הודעהעל ידי עשוי לנחת » ו' אוגוסט 16, 2013 3:26 pm
אעתיק לך כמה דברים, אבל אם תשיג בתוכנת חיפוש תחפש ותמצא מקורות רבים מאוד. ובספרי חסידות בכלל.
בזוה"ק שם,
ביומו תתן שכרו וגו', פתח רעיא מהימנא ואמר, פקודא בתר דא לתת שכר שכיר בזמנו, הדא הוא דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש, מארי מתיבתאן עלאי ותתאי, שמעו, מטטרו"ן איהו שכר שכיר מח"י עלמין, שליח דיליה לקבלא ח"י ברכאן דצלותא, בכל יומא תלת זמנין, ובגין דא ביומו תתן שכרו, דא צלותא דשחרית, ולא תבא עליו השמש, דא צלותא דמנחה, דאי עבר יומו בטל קרבנו:
כי עני הוא, (דצדיק) ודאי עני הוא בגלותא, לית ליה מדיליה אלא מאי דיהבינן ליה בצלותא, בגין דא צלותא תפלה דיליה, (תהלים קב א) תפלה לעני כי יעטוף, בעטיפת ציצית, תפלה דיד איהי:
ואליו הוא נושא את נפשו, דא תפלת ערבית, דאיהי אמורים ופדרים, שיורין דקרבנין דיומא, ואינון כגון פרט הכרם, (ויקרא יט ט) ופאת שדך, דעלייהו אתמר, שיירי מצוה מעכבין את הפורענות, לעני ולגר תעזוב אותם, דעמודא דאמצעיתא בר מאתריה גר אתקרי, ובגין דא אנא דדרגא דילי עמודא דאמצעיתא, קרינא גרמאי גר בגלותא קדמאי, הדא הוא דכתיב (שמות ב כב) גר הייתי בארץ נכריה, דאיהו בגלותא רביעאה בגינייהו:
בשל"ה (מסכת חולין תורה אור, וראה שם גם בדרך חיים תוכחות מוסר)
מכל הלין, יובן בעצם הא דאמר רבי אליעזר (שבת קנג, ב), שוב יום אחד לפני מיתתך. ושאלו אותו התלמידים, וכי יודע באיזה יום ימות. והשיב להם, מכל שכן יעשה תשובה בכל יום ויום. כי בכל יום יש שבת שהוא עולם הבא, ויפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה כו'. ועל זה כתבו בזוהר רמז ביומו תתן שכרו, לעשות תשובה דבר יום ביומו, ושלא ללין פעולת שכיר, כלומר לפקח בפעולות שעשה, ועל כן ב יומו ת תן ש כרו ראשי תיבות 'שבת', לרמז על כל הנ"ל:
בשער הפסוקים (כי תצא):
'ביומו 'תתן 'שכרו:
(מזולתו) ר"ת, הוא שב"ת. וכן הוא צירוף אותיות בשת. והענין הוא, כי ראוי לאדם להתבייש, מתוספת קדושה שנתוסף לאדם בשבת. גם ירמוז, שיקבל תוספת שבת מבע"י, קודם שקיעת החמה, וזהו ביומו תתן שכרו, כלומר ביום ערב שבת. גם ירמוז, להודיענו, כי כל המצות שהאדם עושה בששת ימי החול, וכן כל עסק התורה שעסק בימי החול, גורם לאדם שיהיה לו תוספת קדושה בימי החול עצמם, בבחינת שאר בני אדם בשבת. וכמ"ש בזוהר כי הת"ח זוכה לנפש יתירה בימי החול, מה שע"ה זוכים בשבת. ונמצא, כי הת"ח העוסק בתורה, נמשל לשכיר יקוה פעלו מאתו יתברך ביומו ממש, אפילו שהוא בימי החול, ואז הקב"ה נותן לו שכרו, תוספת נשמה הראוי לשאר בני אדם בימי השבת, ולכן נרמז שבת בר"ת:
גם ירמוז, כי הנה יש לכל אדם תוספת שבת, נשמה יתירה ממילא. וכאשר עסק בתורה בימי החול, וזכה לאותו תוספת גם בימי החול עצמו, הנה בבוא יום השבת, מתחבר התוספת של החול, הניתן ביומו בעת עסקו בתורה, עם התוספת הניתוסף לו בשבת, ושתי התוספות האלה ניתנים לו בכל יום שבת. נמצא, כי התוספת הניתן לו בחול, הנקרא שכרו, נתן לו השכר הזה גם בשבת עצמה הרמוז בר"ת כנזכר. בסוד מי שטרח בע"ש יאכל בשבת:
גם ירמוז, אל מה שהודעתיך, כי לכל מצוה ומצוה, יש סגולה פרטיית, ואמנם סגולת מצות קיום נתינת שכר שכיר ביומו, הוא שנותנים לו תוספת שבת, ונפש יתירה, באות יום שבת של אותה השבוע, אשר בה קיים מצוה זו. והיא מדה כנגד מדה, כי כנגד ואליו הוא נושא את נפשו והשלימה לו, כמו כן נותנים לו נפש יתירה בשבת ההיא, הנרמז בר"ת. (ע"כ מזולתו):