח, ב; ועוד). לפיכך, דווקא במצות 'מחצית השקל' שהיא מפתח לכל המצוות שבמקדש, (ראה במבוא) לפיכך בענין זה לא רצה לגזור גזירה, שיש בה כדי לבטל את מצות מחצית השקל, שהיא מצות מפתח לבניינו של הבית השלישי.
ראה במסכת בכורות (נג, ב) שלמרות שחששו חכמים לתקלה במעשר בהמה, ויש דעה בגמרא, שיש דרך להציל מן התקלה על ידי מעשה קל, והיא, שהרועה יטיל מום בכל ולד שנולד בעדרו, ובכך למנוע תקלה של אכילת מעשר בהמה. אולם הגמרא שוללת בתוקף פתרון זה, זאת למה? ותשובת הגמרא: "מהרה יבנה בית המקדש! ובעינן בהמה להקרבה - וליכא!" כלומר, בתקנה הנוגעת לכלל ישראל, נזהרו חכמים שלא לתקן דבר, שמצד אחד יציל אדם יחיד מתקלה, אך מאידך עלולה לגרום, חלילה, לתקלה חמורה ממנה, והיא: ש'מהרה ייבנה המקדש' – ויבואו הכהנים לבקש בהמה לקרבן ולא ימצאו – כי כל הבהמות כולן בעלות מום.
כך גם בענין מחצית השקל, למרות חשש מתקלה ליחיד, לא רצה רבי יוחנן בן זכאי לגזור גזירה כללית שלא להקדיש שקלים, שכן, 'מהרה יבנה המקדש', וכשיבואו להקריב קרבנות ולהכריז על תרומת 'מחצית השקל' - יאמר הציבור: אשתקד אסר רבי יוחנן בן זכאי מלהקדיש שקלים בחודש אדר, ואם כן יש איסור להקדיש, ואיך נעבור על גזירת רבי יוחנן בן זכאי ונקדיש כסף ל'מחצית השקל'? נמצא, שמכוח הגזירה יתבטל, חלילה, בניין הבית, לפיכך לא גזר רבי יוחנן בן זכאי בענין זה מפני תקלת היחידים.
ראוי להוסיף, שהחשש לתקלה הוא דווקא, כשמדובר באדם יחיד המקדיש, והכסף מונח בביתו ועלול להתפזר, ולעבור בטעות לידים אחרות, לא כן במחצית השקל, שמכריזים בראש חודש אדר, והגבאים אוספים מיידית את הכסף בשולחנות ובשופרות, ואף כופים לשלם מיד ולסיים את הגבייה עד ראש חודש ניסן, כאן אין חשש לתקלה, כי בגבייה שבאחריות בית דין וגזברים ממונים מונהג סדר המונע תקלה.
וראה מה שכתב הגר"א בסוף מסכת שקלים, שם הביא טעם הלכתי נוסף מדוע אין חשש תקלה בגביית מחצית השקל, עיין שם.

הרמב"ם: המקדיש שקלו לבדק הבית – קדוש – כי התרומה מיועדת לכלל ענייני המקדש לקרבנות ולבדק הבית
לאור האמור, יתבארו דברי הרמב"ם בהלכות ערכין (ו, טז) שם כתב: "המקדיש שקלו לבדק הבית הרי זו קודש". ומקור דבריו במסכת שקלים (ח, ח) דלעיל, שם אומרת המשנה: "המקדיש שקלים... הרי זה קודש!" וכתב הרמב"ם בפירושו למשנה שם: "המקדיש שקלים וביכורים, הוא - שיעשם הקדש לבדק הבית. והלכה כר' שמעון [שהשקלים קודש]". בפירושו זה נטה הרמב"ם מפירוש שאר המפרשים, האומרים, שמדובר באדם המקדיש שקלים לאחר חורבן הבית - כמבואר לעיל. לדעת הרמב"ם, הלכה זו שבמשנה מדברת, בזמן שהבית בנוי על תילו, ואדם תרם 'מחצית השקל' למקדש, ואחר כך חזר בו והקדיש אותו לבדק הבית, על כך אומרת המשנה וכן רבי שמעון: "הרי זה קודש!" והרמב"ם פסק כך להלכה, כי כך נאמר בגמרא בסוף שקלים "הלכה כרבי שמעון".
רבי עובדיה מברטנורא תמיה על דברי רמב"ם אלו, שלא נתבררה דעתו של רבי שמעון מדוע 'מחצית השקל' שכבר נתרם למקדש, התקדש לבדק הבית.
הרדב"ז בהלכות ערכין שם תירץ: "מבואר הוא [מדוע זכותו להקדיש לבדק הבית] שהשקל חייב באחריותו [של התורם] עד שיגיע ליד הגזבר".
אולם יש לתמוה על דבריו, כי יש בכך עבירה, שהרי כתב הרמב"ם: "המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר ב'לא תעשה', שנאמר בבכור: 'לא יקדיש איש אותו' - שלא יעשנו עולה או שלמים" (הלכות תמורה ד, יא). עוד כתב שם: "והוא הדין לשאר הקדשים, שאין משנין אותן מקדושה לקדושה... כיצד? - אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח, וכן כל כיוצא בזה", ואילו כאן המקדיש את שקלו שינה מקדושת מזבח לקדושת בדק הבית ועבר על לאו מן התורה, ומדוע פשוט לרדב"ז שהתורם רשאי להקדיש את שקלו לבדק הבית?
למעשה יש להקשות קושיא זו על המשנה, כי היתה צריכה לומר, שהמקדיש את שקלו לבדק הבית - עבירה היא בידו, שעובר על לאו?
כן יש לתמוה על הרמב"ם, שכתב: "המקדיש שקלו לבדק הבית - הרי זו קודש", והיה צריך לכתוב: 'ישלם לגזבר שתי מחציות השקל, כי מחצית השקל הראשון קדוש כשהיה, וישלם עוד 'מחצית השקל' לבדק הבית. שכך כתב בהלכות ערכין ו, ח: "המקדיש קדשי מזבח לבדק הבית, הרי ההקדש חל עליהן, ותיערך הבהמה ותיפדה, ויפלו דמיה לבדק הבית - והבהמה תקרב למה שהיתה בתחילה". שכך הוא הדין ב'הקדש עילוי', שאם הקדיש אדם את אותה בהמה בשנית - והפעם לבדק הבית, הרי הקדש בדק הבית חל על הבהמה בנוסף להקדש המזבח, והרי זה כאילו אמר: 'הרי עלי מנה שהוא ערך הבהמה לבדק הבית'. נמצא הנודר משלם להקדש פעמיים – פעם למזבח ופעם שנית – שהוא הקדש עילוי - לבדק הבית כנ"ל.
כך יש לומר, לעניין מקדיש שקלו, שהרי כבר הוקדש כסף זה של 'מחצית השקל' למזבח, ועתה צריך לשלם שנים - גם לבדק הבית, ואילו הרמב"ם כותב: "המקדיש שקלו לבדק הבית הרי זו קודש". ברור מדבריו, שאותו שקל שהתקדש למזבח, הוא עצמו קדוש מעתה לבדק הבית, וישלם פעם אחת בלבד. זאת, למה?
אולם לאור האמור לעיל, שתרומת 'מחצית השקל' מיועדת מן התורה לכלל ענייני המקדש, הן לבדק הבית והן לקרבנות, דברי הרמב"ם מובנים, כי אין כאן שינוי מ'קדושה' ל'קדושה' כי הכל קדושת אחת, לפיכך אינו עובר על לאו מן התורה, ואם הקדיש את 'מחצית השקל' לבדק הבית "הרי זה קודש".

