"לימוד תורה" או "דביקות"

[גילוי]

חרדים פס"ה בשם האר"י
וגם בכמה חבורים מהראשונים נמצא שההתבידדות חהפרישות והדביקות היו נוהגים בה חסידי ישראל, היינו שבהיותם לבדם מפרישים מדעתם ענייני העולם ומקשרים מחשבותם עם אדון הכל. וכך לימד מהרר"י המקובל הנזכר, שזה מועיל לנפש שבעתיים מהלימוד.

שו"ע הרב
(הלכ' ת"ת ד ה) דביקות ביראה ואהבה גדולה ממצות ת"ת וקודמת אליה

ליקוטי יקרים (עמ' ג) ריב"ש אמר אדם שהוא קורא בתורה ..אע"פ שאין מבין טעמים כראוי כיון שקורא באהבה גדולה ובדבקות אין הש"י מדקדק עמו שאין אמרן כראוי

תולדות ויחי.
[ב] עוד י"ל, ונבאר תחלה פסוק ישעיה (א, ה), על מה תכו עוד תוסיפו סרה וגו'. דשמעתי מהרב המגיד מו' מענדיל, משל שהיה שוטה א' נתן פקדון ביד איש א', וכל שהיה מוסיף ליתן לו גרע חשבונו, עד שלבסוף אמר כמה אני צריך ליתן לך עוד שלא יהיה לי כלום אצלך וכו'. והנמשל מובן, כי תכלית כל התורה והמצות לא ניתנו אלא כדי שיזכה לידבק בו ית', וכמ"ש ובו תדבק (דברים יג, ה). וכמ"ש המפרש להרמב"ם בפ"ב מה' יסודי התורה (ה"א) וז"ל, כשיתבונן בהם תתאוה נפשו להדבק בו, ולא נתנו כל המצות אלא כדי שנגיע לזאת המדריגה, שנאמר ובחרת בחיים למען תחי' לאהבה את ה' וכו' יעו"ש:
וברבות השנים נתמעטו הלבבות להבין ולהשכיל ע"ד הנ"ל, רק לעשות מהתורה עטרה להתגדל בהם ולהתפאר בהם, וגם בעלי תשובה הוא להראות מעלתו, וכשלומד הלכה א' מתפאר מעט, וכשלומד יותר מתפאר יותר, וכשלומד פוסקים או קבלה מתגאה יותר, ונתרחק מהש"י כמ"ש בש"ס דסוטה (דף ה.) על גסי הרוח אין אני והוא יכולין לדור בעולם וכו'. והנה הת"ח המכתתין רגליהם לילך מעיר לעיר, כמ"ש בפ' וזאת הברכה והם תכו לרגליך וכו' (ב"ב ח.), ובזה יובן על מה תכו יותר שמכתתין רגליהם לילך בישיבה ללמוד, עוד תוסיפו סרה להתרחק ולסור מהש"י וק"ל. [וז"ש הוא ישפך ראש ואתה תשופנו עקב (בראשית ג, טו)]:

צוואת הריב"ש

מא. הנשמה אמרה להרב שמה שזכה שנתגלו אליו הדברים העליונים לא מפני שלימד הרבה מש"ס ופוסקים הרבה רק משום תפלה שהיה מתפלל תמיד בכוונה גדולה ומשם זכה למעלה העליונה:

נד. כשלומד צריך ליישב עצמו לפני מי הוא לומד שלפעמים מתרחק עצמו בלימודו מהבורא ית' לכך צריך ליישב עצמו בכל עת ובכל שעה

קטז. כל המרבה דברים מביא חטא פי' חסרון שאפילו כשמדבר דברים עם בני אדם בחכמת התורה מ"מ השתיקה יפה מאוד יותר שיכול בשתיקה לחשוב בגדלותו ית' ולקשר עצמו בו ית' יותר משיקשר עצמו בדיבור.