הקדש מחצית השקל בזמן הזה, שהוא 'זמן הבית' - האם הוא מצוה או איסור?
באשר לשאלה בתחילת דברינו: האם ראוי להקדיש את המטבע של 'מחצית השקל' בזמננו, או שמא ראוי להשאיר את הכסף חולין?
לכאורה כך ההלכה ברמב"ם דלעיל: "הקדיש מעות או כלי מתכות - ישליכן לים המלח או לים הגדול כדי לאבדן" (רמב"ם ערכין ח, ח) שכן, יש לחשוש, שאם יקדישו ישראל את מחצית השקל יבואו לכלל הנאה מן ההקדש ויעברו על איסור מעילה (ראה יומא סז, א; ורש"י עבודה זרה יג, א)?
לפתרון השאלה, יש לומר, שכיון שההקדש הוא מצוה מן התורה (ראה ביצה לז, ב, במשנה, ורמב"ם הלכות ערכין ח, יב) נמצא, שראוי להקדיש את 'מחצית השקל' גם בזמן הזה, ולא ביטלו חכמים את המצוה, כדלעיל, שלא מצינו גזירה ואיסור להקדיש מחצית השקל מפני התקלה.
במיוחד לאור האמור לעיל, שהמציאות הנוכחית בארץ ישראל נקראת "בפני הבית", מתחייב, אפוא, שכשם שעולי בבל אספו 'מחצית השקל' להביא קרבנות תמידין ומוספין בראש השנה, וכך החלה העבודה על המזבח, כן ראוי גם בדורנו.
נמצא, לאור האמור, שאימתי אמרו חכמים שלא להקדיש, זאת, דווקא בזמן הגלות, כשארץ ישראל נתונה למרמס בידי רומאים, ישמעאלים, תורכים ובריטים, וישראל נמצאים ב'שיעבוד מלכויות' והמלכות רומסת את תורת ישראל בגזירות ושמדות. לעומת זאת, כשהקדוש ברוך הוא פרק מעל ישראל את עול הגויים, ובארץ ישראל שולט עם ישראל, ובאים ישראל לחדש את העבודה במקדש, בכגון זה לא אמרו חכמים להשליך את מחצית השקל לים המלח, ולהיפך, כאן חוזר החיוב מן התורה לחדש את מצות מחצית השקל בכל פרטיה ודקדוקיה לקראת בנין הבית.
כך גם עולה מלשון הרמב"ם דלעיל, שכתב: "בזמן הזה שהמקדש חרב, אין מקדישים... שאין לנו מקדש בחטאינו לחזק את בדקו", אך אם 'יש לנו מקדש לחזק בדקו', וכדוגמת עולי בבל בראשית ימי הבית השני, שבאו 'לחזק את בדקו' של המקדש ההרוס, במציאות כזו, מתחדש הדין המחייב לתרום מחצית השקל ואף להקדישו למקדש ולכל צרכיו.

ההלכה ש'אין מקדישים בזמן הזה' - 'עצה טובה' או איסור?
יש מי שכתב, שמאחר שחכמים גזרו גזירה ש'אין מקדישים בזמן הזה', וחייבו להשליך את המעות לים המלח, אי אפשר לבטל את גזירתם, שכן, הלכה היא ברמב"ם (ממרים ב, ב) ש"בית דין שגזרו גזירה או תקנו תקנה... ועמד אחריהם בית דין אחר וביקש לבטל דברים הראשונים... אינו יכול, עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין", וכיון שבימינו אין בית דין גדול מבתי הדין הראשונים, לפיכך הגזירה בעינה, ואין להקדיש מחצית השקל.
ואין אלו אלא דברי תימה, כי כמובא לעיל, לא מצינו שעמד בית דין וגזר שלא להקדיש מחצית השקל בזמן הזה. בכלל, לא מצינו בדברי חז"ל, לא גזירה ולא תקנה שלא להקדיש, אלא עצה טובה, שבזמן הגלות, לכתחילה אין מקדישים. והיה, אם קרה שאדם הקדיש דבר, ובית המקדש טרם נבנה, ובאו לשאול: מה ייעשה בהקדש? - אמרו חכמים: ישליכנו לים הגדול.
ראה את לשון הרמב"ם בערכין (ח, ח): "בזמן הזה שהמקדש חרב, אין מקדישים... שאין לנו מקדש... ולפיכך אמרו חכמים שלא להקדיש, כדי שלא יבואו לידי תקלה". כוונת הרמב"ם במילים "אמרו חכמים", שאין זו גזירה אלא עצה טובה.
ראה מה שכתב הרמב"ם לשון זו בתוכן האמור בכמה מקומות, וכגון בהלכות תלמוד תורה (ג, ה): "תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד... לפיכך אמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה", ופשוט, שאין כאן 'גזירה' ו'תקנה' אלא עצה טובה. וראה עוד שם (ד, ה): "לא יהיה התלמיד בוש מחביריו... שאם נתבייש... אינו למד כלום, לפיכך אמרו חכמים הראשונים: אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד" – אף זו עצה טובה.
בענין אחר הביא הרמב"ם עצה טובה בלשון זו, בענין 'מצה שמורה'. ראה הלכות חמץ ומצה (ה, ח): "נאמר: 'ושמרתם את המצות', כלומר, הזהרו במצה ושימרו אותה מכל צד חמוץ. לפיכך אמרו חכמים: צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר", ומקור הלכה זו בדברי רבא (פסחים מ, א) "אמר להו להנהו דמהפכי כיפי [שקושרין את העומרים בימות הקציר – רש"י]: כי מהפכיתו [את העומרים] הפיכו לשום מצוה". דברי רבא אינם גזירת בית דין או תקנה, אלא עצת חכם, שנאמרה כמצוה לכתחילה, וליתר זהירות אך אין הדבר פוסל את המצה.
אכן, מצינו בענין מעשר בהמה, שם אסרו חכמים לעשר את העדר ובכך להקדיש את הבהמה, וכדברי המשנה בבכורות (נג, א): "מעשר בהמה נוהג בארץ... בפני הבית - ושלא בפני הבית [אפילו בתקופת החורבן]". שואלת הגמרא: "אי הכי, אפילו האידנא נמי [יפרישו מעשר בהמה]!" ומשיבה הגמרא: "אמר רבה: משום תקלה!" ומבואר ברמב"ם: "חכמים אסרו לעשר בהמה בזמן הזה, ותיקנו, שאין מעשרין אלא בפני הבית - גזירה שמא יאכלהו תמים, ונמצא בא לידי איסור כרת".
בענין זה קיים גדר 'איסור', 'תקנה' ו'גזירה', לא כן בענין מחצית השקל, לא מצינו גזירה שלא לתרום מחצית השקל, ולא מצינו גזירה שלא להקדישו.