יושר דברי אמת


ד ובאמת להדבק בהשי"ת ע"י התורה והמצות צריך תנאים רבים, אשר לזאת אנשי דורנו אפילו בעלי התורה הגדולים העלימו עין מתנאים אלו הנאמרים במשנה (אבות פרק ו' משנה ו'), וידמו שכבר יש להם כולם או מקצתם, ונדמה להם שהם באמת בעלי תורה, ועל ידי זה מלעיגים בצדיקי עולם, אבל באמת אילו רצו לעיין קצת בתנאים אלו, ולעיין בעצמם היטב, ויראו שלא זכו אפילו קצת מן הקצת מתנאי קטן שבהם, בודאי היו שבים אל ה', והיו דורשים דבר ה' איך ומה הדרך ילכו בה:
והתנאים הם רבים, אבל הקטן שבכולם להיות מופשט מתאוות הזמן במאכל ומשתה ושינה וזיווג, ולשבור כוחות הגופניות עד שאפילו בעת המוכרח לדברים הנ"ל, מחמת גודל ההתלהבות לבו לתורה ולעבודת השי"ת למען שמו באהבה, לא יחשב אליו התענוג עולם הזה של אותו הדבר, כמו אם אדם שמח במשא ומתן שהרויח, אינו מרגיש כלל בתענוג קטן של אכילה:
וזהו במיעוט תענוג, ואינו אומר במעט תענוג, רק במיעוט, כי למעט אין צריך לומר, רק אפילו ההכרח ימעטנו, דהיינו שירבה תענוג וחשקות דביקות אלהית בלבו על ידי התורה עד שיכבה זה כשרגא בטיהרא, אם יהיח לו מעט תענוג אזי יהיה בזה כמו שאמרו חז"ל (פסחים כ"ה ע"ב) הנאה הבאה לאדם בעל כרחו, והעיקר שיהיה לא אפשר ולא מכוון, ואפילו אפשר שרי, רק העיקר לא מכוון כידוע הדין, וזה הכל בענין המותר לאכול ולשתות ומוכרח בו, וגם כן בענין הזיוג המוכרח בעת ההכרח, זהו התנאי הקטן:
והלואי שבאמת נאחז באפס קצהו ממנו, קל וחומר התנאים המבוארים במשנה (אבות פרק ו' משנה ו') באימה וביראה ובענוה ובשמחה אינו מגיס לבו וכו', כי מי זה פתי שיאמר בלבו שיש לו אימה בעת לימודו, היכן הוא אימתו ופחדו, לפני מי ומפני מה הוא הפחד, ועל זה עפעפינו יזלו מים בראותינו המשנה איך אנו רחוקים מאד מן האמת כגבוה שמים על הארץ, ויותר מזה:

ז- אבל עיקר לימוד התורה לשמה צריך להיות להתדבק בהשי"ת, ולהכניע ולהשפיל לפניו ולפני כל, ויותר שילמוד תורה יתדבק יותר בהשי"ת ויתקרב אליו, ויהיה יותר שפל רוח, ר"ל רוח לשון רצון, שרצונו יהיה שפל:
ועל ידי זה יובן מאמר רז"ל (חולין קל"ג ע"א) כל הלומד תורה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר (משלי כו ה) כצרור אבן במרגמה כי נותן לכסיל כבוד, ויפלא זה לכאורה מה זה הדמיון, ומה דוקא דמיון זה ולא דמיון אחר:
אבל באמת נראה שכוונת הגמרא הוא, כי ידוע (סנהדרין ס' ע"ב) הפוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס חייב אף על פי שכיון לבזותה, כיון שעבודתה בכך, אף על פי שהוא מכוין לבזותה היא מקבלת מזה כבוד ומתגדלת, כיון שזה עבודתה:
ובדומה זה ממש אם אדם לומד תורה לתלמיד שאינו הגון, הכוונה להדביקו בה' ולהסיר מלבו גבהות לבו ולשרש אחריה מן הלב, כמו שאמרו רז"ל ומלבשתו ענוה, נמצא מכוין להשפיל לב התלמיד בזה, ואם הוא תלמיד שאינו הגון, אזי ח"ו יותר מקבל גבהות הלב מן הלימוד, מפני שרוצה להיות למדן, ואין כוונתו כלל לשם שמים, רק לשמו בלבד שיהיה מופלג בתורה חריף ובקי, נמצא אף על פי שרבו מכוין בדברי תורה שלומדו להשפיל לבבו, הוא מגביה את עצמו בזה, ממש דומה כזורק אבן למרקוליס והבן:

ח - ובאמת רבים מבני עמינו המדומים בעיניהם ובעיני העולם חכמים גדולים בתורה בנגלה ובנסתר, ומדומים ביראה, ובכל הדברים, וסוברים שבאו לקצת תורה ויראה, אבל באמת עדיין לא זכו אפילו לידיעה קטנה מתורת אלהינו, שהיא (זהר מצורע נ"ג ע"ב) נקרא תורה על שם שמורה הנעלם שהוא השי"ת:
כמו שאמר הקדוש אלהי ר' מנחם מענדיל [מפרעמישלאן] ז"ל הנ"ל בפסוק (תהלים יט ה) תורת ה' תמימה, ר"ל על דרך צחות שתורת ה' דייקא היא תמימה, שעדיין לא נגע שום אדם אפילו בקצהו, כי הם לומדים רק חיצוניות התורה, דהיינו שאין במחשבתם להדבק בהשי"ת ולהיות מרכבה לו, ולירא ממנו, ולאהבה אותו על ידי התורה, כמו שאמר האריז"ל (שער המצות ואתחנן, שער רוח הקודש) והובא בספר קטן שערי ציון (סוף שער ג'):
כי הם אינם יודעים כלל מה זה הדביקות בהשי"ת, ומה זה האהבה והיראה, כי הם סוברים שזה בעצמו הלימוד שלומדים הוא הדביקות והיא האהבה והיראה, והאיך אפשר זה, והלא ידוע ומפורסם שיש בעוה"ר כמה לומדים שהם בעלי ניאוף רח"ל, ובעלי עבירות ידועים, ואף מאומות יש שלומדים התורה שלנו, האיך יתכן שזה יהיה הדביקות בה', כי אי אפשר למי שהוא דבוק בהשי"ת באהבה ויראה שיבוא לידי חטא קל, קל וחומר לחמור, קל וחומר שיהיה דבוק באיזה תאוה ח"ו, כי הלא השי"ת קדוש ומובדל מכל החומריות, אלא ודאי אינו צריך לפנים שענין אהבת השי"ת ויראתו הוא ענין אחר, שהוא בלב האדם, שיהיה לבו מפחד וירא מהשי"ת תמיד, ויהיה בוער אהבתו בלבו תמיד, כמו שכתב הרמב"ם (בפרק י' מהלכות תשובה הלכה ג') וז"ל וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, שוגים בה תמיד, כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה עכ"ל,