הקדש 'מחצית השקל' בזמן הזה - מצוה – אך ראוי לעשותו בשלבים
מתברר להיפך, המשנה בשקלים מסיימת את המסכת במילים: "המקדיש שקלים [בזמן הזה]... הרי זה קודש!" וכפירושו של הרע"ב שם: "'המקדיש שקלים וביכורים' - דאין נוהגים אלא בפני הבית, אם הפרישן שלא בפני הבית – קדשי!"
על כל פנים, אין צורך בבית דין גדול בחכמה ובמנין כדי "לבטל גזירה" שנגזרה אחר החורבן שלא להפריש מחצית השקל, כי לא מצינו גזירה כזו, ולהיפך! מיד כשמתחדשת תקופת "זמן הבית", מתחדשת מצות 'מחצית השקל' ומצות 'הקדש', שהיא מצוה מן התורה.
כאמור לעיל, ראוי לחדש את המצוה בדורנו, ולהתחיל להרגיל את הציבור לנהוג ב'הקדש' כבתקופת הבית. למרות האמור, יתכן שיש להמתין בענין ההקדש, ולהרגיל את הציבור בהדרגה, זאת, לאור דברי התוספות במסכת יומא (סו, א; ד"ה 'ואין מחרימין') שכתבו, ש"בזמן הבית דשכיחי קדשים - היו בקיאין וזהירין במילי קדושה, אבל השתא, דלא שכיחי - לא זהירי".
לאור האמור, גם אם אין מניעה הלכתית להקדיש בימינו את מחצית השקל, הסברא נותנת לעשות זאת בשני שלבים:
שלב ראשון: להרגיל את הציבור לעצם המצוה של מחצית השקל, תוך הודעה שהכסף חולין. וראה רמב"ם הלכות ערכין וחרמין ח, יב; שמצוה מן התורה להקדיש, אך זאת כמצוה לכתחילה, אולם בדיעבד מי שלא הקדיש אינו עובר עבירה, זו לשונו: "אף על פי שההקדשות... מצוות, וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו כדי לכוף יצרו [ובכך יחייב את עצמו במצוה] ולא יהיה כילי, ויקיים מה שציוו נביאים: 'כבד את ה' מהונך' אף על פי כן, אם לא הקדיש ולא העריך ולא החרים מעולם אין בכך כלום, הרי התורה העידה ואמרה: 'וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא'.
שלב שני: משיתרחב ציבור התורמים ותרבה הדעת, להרגיל את הציבור לתרום ולהקדיש, שכן ההקדש נותן לתרומה זו את מעמדה האמיתי בעיני אלקים ואדם.

אין תורמים שקלים במהלך השנה בזמן הזה – משום הידור מצוה - כדי לתרום בראש חודש ניסן
מדברי חז"ל עולה, שחכמי ישראל היו סמוכים ובטוחים שבבוא היום, כשיוכרז על גביית מחצית השקל יתרמו ישראל ללא שהיות 'מחצית השקל' למקדש, ורק משום הידור מצוה אמרו חכמים לעכב את התרומה, ולהמתין כל אחד עם תרומתו, כדי שיתרמו הכהנים מן התרומה החדשה בראש חודש ניסן.
זה לשון התוספתא בשקלים (ג, כג): "מפני מה אמרו: שקלים אין נוהגין אלא בפני הבית [הרי זו מצוה לדורות]? - לפי שאין תורמין מן הישנה". כלומר, לכתחילה, מצוה להביא קרבנות מתרומת מחצית השקל שנתרמה זה עתה באדר – ערב ראש חודש ניסן, ולא מתרומה שנתרמה בשנים עברו. לפיכך, כיון שראוי לקיים מצוה בהידור - אין מחצית השקל נוהגת עתה, זאת, בהנחה, ש'מהרה ייבנה המקדש', וישראל יסיימו את בניינו סמוך לניסן, אזי יתרמו ישראל לתרומה החדשה, והכהנים יתרמו בראש חודש ניסן לתחילת ההקרבה.
ראה רמב"ם הלכות שקלים (ד, יא) הכותב, שאין מניעה להקריב מתרומה ישנה, זו לשונו: "משיגיע ראש חדש ניסן… אם לא באה [תרומה] החדשה לוקחין מן הישנה". נמצא לדבריו, שאין מניעה מלגבות מחצית השקל בזמן הזה ולהשתמש בו כתרומה ישנה, וראה לעיל, שכך עשו עולי בבל, וכך ראוי לעשות בכל הדורות, אם נזדמן להם לחדש את העבודה בתאריך כל שהוא בשנה, כי אסור לעכב את העבודה.
זה לשון הגמרא בסיום מסכת שקלים, השואלת: "ויניח [ויגנוז כל שנה את מחצית השקל שתרם] עד שייבנה בית המקדש?' ומשיבה הגמרא: 'שמא ייבנה הבית כבראשונה [בראש חודש ניסן כמו המשכן] ותיתרם תרומת הלשכה מן [התרומה] החדשה - בזמנה - באחד בניסן", מסיבה זו – של הידור מצוה – אין תורמים את מחצית השקל במהלך חדשי השנה, זאת, כדי לקיים את המצוה כראוי לכתחילה בניסן, שזה עיתה וזמנה.
אכן, מצינו בנבואת יחזקאל (מה, יח) המתנבא על הבית השלישי, ובהתאם לנבואה זו תתחדש עבודת המקדש בראש חודש ניסן. זה לשון הנבואה: "כה אמר ה' אלהים! בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים". מפרש רש"י שם: "לימד כאן שיהיו המלואים באחד בניסן". כן ראה ברד"ק שם: "'בראשון' - זהו חודש ניסן, שהוא חודש הגאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להגאל לעתיד. 'באחד לחדש' - יחנכו את המזבח בקרבנות... ואם תהיה הגאולה בתשרי - איך יניחו מלהקריב במזבח עד ניסן הבא אחריו!... [אלא] שבאחד בניסן יהיה בנין הבית נשלם, ויחנכו המזבח באחד בניסן! וכן עשו במשכן: באחד בניסן החל אהרן לעבוד במזבח, אלא שקדמו לו שבעת ימי המלואים ששימש בהם משה... אבל כשעלו מבבל עשו חנוכת המזבח באחד בתשרי, והחלו להעלות עליו עולה - קודם שיסד הבית..." עיין שם בפירושו.
העולה מן האמור, שמצד הזריזות יש לחדש את העבודה בהקדם ככל האפשר – כעולי בבל בשעתם, וממילא יש לגבות את מחצית השקל בכל חודש מחדשי השנה, אך אם הזדמן, שבניין המקדש עומד להסתיים בניסן, יפה תאריך זה לחנוכת המזבח בבית השלישי, כי בתאריך זה נחנך המשכן בידי משה, אזי הידור מצוה שיתרמו ישראל את שקליהם לתאריך זה.

תוכחתו של רבי יוחנן בן זכאי - רואה החורבן וחוזה הבנין
דומה, שמכל מה שנאמר עד כה בענין החובה לתת מחצית השקל בימינו, ראוי להאזין לדברי התוכחה של רבי יוחנן בן זכאי, מתקין התקנות של 'מהרה יבניה המקדש'.
אלו דבריו במכילתא דרבי ישמעאל יתרו (מסכתא דבחדש פרשה א): "וכבר היה רבן יוחנן בן זכאי עולה למעון יהודה; ראה ריבה אחת מלקטת שעורים מתחת גללי הסוס, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: ראיתם ריבה זו מה היא? - אמרו לו: עברית! סוס זה של מי הוא? - אמרו לו, של פרש ערבי אחד! אמר להם רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו: כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, והייתי קורא אותו ולא הייתי יודע מה הוא: 'אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך':
לא רציתם להשתעבד לשמים - הרי אתם משועבדים לפגומי גוים ערביים!
לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת [שהוא מחצית השקל בלבד] - הרי אתם שוקלים חמשה עשר שקלים במלכות אויביכם!
לא רציתם לתקן הדרכים והרחובות לעולי רגלים - הרי אתם מתקנין את הבורגסין ואת הבורגנין לעולים לכרכי מלכים.
וכן הוא אומר, 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך' - באהבה, 'ועבדת את אויביך' – בשנאה.
'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך' - בשובע, 'ועבדת את אויביך' - ברעב ובצמא.
'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך' מלובש, 'ועבדת את אויביך' – בעירום.
'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך מרוב כל' – 'ועבדת את אויביך בחוסר כל",
כי כשראה רבי יוחנן בן זכאי את אותה ריבה, שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי הבהמה כשהיא בעירום ובחוסר כל (וראה איכה רבה פרשה א, שדרשו שם על אותה ריבה: "אל תקרי 'גדיותיך' אלא 'גויותיך') ראה בה משל לעם ישראל כולו: רציתם לחסוך מלשלם מחצית השקל למקדש, עכשיו תשלמו מס שבעתיים! ולא למקדש בירושלים אלא למקדש אלילי!
וראה 'מלחמות' ליוסף בן מתיתיהו (ספר ז, סוף פרק ו) שם מתואר, כיצד חייב אספסייאנוס אחר החורבן את כל היהודים בתפוצה, לשלם לו מס מיוחד על פני שאר הגויים, זאת, במקום מחצית השקל שהעלו למקדש. וכלשונו שם: "ועל היהודים בכל מקומות מושבותיהם, שם הקיסר שני דרכמונים לגולגולת, להרים אותו מימים ימימה לקפיטוליון – מקדש יופיטר ברומא, ולמעשה לקיסר עצמו, כמשפטם וכמנהגם של היהודים לשלם לבית המקדש בירושלים מחצית השקל מדי שנה".
תוכחתו של רבי יוחנן בן זכאי קולה הולך ומנסר ברקיע, ולואי ויגיע הקול לאזננו הערלה, ירעיד את נימי הלב והנפש, ויקומו כל ישראל לחדש את המצוה כמאמרה, ולהחזיר עטרה ליושנה.

כללו של דבר
א. בזמן הבית היה כל אדם מחזיק בביתו כספי הקדש: פרוטות של מחצית השקל, כסף מעשר שני, פירות תרומה ושאר הקדשות. עתה, עם חזרת עם ישראל לארצו ולמקדשו ראוי להחזיר עטרה ליושנה, להרגלי הזהירות, שהיו דבר שבשיגרה בעת שהיה המקדש בבניינו.
ב. מצינו מצוות לאחר החורבן, שם גזרו חכמים מחשש לפגיעה בהקדש, כגון מעשר בהמה, שם גזרו שלא לעשר מחמת תקלה, כך גם באשר לנכרי שהתגייר, ביטל רבי יוחנן בן זכאי את חובת הגר להקדיש כסף לקרבנו מחשש תקלה.
ג. בהמשך לאמור, היה מן הראוי שבסיום מסכת שקלים תאמר המשנה: 'רבי יוחנן בן זכאי ביטל הקדשת 'מחצית השקל' מפני התקלה', ומתברר להיפך, המשנה קובעת: "המקדיש שקלים [אחר החורבן] הרי זה קודש", והמשנה אינה חוששת לתקלה?
ד. יש לומר, שכיון שמצות 'מחצית השקל' היא מפתח לשאר המצוות שבמקדש, לפיכך לא רצו חכמים לגזור שלא יקדישו, כדי שלא תיבטל המצוה, ויתבטל חלילה בנין הבית השלישי.
ה. ההלכה ש'אין מקדישים בזמן הזה', אינה איסור וגזירה, אלא עצה טובה, לפיכך אין צורך בבית דין כדי לבטלה.
ו. מצות ההקדש מתחדשת מאליה משעה שמתחיל החיוב להקדיש, עם זאת, הסברא נותנת שיש לעשותה בשלבים, עד שיכנס הציבור להרגלי מצות ההקדש.
ז. מדברי חז"ל והפרשנים עולה, שמצד הזריזות יש לחדש את העבודה בהקדם ככל האפשר – כעולי בבל בשעתם, ויש מקום להתחיל לגבות את מחצית השקל בכל חודש מחדשי השנה.
ח. עם זאת נמנעו חז"ל מלתקן את גביית מחצית השקל בזמן הזה, והשאירו את מועד הגבייה בראש חודש אדר כהידור מצוה. שכן, יפה ראש חודש ניסן לחנוכת המזבח בבית השלישי, כי בתאריך זה נחנך המשכן בידי משה, ובתאריך זה לפי נבואת יחזקאל ייחנך הבית השלישי, לפיכך, השאירו חז"ל את תאריך ההתרמה כבמשנה בראש חודש אדר, כדי לסיים אותה בניסן.



פרק יב

חידוש מצות 'מחצית השקל' בדורנו – כיצד?

הבירור בענין חידוש מצות 'מחצית השקל' הונח בפני רבנים שונים - ותגובתם
כדי לקיים מצות 'מחצית השקל' בימינו הלכה למעשה, הבאנו את הבירור לעיונם של תלמידי חכמים בדורנו כדי שידונו בשאלה ויחוו את דעתם. וכאן המקום להודות לרבנים שנענו לפנייתנו והעירו את הערותיהם הענייניות. במהלך שנים עשר הפרקים שלפנינו קיימת התייחסות לדבריהם, ולהם התודה והברכה.
עם זאת, הננו רואים לנכון להתייחס לתשובות מסוג אחר, ולהלן דוגמא של אחת התשובות שקיבלנו מרב חשוב ומומחה בתחומו:
"לענ"ד הפסק המצורף [לחדש את מצות מחצית השקל] גם אינו נכון, וגם עלול לגרום לתקלות קשות ולהכשלת רבים באיסורי תורה.
אין הבדל מהותי בין קודם שחרור הר הבית למצב שאחרי השחרור.
בשני המקרים אנו אנוסים ולא יכולים לבנות.
אסור לנו אפילו לבקש אישורי בנייה למקדש, כי הדבר יפורר את עם ישראל. המחלוקת שתפרוץ תביא חורבן על העם ועל המקדש.
חידוש המצוה יכשיל את הציבור באיסור מעילה".
אין זו אלא דוגמה מכמה מכתבי תגובה, שהגיעו בעקבות משלוח הבירור לעיונם של כמה רבנים.
במכתב דלעיל מובעת, לכאורה, מידת חסידות יתירה ויראת שמים, ואף חרדה עצומה לעתיד העם. עם זאת יש לתמוה על הכותב, שראה לפניו בירור רחב עם מקורות מדברי חז"ל והרמב"ם, בו מוצעת שיטה כיצד ניתן לחדש בימינו את מצות 'מחצית השקל' – שהיא מצות עשה מן התורה - ולא טרח כלל להכנס למשא ומתן של הלכה, ופסק את פסוקו, כמפי הגבורה: "הפסק אינו נכון"...
אין חידוש בדבר, כי מגיעות לא אחת תגובות מסוג זה ל'מכון המקדש', לפיכך, דומה שאין טעם להכנס בויכוח עם הכותב אודות תוכן דבריו. מי שיעיין היטב באמור לעיל, ימצא תשובות לכל ההערות שהעיר (ראה לעיל פרק ג' שהמצוה לבנות מקדש מחוייבת, וחובה לקיימה גם אם הדבר כרוך בסכנת נפשות במלחמה, וגם אם יש חשש למחלוקת, וממילא טענת 'אנוסים' אינה טענה). מול הערות מסוג זה אמרו חכמים (יבמות סה, ב) שפעמים "מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע", כי התוכחה נופלת על אזנים ערלות.