וזה אין האדם קונה ומחובר בה כי אם על ידי התורה לשמה, ועיקר מקודם כל, התפלה בדביקות ובהתלהבות הלב, ובכפיות כל כחותיו למחשבות זכות וטהורות להשי"ת תמיד, ובפרישות כל התענוגים, ואין צריך לומר פרישות עבירות קלות וחמורות, וכל דקדוקים, ובנקיון כל האברים, ושמירתם בהקדושה השייכה להם, כמו שכתבו הספרי מוסר, וביותר בעל ראשית חכמה (שער הקדושה), אבל כמו שהם נוהגים ומזלזלים בתפלה, האיך יהיה להם דביקות בה' על ידי התורה:
ובאמת אינם לומדים רק מצות אנשים מלומדה למען יחכמו, ועל זה אמר הכתוב (ישעיה ה כא) הוי חכמים בעיניהם וגו', וזה קורא הזוהר (תיקונים תיקון ו' כ"ב ע"א) חסד דעבדין לגרמייהו כידוע, ועיקר התורה לשמה היא לבוא להתדבק במי שנעלם בה כנ"ל להיות מרכבה אליו:
וזה שאמרו רז"ל (סוכה כ"ה ע"א) דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה, ודבר קטן הויות דאביי ורבא, וח"ו שיקראו חכמים להויות דאביי ורבא דבר קטן, כי זה עיקר תורתינו הנאמרה בסיני מפי הבורא ית"ש, ואף גם שקראו למעשה מרכבה דבר גדול, כי הלא בזמנינו רובם כמעט כולם בקיאים בכתבי האריז"ל, שגילה כל עניני מעשה מרכבה:
אלא באמת הן תורה הנגלה הן תורה הנסתרת הכל סוג אחד, כי הכל הולך אחר כוונת האדם בה, אם כוונת האדם בה לידע עניניה, אינו זוכה לשום דבר, כמו שכתוב בראשית חכמה (שער האהבה סוף פרק ה') שעליו נאמר (ישעיה מ ו) וכל חסדו כציץ השדה, אבל אם כוונתו שחושק לדבק בהשי"ת להיות מרכבה לו, ואין לזה דרך כי אם על ידי התורה והמצות, אזי הן על ידי תורה הנגלית הן על ידי תורה הנסתרת ידבק את עצמו, רק שעל ידי הנסתרת יזכה לדביקות נפלא יותר:

וזה לדעתי כוונתם דבר קטן הויות דאביי ורבא, ר"ל השכל שיש בפלפול הגמרא שהוא הויות וקושיות דאביי ורבא לחדודי הוא דבר קטן, ר"ל מי שלומד בשביל שכל זה שיש לו תענוג מזה, הוא קטן וכאין הוא, ואינו נוגע להשי"ת, רק כמו שחושקים לדבר חכמה אחרת, אבל מי שחושק להיות מרכבה להשי"ת על ידי התורה הוא דבר גדול, וזהו דבר גדול מעשה מרכבה, ר"ל לעשות עצמו מרכבה להשי"ת על ידי התורה:

ט- ובאמת רבים וכן שלימים החושקים בתורה והוגים בה יומם ולילה, וסוברים שהם דבקים בה' ובתורתו, ומתענגים יותר בלימודה מכל עניני עולם הזה, וסוברים שמקיימים הפסוק (משלי ז ד) אמור לחכמה אחותי את, אבל עדיין לא אור נגה עליהם, כי למה אמר הכתוב ודימה לחכמה לאמר אחותי את, ר"ל שיתדבק בה באהבה, ולמה לא דימה החכמה לאשה, וכמו שכתוב (שם לא י) אשת חיל וגו':
אבל הענין כי יש תענוג באיש ואשה, ויש תענוג באח ואחות, וההפרש ביניהם זה תלוי בדבר והוא בטל, ולאחר המעשה כששונאים זה את זה יכולים להפרד בגט, וזה אינו תלוי בדבר, רק מחמת ההכרח שהם נולדים מכח אב ואם אחד:
וענין זה יקרה לחכמה, כי אפשר לאהוב התורה מחמת התענוג שיש לו למי שלומד החכמה ורגיל בה תמיד ומשתעשע ביופיה, וזה דומה לתענוג איש מאשה יפה, והיא תלוי בדבר בטל, אבל אמיתת אהבת החכמה צריך להיות מחמת שהוא הבל הפה מהשי"ת ב"ה וב"ש, והוא עצם מעצמיו, כמו שכתוב (משלי ב ו) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ואנחנו בניו הנאצלים מרצונו ית"ש, ונמצא אנחנו אחים לרצונו ולחכמה, ואי אפשר להפרד ממנה, ולזה האהבה צריך ללמוד:
כי אף על פי שנתרחקנו מזה הדביקות מחמת שנתלבשנו בגוף, ומעוללים אנחנו בעונות ופשעים, עם כל זה צריכים אנחנו לשבור לבנו הזונה, ולהשיב ולהתדבק להשי"ת על ידי האחוה שבינינו ובין החכמה, ועל ידה נבוא לאבינו שבשמים:
ובאמת מי שלומד שיהיה לו תענוג מהתורה כבוד וגבהות לב, אף על פי שאינו רואה בלבו זה בפירוש, רק מסתמא היא כן, כמו שאמר הרב מו"ה מנחם מענדל [מפרעמישלאן] ז"ל סתמא הוי שלא לשמה, כפסק הגמרא (גיטין ב' ע"א) לענין גט שצריך לומר לשמה, צריכים לפרש ענין זה, ולחשוב זה בלב תמיד, קל וחומר בתורתנו הקדושה אם לא יחשוק האדם כל כך להשי"ת כראוי, וח"ו ישכח מלבו השי"ת, ולא יקיים מאמר השלחן ערוך (אורח חיים סי' א' סעיף א') שויתי ה' לנגדי תמיד, וילמוד מצות אנשים מלומדה, אזי סתמא היא שלא לשמה:

ואף (פסחים נ' ע"ב) שמתוך שלא לשמה בא לשמה, זהו באמת כך, אבל אנחנו אין מדברים רק איך הוא הדרך לבוא לשמה, ומתי יהיה זה, ואיך הוא ומה הוא:
ונמצא מי שלומד שלא לשמה הוא דומה לניאוף, כמו שאמרו חז"ל (פסיקתא רבתי פרשה כ"ב סימן ד') נואף אשה חסר לב (משלי ו לב), כל המקבל עליו שררה להנות ממנה אינה אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה, וכמו שכתוב בשל"ה שאף על פי שאמרו רז"ל (פסחים נ' ע"ב) לעולם ילמוד אדם שלא לשמה כי מתוך וכו', אין ר"ל שאין עבירה בשלא לשמה ח"ו, כי עבירה גדולה הוא, רק ר"ל אם לא ילמוד כלל, לא ידע כלל, רק אם ילמוד מתחלה שלא לשמה, וכשידע ויבין באמת האיך הוא דרכי התורה ותכליתה לדבק בהשי"ת, ויבין שיש עבירה גדולה בשלא לשמה, ילמוד בודאי לשמה, אבל בודאי שלא לשמה הוא עבירה גדולה, רק מתחלה אין ברירה, כל זה כתב השל"ה במס' שבועות שלו:
ובאמת אף על פי שאי אפשר שלא לקבל תענוג מן התורה, כי היא מתוקה מדבש, אבל באמת הותר לנו, רק לא למען זה נלמד, רק למען שהיא (משלי ל ה) אמרת אלוה צרופה, ואנו אחים בני אבינו:

י- ואני שמעתי מפה ק"ק האלהי ר' דוב בער ז"ל, באותה שבת שהייתי שובת אצלו בחיים חיותו, ששאלוהו איזה מדרש, שאמר שם במדרש (ויקרא רבה פרשה כ"ז סימן א') משל של תלמיד חכם למה הדבר דומה לזוג של זהב וענביל של מרגליות וכו', ואמר כי מי שעוסק בתורה לשמה, ר"ל להיות דבוק בהשי"ת, ותמיד כל הגיון לבו בהשי"ת, כמו שאמר הכתוב (יהושע א ה) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, בו דייקא, ר"ל בה' יהיה הגיונך, כי הוא שורה ומצומצם ברוחניות הבל התורה היוצאת מפה הטהור של אדם, אם זכה לטהר פיו ולבו שיהיה מרכבה להשי"ת, נמצא הדביקות שמתדבק בהשי"ת הוא פנימיות, ודברי תורה שלומד היא חיצוניות ולבוש לזה הדביקות, והוא הנכון:
מה שאין כן אם אין חשקו ואהבתו בהשי"ת, רק הוא דבוק עדיין בתאות הזמן, וחושק לכבוד אפילו בכל שהוא, אזי פנימית מחשבתו היא הכבוד, והתורה היא חיצונית למחשבתו, ואוי לה לאותה בושה שמשים דברי תורה לבוש לפנימיות שטות מחשבתו:
ולזה אמר המדרש משל תלמיד חכם למה הדבר דומה לזוג של זהב, כי ידוע (נזיר ל"ד ע"ב) שהזוג היא חיצונית, וענביל היא הפנימיות המקשקש בו כענביל בזוג, וזהב נקרא התורה, על דרך (תהלים מה יד) משבצות זהב לבושה, ר"ל הכתוב אומר (שם) כבודה בת מלך, שהיא יראת השי"ת והשראת שכינתו, היא פנימה בלב כל ישראל, ומשבצות זהב, שאם אותיות התורה, לבושה, וענביל של מרגליות, ר"ל הדביקות בה' המכונה לענביל של מרגליות, כי הדביקות בהשי"ת אי אפשר כי אם על ידי הענוה האמיתית, כי (משלי טז ה) תועבת ה' כל גבה לב, והכתוב אומר (שם ג לד) ולענוים יתן חן, ומרגליות מסוגל לחן, ולזה אמר ענביל של מרגליות, המכוון לזה הדביקות הנעים בחן:

יט - ובזה הענין אמר הקדוש מו"ה מנחם מענדיל [מפרעמישלאן] ז"ל, שמעתי זה מפיו הקדוש זי"ע שאמר לי בשם הבעש"ט ז"ל, כי זה פירוש המשנה (אבות פרק ו' משנה א') הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ורצה לומר תורה לשמה נקרא כמו שכתבתי לעיל (סימן ז') בדביקות הבורא ית"ש, ואז הוא זוכה, ר"ל שיכול לזכך אפילו דברי חול הרבה:
כי מפני מה נקרא דברים בטלים, ר"ל שהם בטלים בלי חיות, כיון שאינם דברי תורה, אבל מי שדבוק בהשי"ת יכול לזכותם ולתת בהם חיות על ידי דביקותו וחכמתו העליונה, אשר אי אפשר לנו להבין איך ומה, כי אין אנו עומדים על דרכה כלל איך נדע מקומה וערכה, רק באמונה נאמין כן, ר"ל אמונת חכמים שנאמין שיש להם חכמה זו, כמו שראינו בגמרא כנזכר לעיל:
וכל זה מי שחושב תמיד שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו, ומתנהג את עצמו לפניו כן, כמו שמבואר בשלחן ערוך (אורח חיים ריש סימן א') ברמ"א, שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול וכו', ומתנהג בשפלות ובושה ובצניעות לפני השי"ת כאילו רואהו, מה שאין כן מי שחושב שהשי"ת בשמים ממעל, והוא על הארץ, כדרך שחושבים העולם, זה האדם מוכרח למעט דבריו כל האפשר, כי אין יכול לתקן שום דיבור חול, רק דברי תורה ידבר תמיד:
וזהו פירוש הפסוק (שם) כי האלהים בשמים ואתה על הארץ, ר"ל כי לשון אם, אם בדעתך הוא כך שהאלהים בשמים ואתה על הארץ, ואינך דבוק באמונה זו תמיד לחשוב בה תמיד שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו, על כן יהיו דבריך מעטים, שאי אפשר לך לתקן שום דיבור כלל:
נמצא לפי זה תלך לבטח דרכך, ותבין כי הכתבים הנ"ל מדברים הכל בהוה, ר"ל כפי מה שהיה הקדוש הנ"ל כך היה מדבר, לא לנו פעוטות חסרי השכל ודלי מעש וריקי כשרון:

כב-- והפרש גדול בין מי שחושב בהשי"ת לפעמים, ובין מי שחושב בו תמיד, הוא כרחוק מזרח ממערב, ואי אפשר לפרש ההפרש, כי דבר זה תלוי באבנתא דלבא:
וזה נקרא חכמת הנסתר, ששמעתי מפה קדוש מו"ה מנחם מענדל [מפרעמישלאן] ז"ל שנסתר נקרא דבר שאין אדם יכול להבינו לחבירו, כמו הטעם של המאכל אי אפשר לספר לאדם שלא טעם טעם זה מעולם ואי אפשר לפרש לו בדיבור איך ומה, ונקרא זה דבר סתר, כך ענין אהבת הבורא ויראתו ית"ש אי אפשר לפרש לחבירו איך היא האהבה בלב, וזה נקרא נסתר:
אבל מה שהם קוראים נסתר חכמת הקבלה, האיך הוא נסתר, הלא כל מי שרוצה ללמוד הספר לפניו, ואם אינו מבין הוא עם הארץ, ולפני איש כזה גמרא ותוספות גם כן נקרא נסתר, אלא ענין הנסתרות שבכל הזהר וכתבי האריז"ל הכל בנוים על פי דביקות הבורא, למי שזוכה להדבק ולהיות צופה במרכבה עליונה, כמו האר"י זלה"ה דהוי נהירין ליה שבילין דרקיע, והיה מהלך בהם תמיד בעיני שכלו, כמו הארבעה חכמים שנכנסו בפרד"ס, כמבואר בתוספות במסכת חגיגה (י"ד ע"ב ד"ה נכנסו לפרדס), ובהגהות מיימוני (הלכות יסודי התורה סוף פרק ד') עיין שם:
אבל ענין ההפרש בין מי שחושב בבורא ית"ש לאינו חושב בו תמיד, דומה במקצת על דרך משל מי שרואה אדם אחד נכרי מעיר אחרת פתאום, ואחר כך עבר מלפניו, ואם כן אחר כך כשיעבור עוד פעם אחת לפניו לא יכירנו, כי אף על פי שמקודם ראהו אף על פי כן לא יכירנו, כי היה הצורה לפניו רק רגע אחד, ולא נחקקה ברעיוניו כלל, ולא נתקעה בזכרונו כלל, ולא יוכל לדבק בו כעת פעם שנית, כי אין לו היכרות וחברה עמו כלל:
ככה יהיה מי שאינו חושב בבורא ית' כלל, רק לפעמים כשירצה, אז לא יהיה לו היכרות כלל אליו, לא אהבה ולא דביקה כלל, מה שאין כן מי שהושב תמיד בבורא ית', או על כל פנים בכל עת שיוכל מרבה לחשוב בו, דומה למי שרואה את אדם אחד כמה פעמים וזמנים הרבה, ונחקקה צורתו בלבו היטב, ואף בהתרחקו מנגדו ישאר הדיוקן בלבו הנקרא רשימו בכתבי האריז"ל (עץ חיים שער כ"ה דרוש ה'),

ובהתוספו לראותו פעם שנית אזי מכירו, ותשוקתו ואהבתו גדולה אליו מאד, והתחברותו אליו נכונה, והכל לפי ערך האיש אם ישר הוא וטוב להתחבר אליו, ולפי ערך זמן התחברותם יחד, ככה יהיה הדיוקן נחקק בלבו, אשר על ידי זה מכירו אחר כך, וזה נקרא הכרה, וכענין זה הוא מי שחושב בהשי"ת תמיד, דומה לו כאילו עומד לנגדו תמיד, כענין המשל, וזה נקרא הכרה, ודבר זה הסביר לי תלמיד אחד מן הרב מוהר"ר דוב בער ז"ל החכם השלם המופלג החריף מו"ה צבי הירש נ"י, שהוא לעת עתה מגיד מישרים בק"ק דאלני יצ"ו:
וזהו שבספר חובת הלבבות משתמש במלה זו תמיד, וכותב הכרתו חזקה או חלושה הכל בענין זה:
ובזה יובנו מאמר חז"ל שאמרו (אבות פרק ג' משנה א') הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, ובאמת אפילו המסתכל אינו מועיל לו, רק ר"ל להיות דבר זה תמיד במחשבתו, ונחקק בשכלו, ואינו דומה מי שמהרהר בה פעם אחת למהרהר תמיד, כי מי שמהרהר בה תמיד ונחקקת בשכלו, זה נקרא מסתכל בשכלו בה, אבל בלאו הכי דומה לרואה אדם אחד נכרי פעם אחת, אף על פי שרואה כל צורתו אף על פי כן לא יועיל לו כלל, וכאילו לא ראהו, רק לפי ההתמדה ככה יהיה ההכרה, והבן המשל והמליצה היטב להבין כל דברי חכמים:

כט - באמת בדור זה גבר מאד זה הקליפה ההפוכה המתהפכת בלהטות להט ההרב המתהפכת מחבר לחרב כמו שכתוב בשל"ה זלה"ה, עתקו וגם גדלו וגברו חיל אנשי רשע, ומקצתם דומים לצדיקים ותלמידי חכמים וחסידים מעוטפים לבנים, רק לא נטהרו לבם מכבוד וקנאה, ומקנאתם מטילים מום בקדשים בשקרים וכזבים, ומדברים סרה על
עובדי ה' באמת, והכל הוא שנתפתו בפיתוי הנחש, (סוכה נ"ב ע"א) שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, אשר אמר הרב המגיד [רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב] נ"י, שר"ל כל הגדול מחברו בלבו, נמצא יש לו גבהות בלב, לזה יצרו גדול הימנו, ר"ל יצרו מתגדל מעצמו בעון הגבהות והקנאה, שמתקנאים שרואים חכמים הנ"ל שבזמנינו יש להם שם טוב, ואנשי העולם מהמון עם הטהורים כרוכים אחריהם מאד, כמו שראוי להיות באמת להיות כרוך אחרי החכמים וצדיקים באמת, ולהתאבק בעפר רגליהם, ואליהם אין איש פונה, ובלבם דומה שהם צדיקים וחסידים ותלמידי חכמים יותר מהם, לזאת מטילים מום בהם, וממציאים שקרים וכזבים שלא עלו על לב, כמו שאירע בזמנינו, והכל כדי לפחות שמם, כמו שכתב כל זה בחובת הלבבות (סוף פרק ה' משער יחוד המעשה) שיפתה היצר הרע לאדם בזה הענין עיין שם, וגם מי שלא ימצאו בו שום דופי ושמץ, כמו שהיה ר' מנחם מענדל [מפרעמישלאן] ז"ל, היו אומרים עליו המלעיגים שהוא באמת צדיק, אבל הוא בעל גאוה גדול, וכדומה אומרים על הרב המגיד [רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב] נ"י. והכל מחמת פיתוי הנ"ל, כי אילו ידעו בעצמם האמת שעדיין לא התחילו לעבוד השי"ת כלל וכלל, כי אילו זכו לשום יראה אפילו רגע אחד, מכל שכן למדריגות אחרות, היו רודפים אחר הצדיקים ההם שילמדום דרך השי"ת, כמו שיש באמת גאוני עולם שהכירו זה ונכנעו לפני הצדיקים הנ"ל כעבדא קמיה מריה, מפני שנגע ה' בלבם ורצו לעבדו באמת, ורצו בכניעה באמת להיות זנב לאריות, כי הבינו שעדיין אינם יודעים התחלה לעבודתו, ורדפו אחר עבודת השי"ת, ומצאו והשכילו מחכמים הנ"ל שלמדום, וקבלו כל אחד מהם לפי זכות נשמתו:

לו ועיקר עבודה היא תפלה, ואין צריך להזכירך על זה כי כבר ידעת כי לפי מה שכתוב בכתבים של האריז"ל (עץ חיים שער ל"ט פרק א') מענין בירור הקדושה שמתבררת בכל יום עד שתגמור להתברר בביאת המשיח במהרה בימינו, והבירור הוא על ידי תורה ומצות, אבל עיקר הבירור הוא על ידי תפלה, כי תפלה נקרא (ברכות ו' ע"ב) דברים העומדים ברומו של עולם, והוא חיות העולמות, דהיינו החיות של כל הנבראים הם מהשי"ת, והחיות הנאצל מהשי"ת אי אפשר להתקבל לשום נברא אם לא על ידי צמצום, והצמצום הוא באותיות, [כמד' נפה"ח האריך שחיות הכל ע"י התורה ולא ע"י התפילה]

ר' צדוק (ספר הזכרונות סוף סע' א)

אבל נראה כוונתו בציור שכלי במהות עצמותו, לשלול הגשמות וכיוצא, דברים שעמל בהם הרבה בחיבור מורה נבוכים. ודבר זה ודאי צורך בו שלא יגשים במחשבתו חס ושלום, אולם עיקר השגת זה על בוריו אינו אלא על ידי חכמת האמת שהוא הנסתרות שבתורה, וכמו שיתבאר במצות היחוד:
ולא לחנם קראום חכמים נסתרות וסוד, שהוא דבר שאי אפשר לגלותו, כי עיקר החכמה הוא השגת הלב, וזה אי אפשר לאדם לגלות לחבירו כלל רק המשיג לבדו יודע. וזה אחר שקדם לו השלימות בתורה כולה ובמצוותיה, וכמו שהתנה הרמב"ם (יסודי התורה פרק ד' הלכה י"ג) על הטיול בפרדס אחר שמילא כריסו בש"ס ופוסקים מפשט התורה ומצוות:
ועל אנשים כאלה זכרו בחיבורים הנזכרים שימעטו בלימוד הפשט מדברי תורה ולהרבות בדביקות המחשבה, שהוא ההתבוננות בסוד שבחכמת התורה. ודבר זה רמוז בזוהר כמה פעמים, ומפורש גם כן בשם האר"י ז"ל, כי זהו תכלית חכמת התורה למי שנזדככו אברי גופו ומחשבות לבו ומוחו:
וכל אדם חייב להשתדל להגיע למדריגה זו, אבל לעולם בתחילת השתדלותו ועד שלא פסקה ממנו זוהמת היצר יהיה כל עסקו בפשטי התורה לבד. ובלבד שיהיה עסקו בהם לשם שמים, היינו בשביל שהשם יתברך ציונו לעסוק בה. ויתבונן כמה פעמים ביום ולפני כל התחלת עסק תורה ועשיית מצוה באמיתות המצווה יתברך שמו וגדולתו, ועד שיזדככו מחשבותיו ויזכה אל הטיול בפרדס שהוא השגת הדביקות במחשבתו בו יתברך, מעין מדריגת הנביאים וחסידים הראשונים והדומים להם:

[אוצר החכמה]

כידוע הנפה"ח חולק ע"ז בכל תוקף

[איש רגיל]

כידוע הנפה"ח חולק ע"ז בכל תוקף

וכידוע הבעש"ט חולק על הנפה"ח בזה בכל תוקף.