שיטת בית מדרשו של רבי זכריה בן אבקולס - 'שב ואל תעשה'
עם זאת, למען הקורא והמעיין, החפץ בקיום מצוות ה' כמאמרן ומבקש חיזוק לדרכו ולאמונתו, ראוי להתייחס לרוח הנושבת מן המכתב דלעיל ומכתבים דומים לו, לפיכך נרחיב מעט בענין זה.
יש לפנינו שאלה עקרונית: מהי מידת חסידות ויראת שמים, במיוחד כשעוסקים בחידוש המצוות שבמקדש עם שיבת עם ישראל לארצו?
ידוע הוא מאמרו של רבי יוחנן בתלמוד (גיטין נו, א): 'עינוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו'. 'ענוותנותו' פירושו – הססנותו. שאלה חמורה עמדה בפני זקני דורו של רבי זכריה, והיא: האם להקריב את הקרבן שנשלח על ידי הקיסר כשיש בו מום: חכמים סברו שיש להקריב את הקרבן - 'משום שלום מלכות', אך רבי זכריה בן אבקולס, טען כנגדם: 'יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח!'
מול שיקול דעת זה, נמנעו חכמים מלהקריב את הקרבן ששלח הקיסר, כי מי הוא אותו חכם שייצא כנגד רבי זכריה בן אבקולס – מזקני חכמי הדור?
אולם רבי יוחנן בתלמוד לא הסס לקבוע: "עינוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו".
לכאורה, איך העיזו חכמי התלמוד לדבר כך כנגד רבי זכריה בן אבקולס?
אולם הדבר מתברר מדברי המדרש באיכה רבה (בובר, פרשה ד): "מעשה באדם אחד שהיה בירושלים ועשה סעודה. אמר לשלוחו לך הבא לי קימצא ריחמי [אוהבי], אזל ואייתי ליה קימצא שנאיה [שונאו]... אמר לו: לא תביישינני ואנא יהיב פלגא דסעודתך... הוה אמר ליה: קום לך! נקטיה בידיה ואפקיה [גירש את קמצא מן הסעודה]. והיה שם ר' זכריה בן אבקולס, והיה סיפק בידו למחות ולא מיחה... סברו רבנן לקבלינהו [את קרבנות הקיסר] משום שלמא דמלכות, אמר להו ר' זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין על גבי המזבח... אמר רב יוסף: ענותנותו של זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל".
מן המדרש למדים אנו, כי רבי זכריה בן אבקולס היה נוכח בשעת גירושו של בר קמצא מן הסעודה, ושם, למרות שהיה בידו למחות - שתק ולא מיחה, וכדברי הגמרא בגיטין (נו, א): "הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה - קא ניחא להו".
הדבר מעורר תמיהה על רבי זכריה בן אבקולס: הרי ישב בסעודת חכמים, אנשי בית מדרשו, והיה יכול לפעול לשם שמים, למנוע שנאת חינם ולהרבות שלום בין אנשי ירושלים, והנה שתק ולא מיחה. ואילו כשרצו להקריב קרבן בעל מום, ובאו אליו אנשי בית מדרשו בהצעה להקריב את הקרבן - "משום שלום מלכות" – עמד והשיב להם: "יאמרו: בעלי מומין קריבין על גבי המזבח!" ומנע אותם מלפעול.
האם יש קו משותף בהתנהגותו?
דומה, שיש בהתנהגותו שיטה עקבית: "שב! ואל תעשה עדיף!" הנך רואה ריב בין יהודים – 'שב ואל תעשה'! הנך רואה סכנה למקדש – 'שב ואל תעשה'!

מדוע פירסמו חכמים את מעשה רבי זכריה בן אבקולס לדורות?
מדברי חז"ל אלו מתברר, שאפשר להביא חורבן על הארץ והמקדש לא רק במעשי עבירה של יחיד וציבור, אלא אף מתוך חסידות יתירה, ומתוך השקפת עולם הקובעת כי "יפה שתיקה לחכמים".
העמיק בענין זה הרמח"ל במסילת ישרים בפרק כ – 'במשקל החסידות', שם כתב: "מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה, והוא ענין עיקרי מאד מאד. ותדע באמת שזהו המלאכה הקשה שבחסידות, כי דקותו רב ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצוות גדולות. ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא... שיהיה לבו ישר שבלבבות, שלא תהיה פנייתו אלא לעשות הנחת רוח לפניו יתברך, ולא זולת זה כלל... והנה, מה שצריך להבין הוא, כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו ייראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו - יהיה חוטא ולא חסיד.
הנה מעשה גדליה בן אחיקם גלוי לעינינו, שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח: 'שקר אתה דובר על ישמעאל' (ירמיה מ'). ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכיבה גחלתם הנשארה. וכבר ייחס הכתוב הריגת אנשים אשר נהרגו אליו כאילו הרגם הוא, ובמאמרם ז"ל (נדה ס"א): על הפסוק 'את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה'.
והבית השני גם הוא חרב ע"י חסידות כזה, אשר לא נשקל במשקל צדק במעשה דבר קמצא, אמרו (גיטין נו): 'סבור רבנן לקרוביה, א"ל רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, סבור למקטליה א"ל רזב"א יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, בין כך ובין כך הלך אותו הרשע והלשין את ישראל, בא הקיסר והחריב ירושלים, והוא מה שאמר ר"י על זה: עינותנותו של ר' זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו לבין האומות".
הווה אומר: לא שיקול דעת פעל שם, לא מידת חסידות וחרדה למצוות ה', וגם לא "לעשות נחת רוח לפניו" – כלשון בעל מסילת ישרים, אלא השקפת עולם! שיטת התנהגות הקובעת ואומרת: 'שב ואל תעשה'! לא לנקוף אצבע! - והכל בלבוש הלכתי ובמעטפת של יראת שמים. על כך יצא קיצפם של חז"ל, ולפיכך לא חסו על כבודו של רבי זכריה בן אבקולס אלא על כבוד שמים, ותלו בו את שריפת המקדש, והנציחו את המעשה לדורות לבל ישגו אנשים במחשבה שכך היא דרכה של תורה.

שיטת בית מדרשו של רבי עקיבא - 'קום עשה!'
לעומת דמותו של רבי זכריה בן אבקולס העלו חכמים על נס את דמותו של רבי עקיבא, שאף הוא חזה בעיניו את החורבן, אך פעל להקמת המקדש מהריסותיו. כמובא במסכת מכות (כד, ב):
"כבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא... היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים?... בזכריה כתיב: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם'... עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו".
לא בכדי היה רבי עקיבא מצחק, אלא משום שבאותם ימים כבר היו ההכנות למרד בר כוכבא בעיצומן, וכמובא באיכה רבה (פרשה ב): "רבי עקיבא, כד הוה חמי ליה להדין בר כוזיבא, הוה אמר: היינו מלכא משיחא!" שכן, מטרת המרד היתה בניין המקדש והחזרת כל המצוות למקומן. לפיכך טבע בר כוכבא מטבעות וצר עליהן את צורת חזית המקדש, בתוספת המילים 'לחרות ירושלים'. בענין זה כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק יא, עיין שם): "רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח".
כלומר, שיטת רבי עקיבא שונה בתכלית משיטת רבי זכריה בן אבקולס: לא 'שב ואל תעשה', ולא רפיון ידים המביאים לחורבן, אלא להיפך: 'קום עשה!' - לעשות עד היכן שהיד מגעת, "לעשות נחת רוח לפניו", כי כך ייבנה המקדש וכך מקרבים פעמי המשיח.
יש בפנינו, אפוא, שני בתי מדרשות: הרוצה ללכת בדרכי בית מדרשו של רבי זכריה בן אבקולס - הדרך פתוחה לפניו, והרוצה ללכת בדרכי בית מדרשו של רבי עקיבא וחבריו – הדרך פתוחה בפניו.

הנסיונות לברר עם חכמי דורנו - מצוות והלכות הנוגעות לחידוש העבודה בזמן הזה
מן הראוי לציין, כי נעשו נסיונות אחדים על ידי 'מכון המקדש' וגופים אחרים, להביא שאלות הלכתיות, הנוגעות לחידוש העבודה במקדש בזמן הזה לדיון בפני גדולי התורה בדורנו, ולמרבה הצער שאלתנו בהלכה לא זכתה למענה.
להלן כמה דוגמאות:
א. בשנת תש"ן (לערך) נשלח בירור הלכתי לרבנות הראשית בענין זיהוי התכלת בזמן הזה והפקת התכלת מן החילזון, זאת, לקיום מצות ציצית כהלכתה בזמן הזה, וכן לחידוש מצות בגדי כהונה, שיש בהם רקמה ואריגה בחוטי תכלת. הבירור והמחקר המעשי נשלח על ידי פרופ' זיידרמן לדיון ולהחלטה ברבנות הראשית, וכן לגדולי תורה אחרים, אולם הבירור ההלכתי המתבקש לא התקיים, והנושא לא נדון עד היום הזה.
ב. בשנת תשס"א הועלתה בפני מועצת הרבנות הראשית שאלת קיום המצוות הנוהגות בהר הבית כיום הזה, וכן שאלת בנין בית כנסת בתחומי הר הבית, דבר שהוצע על ידי רבנים ראשיים אחדים בתקופתם. לשם כך נכתב בירור הלכתי מסודר בשם 'בית ה' נלך' (יצא לאור בהוצאת מכון המקדש). כמו כן הוכנה תכנית הנדסית והצעה מפורטת למיקום בית הכנסת בהר הבית על ידי הארכיטקט גדעון חרל"פ. הדיון המתוכנן לא התקיים. רשמית אמנם הוקמה ועדה לנושא בראשות הרב שאר ישוב כהן שליט"א, אך למעשה, לא כינסו את הועדה לדיון עד היום.
ג. בשנת תשס"ה נשלח לרבנים וראשי ישיבות בירור הלכתי רחב בשאלת העליה להר הבית וחידוש העבודה בזמן הזה. הבירור נשלח לעיונם של עשרים ואחד רבנים, ביניהם ששה רבנים ראשיים בעבר ובהווה. רוב הרבנים לא ענו כלל. שלשה בלבד השיבו תשובה חלקית. ניתן לעיין בבירור שנשלח אל הרבנים ובתשובות שהתקבלו, בחוברת בשם - 'קול מהיכל' – 'הר הבית והמקדש בזמן הזה' - בהוצאת מכון המקדש.
ד. בשנת תשס"ז נשלח לרבנים שונים בירור רחב בשאלת חידוש מצות עשיית בגדי כהונה בדורנו. המכתב הופנה בין השאר לרבנים ראשיים בעבר ובהווה, ולמרבה הצער לא נענה. התשובה שהתקבלה בדרך כלל היא, שהרב עסוק בנושאים דחופים אחרים ואינו יכול להתפנות לבירור הנושא הנדון.
שאלות אחרות שהבאנו בפני חכמים וגדולי תורה בהלכות המקדש, כגון, קיום מצות עשיית מנורת זהב טהור בימינו, כמו כן קיום מצות הדלקת נרות במנורה בזמן הזה ועוד, לא זכו למענה. ראוי להעיר, שחלק מן הגדולים השיבו בענוה, כי לא עסקו בנושאים אלו ואין בידם היידע הדרוש לתת תשובה.
מתברר, ששיטת השו"ת המקובלת בתחומים מסויימים בהלכה בכל הדורות, אינה מעשית כשעוסקים במצוות הנוהגות במקדש.
דומה, שכבר עמדו על כך חכמינו ז"ל במסכת שבת (קלח, ב) שם דרשו את הפסוק האמור בפרשת הקללה בדברים (כח, נח): "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת... והפלא ה' את מכותך", ודרשו חז"ל שם, שהמכה הנפלאה היא, שכחת התורה: "עתידה תורה שתשתכח מישראל". עיין שם שהביאו כראיה את נבואת ישעיה (כט, י): "כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה ויעצום את עיניכם... יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני... לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר". המסקנה המתבקשת היא, שהקללה של רוח התרדמה ועצימת העינים עדיין רובצת לפתחו של עם ישראל.
עוד אמרו חכמים בגמרא שם, כי יבוא יום שיתעורר בעם ישראל צמאון גדול לתורה, ורצון עז אצל גדולים וקטנים לקיים את מצוותיה, ולא ימצאו מי שינחה את הציבור כיצד לנהוג. עיין שם, שחז"ל מביאים את נבואת עמוס (ח): "הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה'", וממשיך הנביא עמוס ומתנבא, כי מול הרעב והצימאון לקיים את דבר ה' ואת מצוותיו - "'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו'", כלומר, לא יימצאו בדור העתיד חכמים שיתנו מענה לשאלות בהלכה.
ומסכם שם רבי שמעון בן יוחי: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: 'כי לא תשכח מפי זרעו'. אלא... שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד", כי לאן שלא יפנו ימצאו שהכל שנוי במחלוקת.
מול הספקנות והתהייה, יש להחזיק בדבריו של רשב"י, האומר, שמובטח לנו שלא תשתכח תורה ולא ישתכחו המצוות מישראל, ומצווים אנו בדורנו ללמוד ולברר את המצוות על פי המקורות, ולחדש את המצוה ככל שידינו מגעת.

בית דין לענייני מחצית השקל
אכן, יש מה לעשות, כי לא אלמן ישראל, והפתרון לענייננו מצוי במה שכתב בעל ספר החינוך בענין חידוש מצות הקרבת התמיד (מצוה תא).
זו לשונו: "נצטוו ישראל שיקריבו על ידי משרתי השם יתברך, שהם הכהנים, שני כבשים בני שנה תמימים לעולה בכל יום... ועיקר האזהרה לבית דין, כלומר, החכמים מורי התורה שבישראל, כי עליהם מוטלת מלאכת הציבור, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [ספרי כאן] 'ואמרת אליהם - אזהרה לבית דין'... ונוהגת מצוה זו 'בזמן הבית'... והיא מן המצוות שהן מוטלות על הציבור, ויותר על הכהנים, ואם שמא חס ושלום יתרשלו בה, שלא להקריבם בכל יום - ביטלו עשה זה. והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר - אם יש כח בידם לתקן בשום צד".
בענין מצוה כגון זו המוטלת על הציבור, יש בדבריו הדרגה בדבר האחריות הציבורית:
א. "עיקר האזהרה לבית דין... החכמים מורי התורה שבישראל".
ב. "ויותר על הכהנים".
ג. "ואם שמא חס ושלום יתרשלו בה... השגגה נתלית על כל עדת בני ישראל... אם יש כח בידם לתקן בשום צד".
כלומר, אם אין מורי התורה עושים לקיום מצות תמידים, החובה מוטלת על כל אדם מישראל לחדש את המצוה אם יש כוח בידו לתקנה.
מצות מחצית השקל שבאמצעותה קונה הציבור את התמידין והמוספין, אף היא דוגמה למצוה המוטלת על הציבור. ראה מה שכתב בעל ספר החינוך בענין זה (מצוה קה): "מצות נתינת מחצית השקל בשנה ... נוהגת בזמן הבית, וחייבין לתת אותם כל ישראל בין העומדין בארץ או חוצה לארץ... והעובר עליה ולא נתנו, ביטל עשה, ועונשו גדול, שפירש עצמו מן הציבור".
לאור האמור, מול מציאות מתמשכת של התעלמות, שתיקה, הססנות או עינוותנות יתירה, קיימת החובה האמורה בתורה בלשון אזהרה: "ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם". ואמרו בירושלמי סוטה (ז, ד): "וכי יש תורה נופלת?!... רבי שמעון בן חלפתא אומר: זה בית דין של מטן" (וראה רמב"ן דברים כז, כו).
מכאן החובה להעמיד את בית הדין המופקד על קיום מצות מחצית השקל.
מן המשנה בשקלים למדים אנו, שהיה בית דין מיוחד, האחראי להשמיע ולהכריז על תחילת מגבית מחצית השקל. הם שהעמידו שולחנות לגבייה, והם שהיו קובעים כמה הוצאות יש להוציא על תיקון הדרכים, הגשרים, הבורות והמקוואות. כמו כן, הם שקבעו את שכרם של בעלי המלאכה ושל עושי הקטורת, וכן של הדיינים, ושל אורגות הפרוכות ובגדי כהונה וכיוצא בכך. מכאן שמוטל על דורנו להעמיד בית דין שיטול עליו את האחריות לקיום מצות מחצית השקל להלכותיה, הם שיעמידו את 'התורה הנופלת', והם שיעמידו את המקדש על תילו במהרה.