[אוצר החכמה]

מה זה הליצנות הזאת, הוא מביא משהו מהבעש"ט ואני מציין שיש חולקים ע"ז, ואתה הופך את זה לפוליטיקה? אם לא רוצים שידברו על משהו בשביל מה כותבים את זה כאן, הרי זה כבר נדפס לאור עולם.

[גילוי]

כידוע הנפה"ח חולק ע"ז בכל תוקף

כוונתי הייתה ללבן באשכול זה את המחלוקת של החסידים והמתנגדים בסוגיא זו.

[איש רגיל]

אינני ליצן, ולא לכך היתה כוונתי. אני הבנתי שכוונתך לומר שדברי הבעש"ט דחויים מחמת דברי הנפה"ח, וע"ז עניתי שאין זה דחיה אלא מחלוקת.
אך כפי שכתבת שגיתי בהבנת דבריך ואני מתנצל על כך.

[אוצר החכמה]

אכן כוונתי היתה להציג את המחלוקת. ומה שכתבתי בכל תוקף, היה לומר שיש כאן באמת ויכוח גמור ולא רק היבטים שונים.

[שלח]

קובץ בענין
http://www.otzar.org/aspcrops/143149_139_5682715836-482013.asp

[עשוי לנחת]

כמדומה שגם בעל התניא חולק על העולה מצוואת הריב"ש... בוודאי במידה שהנפה"ח חולק על זה.
[יש קטעים במאמרי אדמוה"ז אותם אפשר לקרוא ולהיות בטוח שזה הנפה"ח. אולי בהמשך]

[עשוי לנחת]

ראה גם
viewtopic.php?f=17&t=10809
viewtopic.php?f=17&t=5343

[מבקש לדעת]

בס"ד
כמובן שאיש קטן כמוני לא רוצה ולא יכול להכניס ראשי בין הררי א-ל, אבל תמוה לי מהבחינה המקובלת בעם ישראל, עד שבאה החסידות לא היו גדולי תורה? והרי הם לא כתבו כדברים האלו (ולא צריך להגיע לנפש החיים, אלא שהוא זצ"ל קיבץ זאת כמערכה), ומסורת התורה לא עברה מדור לדור כראוי? ומה אם לא ימושו מפיך וכו'?
ועוד יש היבט של סיכום היסטורי: אותם קבוצות שהתחנכו בדרך זו, האם בדורות האחרונים יצאו מהם ברובם "לומדי תורה בדביקות"?.... כי מה שכתב נפש החיים לענין תפילה שלא בזמנה הוא התקיים בפועל שמתפללים אחר הזמן ללא הכנות לתפילה בזמן, ואולי ה"ה להכא שבסופו של דבר לאחר כל הדו"ד לא לומדים ולא דבקים.
אבקש מחילה אם שגיתי ואשמח אם מי יעמידני על טעותי אם כוונתו לענות עניינית.

[גילוי]

בס"ד
כמובן שאיש קטן כמוני לא רוצה ולא יכול להכניס ראשי בין הררי א-ל, אבל תמוה לי מהבחינה המקובלת בעם ישראל, עד שבאה החסידות לא היו גדולי תורה? והרי הם לא כתבו כדברים האלו (ולא צריך להגיע לנפש החיים, אלא שהוא זצ"ל קיבץ זאת כמערכה), ומסורת התורה לא עברה מדור לדור כראוי? ומה אם לא ימושו מפיך וכו'?

הוספתי כעת בהודעה הראשונה את דברי החרדים בשם האר"י

[בכור שטן]

גם אם נניח שמועיל לנפש יותר, [מה שלכשעצמו כמובן שנוי במחלוקת], הרי שלימוד התורה אינו להועיל לנפש אלא לקיים מצוות הבורא.

[עשוי לנחת]

גם אם נניח שמועיל לנפש יותר, [מה שלכשעצמו כמובן שנוי במחלוקת], הרי שלימוד התורה אינו להועיל לנפש אלא לקיים מצוות הבורא.

מצוות הבורא היא שנועיל לנפשנו יותר ויותר, כמפורש במוני המצוות ובפרוטרוט בספרי המקובלים לאין סוף, שכמה שנחשוב בזה יותר, תתעלה נפשנו יותר. ואיני רואה צורך להאריך בדברים פשוטים.