מסקנות:
מסקנה עיקרית העולה מן האמור היא, שתרומת 'מחצית השקל' ניתנה מאז ומעולם לבנין המשכן והכלים.
כך היה במשכן שמחצית השקל ניתנה לאדנים, זאת, בטרם נבנה המשכן. בימי בית ראשון הביאו את 'משאת משה' ל'בדק הבית' - כמפורש במעשה הבנין של המלך יואש. כך גם היה בימי עזרא ונחמיה, שישראל קיבלו על עצמם להביא שלישית השקל בשנה למלאכת בית ה' ולהמשך הבנין.
לאחר שנבנה המקדש בכספי מחצית השקל, אזי עיקר מטרת התרומה היא – הבאת קרבנות מן התרומה החדשה החל מראש חודש ניסן.
מוני המצוות מונים את מצות נתינת 'מחצית השקל' בשנה כמצוה לדורות.
המצוה מחוייבת במיוחד בטרם נבנה הבית, כי כך היא המצוה - לתרום לצורך האומנים, הבונים ועושי המלאכה, כדי שייבנה המקדש.
זה מה שאמרו חז"ל והרמב"ם, שמצות 'מחצית השקל' נוהגת "בפני הבית", כלומר, 'בתקופת הבית'.
סכום התרומה, הוא כמשקל מאה וששים גרעיני שעורה של כסף טהור, ובזמננו: ח"י שקלים, כולל הוצאות פירסום ומינהלה.
הנמנע מלתרום, מבטל מצות עשה, וזאת, מדי שנה, אלא אם כן ישלם את חובותיו הקודמים למקדש.
מבחינת ההלכה אין מניעה מלהקדיש את מחצית השקל.
עם זאת, מאחר שאין עבירה בעובדה שאדם תרם ולא הקדיש, ויש מי שחושש לתקלה, יש לקיים את מצות מחצית השקל בשלב זה – שעם ישראל טרם הבשיל לגשת לבניין הבית - בלא להקדיש את התרומה, ובבוא היום יקבע בית הדין את הסדרים שיאפשרו לתרום ולהקדיש למקדש.
לאור האמור, יש להקים בית דין שיקבל על עצמו לתקן ולחדש את המצוה בימינו.
על בית דין זה לקבוע לצורך קיום המצוה שתי לשכות, כדעת הרמב"ם.
האחת - 'לשכת השקלים' שם ייאסף כסף 'מחצית השקל' מכל ישראל.
השניה – 'לשכת הקרבן' - ובה שלש קופות עבור הקרבנות.
ממחציות השקל שייאספו יש לעשות את כל המתחייב באשר לחידוש העבודה, כגון, עשיית כלי מקדש, הכנת בגדי כהונה, הכנת תכניות לבנין ההיכל העזרות והלשכות, וכמו כן להעמיד מורי הלכה להוראת הלכות המקדש לכהנים ולעם, ועוד.
לכשיתחילו האומנים במלאכתם, ויעשו כלי שרת ובגדים בכסף מחצית השקל, תתקיים בהם בעז"ה ברכת משה איש האלקים, כדברי חז"ל: (ספרי פינחס פיסקא קמג):
"אמר רבי שמעון:
אף על פי שנגמרו כלים שלא בזמנם
אין מחנכים אותם אלא בזמנם [בעת חנוכת המקדש].
ובמלאכתן מה הוא אומר?
'וירא משה את כל המלאכה
והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו - ויברך אותם משה' (שמות לט, מג).
מה ברכה ברכם? - אמר להם:
יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם!
והם אומרים:
'ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו'".

[בין גברא לגברא]

הלואי המבקשים לקיים מצות השייכים למקדש היו מדקדקים כ"כ גם בקיום מצות שבודאי חייבים בהם בזה"ז.

[לייטנר]

הלואי המבקשים לקיים מצות השייכים למקדש היו מדקדקים כ"כ גם בקיום מצות שבודאי חייבים בהם בזה"ז.

מצוות כמו הקפדה על לשון הרע והוצאת שם רע?

[חובב_ספרים]

לייטנר, תבדוק כל התגובות שלך בפורום לפני שאתה נותן מוסר לאחרים בענינים כאלו.

[בית שביעי]

הלואי המבקשים לקיים מצות השייכים למקדש היו מדקדקים כ"כ גם בקיום מצות שבודאי חייבים בהם בזה"ז.

מעניין שלכל הארגונים מוסדות למיניהם, ולכל מפעל למען מצוה ממצוות התורה מחזקים אותם על אף שמנהליהם לא כ"כ מסורים לשאר מצוות התורה, ולפעמים גם זה בל' המעטה..., אבל כשנוגע לשבירת מחסום לשליש מצוות התורה הקשורה בבנין ביהמ"ק וכדו', אז פתאום מבינים שאם אינם מדקדקים בשאר מצוות התורה כהלכתה בעיניהם נפסל הדבר מכל וכל, עד כדי להרוג אותם לגמרי הותרה הרצועה...

[למאי_נמ?]

הלוואי המבקשים לקיים מצות השייכים למקדש היו מדקדקים כ"כ גם בקיום מצות שבוודאי חייבים בהם בזה"ז.

מעניין שלכל הארגונים מוסדות למיניהם, ולכל מפעל למען מצוה ממצוות התורה מחזקים אותם על אף שמנהליהם לא כ"כ מסורים לשאר מצוות התורה, ולפעמים גם זה בל' המעטה..., אבל כשנוגע לשבירת מחסום לשליש מצוות התורה הקשורה בבניין ביהמ"ק וכדו', אז פתאום מבינים שאם אינם מדקדקים בשאר מצוות התורה כהלכתה בעיניהם נפסל הדבר מכל וכל, עד כדי להרוג אותם לגמרי הותרה הרצועה...

בוודאי שאדם שפותח מוסד לחזק אחת ממצוות התורה - לא נבוא כעת לפשפש במעשיו בנוגע לשאר מצוות, אך אדם שבא לעסוק בדברים שאיננו מחוייבים (לייתר דיוק: אנוסים מלקיים) בזה"ז - כאן המקום לבדוק עצמו אם הוא מקיים שאר המצוות כדבעי. (וכמו שאדם הלומד דיני שבת לא נבדוק בציציותיו אם יודע הלכות ברכות, והלומד הל' ברכות לא נפשפש אחריו אם יודע הל' יו"ט וחוה"מ, והלומד הל' יו"ט לא נפשפש אם בקי בהל' צדקה ובדיני ממונות, אך הלומד קבלה ואיננו יודע הל' שבת/ברכות/צדקה - זה כבר רעותא גדולה).

(כמובן, לא באתי להטיל מום בקודשים, להרהר אחר פלוני או אלמוני אם מדקדקים במצוות כראוי (וחזקה שכן), רק עצם הטענה הנ"ל (שהעוסקים בביהמ"ק גם אם לא מדקדקים בד"א - לפחות מצוות ציפייה לגאולה קיימו) איננה מקובלת עליי, ולהפך, זה עלול להיות עצת היצה"ר להתעסק במה שאיננו מחוייב.)

[בברכה המשולשת]

(כמובן, לא באתי להטיל מום בקודשים, להרהר אחר פלוני או אלמוני אם מדקדקים במצוות כראוי (וחזקה שכן), רק עצם הטענה הנ"ל (שהעוסקים בביהמ"ק גם אם לא מדקדקים בד"א - לפחות מצוות ציפייה לגאולה קיימו) איננה מקובלת עליי, ולהפך, זה עלול להיות עצת היצה"ר להתעסק במה שאיננו מחוייב.)

או שזו עצת יצה"ר לא לעסוק בנושאים אלו בטענה שלא תיקנו את עצמנו- ועי"ז להיפטר מהציפייה לגאולה. (שהרי כאן מדובר בקריאה לגדול"י להחזיר את המצוה לקיומה על-פי הבנה הלכתית שכן מחוייבים בה!)

[אוצר החכמה]

(שהרי כאן מדובר בקריאה לגדול"י להחזיר את המצוה לקיומה על-פי הבנה הלכתית שכן מחוייבים בה!)

לא קראתי את כל הדברים אבל אם הבנתי נכון, הוא מבסס את טענתו שיש חיוב לגבות על מחצית השקל על שני דברים. דעתו שבעצם מבחינה הלכתית ניתן היום להקריב קרבנות, דבר השנוי במחלוקת גדולה, וכמ"ש כבר בנושא אחר בשם הגרא"י זלזניק בעיקר בגלל התכלת.
גם הבנתו השנייה שעם כיבוש הר הבית ע"י ישראל השתנה המצב, לצערנו יש לדון בזה, שהרי אין השלטון דהיום חפץ בבניין ביהמ"ק יותר מן הגויים, וצ"ע.

כך שבנפול ההנחות, בפרט הראשונה, לכאורה אין מקום לדיון.

בעיני יש לכבד את העוסקים בנושא המקדש ומצוות התלויות בו, ואת טרחתם בבירור ההלכות והפרטים המעשיים הקשורים בכך. ובלבד שייזהרו שלא להכשל באיסורים של הקדשות שלא כדין וכדומה. וגם אם לדעת אחרים יש נושאים יותר חשובים ונוגעים ליום יום, הלא כל אחד עוסק במה שחפצה נפשו, וכל התורה כולה חביבה ויקרה לפני הבורא.
עם זאת, צריכים גם הם, ואין הדברים אמורים ברב ישראל אריאל שאיני מכירו ויודע את דעותיו, לכבד את העוסקים בשאר חלקי התורה והמצווה, אשר הורנו משה רבנו, ורבים מהם נוגעים ליום יום, ולאו דווקא הלכתא למשיחא אשר אנו מצפים בכל יום שיבא.

[נויירא]

הרב בית שביעי
המאמר מאיר עיניים וחשוב
אולי תפרגן לנו את המאמר היפה והערוך הזה בקובץ [לפחות באישי]

[יאיר]

בבקשה:

[בית שביעי]

גם הבנתו השנייה שעם כיבוש הר הבית ע"י ישראל השתנה המצב, לצערנו יש לדון בזה, שהרי אין השלטון דהיום חפץ בבניין ביהמ"ק יותר מן הגויים, וצ"ע.

כך שבנפול ההנחות, בפרט הראשונה, לכאורה אין מקום לדיון.
[/b]

במי תלוי השלטון?? מי מעלה לשלטון? מי העלה את בג"ץ לשלטון, ומי קובע מי יישב בשלטון הבג"ץ והממשלה?

אז התירוץ פשוט, ותקרא את מצע פיגלין, ואם יש בכח של כלל ישראל לקבוע מי יהא בשלטון, ולא מעדיפים אג'נדה זו על פני שאר דברים, אז החסרון בנו.

ולכאורה ההיתר של הגה"ק מליובאוויטש זצ"ל להישאר בער"פ בירושלים, מכיון שהמשטרה לא ירשה להקריב, נפל לבירא, כיון שמי קובע למשטרה לעכבו? השלטון, ואם כח השלטון היא בידינו לשנות, ע"כ היא כמו מישהו שכובל ידיו, ואח"כ צועק שאינני יכול....

[עמקן]

דברי הגרא"י זלזניק זצ"ל מובאים בארוכה בחוברת מוריה גל' קמ"ט-ק"נ, סיון תשד"מ, והמשך בגל' שאח"ז, ובגליון רי"ז-רי"ח, אייר תשנ"ג, ועוד המשך בישורון כ"ו, ניסן תשע"ב, עמ' תמ"ו. [יש לו הרבה יותר טעמים מהעדר תכלת.]
הוא כתב במוריה - כאשר זכינו בעזהי"ת באייר תשכ"ז לפ"ק לשחרור עיה"ק ירושלים העתיקה עם ההר הבית שבתוכה, עלה במחשבתי אולי נזכה עי"ז גם למצוות הנוהגות במקדש, ובעיקר בנין המזבח והקרבת קרבנות. והתעניינתי אז לפי המציאות והידיעות שבזמנינו, ואח"כ הגעתי לדברי רבותינו הקדושים זצ"ל שדברו בזמניהם, ולא ראיתי אז לפרסם הדבר ובינתיים יצאו לאור כמה ספרים מענין זה. אולם היות שלאחרונה מזמן לזמן מפרסמים מודעות ותביעות נגד החרדים לדבר ה', שאינם נוקטים יזמה לענין חיוב הקרבת קרבנות, ראיתי לפרסם מאמר זה שהענין הזה עדיין הוא ממנו והלאה, וא"א להקריב קרבנות עדיין בעו"ה מהרבה סיבות כדלהלן.
בישורון הובא קצת רקע לזה, אם שלא בשלימות ודקדוק. שמעתי מחתני הגאון ר' זלמן גודמן שליט"א שהיה בביתו עם משפחתו בשעת מלחמת ששת הימים היו כמה משפחות איתם בביתו הקטן של הגראי"ז היות שלא היה שם מספיק מקלטים בשכונה וביתם בקומת הקרקע נחשב למוגן יותר. כולם הצטופפו יחד בצפיפות נוראה. אחר כמה ימים של פגזים ואימה הגיעו השמועה שנכבשה עיר העתיקה. עדיין היו בפחד וכמובן לא יצאו מהבית אבל הגראי"ז התעלם מהכל והתחיל מיד ללבן הענין של הקרבת קרבנות, במשך שעות, במחשבה אולי יהיה למעשה.
זה סותם פיו של המקטרגים על החרדים לדבר ה' שאינם מעוניינים בהקרבת קרבנות, אבל כמובן אלו שרוצים להקריב קרבנות מטעמים לאומיים ולא לשם שמים ימצאו היתירים ו"חיובים" לעולם, כפי הרצון וצורך שלהם, כדרכם מאז ולתמיד.
איני בא לדון שום יחיד. יתכן שיש אנשים שבאמת ובתמים חושבים שיש חיוב ואפשרות לקיים מצות שבמקדש בזה"ז. אבל זה ברור שבגדול המגמה אינו ממניעים טהורים.

אז התירוץ פשוט, ותקרא את מצע פיגלין

מיותר לכתוב יותר.

[בית שביעי]

אם מיותר מיותר, ואם לשאלה תשובה.

במצע פיגלין תראה איך הולכים בכיוון החלפת שלטון. ובעיקר דרכו למנהיגות יהודית היא היא העיקר.

"ומטעמים לאומיים", אבל כשעושים הכל "מטעמים חסידיים" או מטעמים מפלגתיים של ישיבה פלוני וכו' אז הכל מותר להסתכל על כל התורה מה טוב לצורך החסידות, או לצורך אידישקייט... אז למען החזרת עבודה לירושלים לא הותר?? אתמהה.

ובעצם הטיעון של ה'חרדים' גם עושים למען המקדש, אלא פשוט לפועל לא יצא להם לעשות למעשה בשביל שלא יצא כן לדעת תורתם להתירם... (אבל לא ח"ו בשביל שיסתכלו עליהם כהזויים או בשביל שלא יתקבלו בחבורה, או לא יהיה להם מנין וכו', כי ה'חרדים' הם למעלה מ'שטויות' אלה, ובודאי אינם מתחשבים בכגון דא...), בעצם משתקפת טענה זו בדיוק אודות השואה, ואודות הקמת מדינה בישראל, כי אנחנו צריכים להראות כי גם החרדים היה להם יד ושם בהצלת יהודים בשואה, וגם בהגנה על ישראלים במשך מלחמות הישראלים עם הקמתם, ויש להבין ודו"ק.