קושיא עצומה בגדרי מסי"נ כשאנוס לעבור עבירה בפהרסיא

[איש יהודה]

עי' שו"ע יו"ד סי' רנד ובש"ך שם דליטול צדקה מעכו"ם בפרהסיא זה חילול ה', אבל כתוב שם בשו"ע שאם אינו יכול לחיות בלי הצדקה הזו אז מותר לו דכתיב וחי בהם. וצ"ע למה אין בזה יהרג ואל יעבור כמו בכל חילול ה' של כל עבירה בפרהסיא (עי' סנהדרין עד. והא תניא וכו').

[יאיר]

כמו שמותר לחלל שבת בפקו"נ ואין זו עבירה, כך גם כאן אם נוטל צדקה אין זו עבירה ולא חילול ה' דכו"ע חזי דנוטל צדקה לקיום נפשו.

[קלונימוס הזקן]

ישנה כאן שאלה מעניינת נוספת, כשחלק מה'חפצא' של העבירה הוא היותה בפרהסיא, כיצד ניתן לעשות זאת בפרהסיא? האם די באותה פרהסיא גם כדי להגדיר את עצם המעשה כעבירה בכלל, וגם כדי להגדיר שמעשה העבירה בוצע בפרהסיא

[איש יהודה]

כמו שמותר לחלל שבת בפקו"נ ואין זו עבירה, כך גם כאן אם נוטל צדקה אין זו עבירה ולא חילול ה' דכו"ע חזי דנוטל צדקה לקיום נפשו.

לא הבנתי דבריך, הרי החילול ה' הוא הנטילת צדקה מגוי, וזהו עבירה גמורה וא"כ בפהרסיא צ"ל שיהיה צריך למסור נפש, ומה אכפ"ל שהוא אנוס ואין לו לכדי חייו, הא אדרבה שיהא חייב למסור נפש על זה, וגם בשבת כשאונסין אותו בפהרסיא לעבור אין היתר של פקו"נ

[יאיר]

כוונתי לומר שאם נוטל צדקה לכדי חייו אין זו עבירה כלל כמו שאם מחלל שבת בפקו"נ אין זה נחשב 'חילול שבת' כלל.

[אוצר החכמה]

בפשטות הביטוי חילול השם יש לו משמעויות שונות ולאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו. ונוגע דבר זה לעוד עניינים.

[רחמים]

עי' שו"ע יו"ד סי' רנד ובש"ך שם דליטול צדקה מעכו"ם בפרהסיא זה חילול ה', אבל כתוב שם בשו"ע שאם אינו יכול לחיות בלי הצדקה הזו אז מותר לו דכתיב וחי בהם. וצ"ע למה אין בזה יהרג ואל יעבור כמו בכל חילול ה' של כל עבירה בפרהסיא (עי' סנהדרין עד. והא תניא וכו').

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ב

במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד.

מדוייק ברמב''ם שגם כאשר יש חילול ה' יעבור ואל יהרג ורק אם הגוי מתכוין להעבירו ימסור נפש, ופה משמיים אונסים אותו לקחת צדקה מגוי ואין הגוי מתכוון להעבירו על שום מצווה.

[איש רגיל]

שלום לכל הידידים.
לכאורה הרב רחמים צודק בודאי, שאין שום איסור לעבור על עבירה בפרהסיה אם לא משום שמד. אך לא משום אונס אחר וכחילול שבת בפרהסיה לצורך הצלת נפשות. אלא שעדיין צ"ע קצת שעבירה שכל מהותה הוא חילול השם שמא נאסרה בפרהסיה אף אם האונס הוא לא משום שמד [ואולי לזה נתכוון הרב איש יהודה בהודעתו השניה], אלא שצריך מקור לחידוש כזה.
ובנותן טעם להביא כאן מה שכתבו הראשונים בסנהדרין (דף כו:) על דברי הגמ' אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות. הני מילי בפרהסיא, אבל בצינעה לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצינעה, וקא מבזי נפשיה בפרהסיא, אבל לא אפשר ליה, חיותיה הוא.
הנמוקי יוסף כתב: חיותא הוא, ולא מיפסיל ד"וחי בהם" כתיב.
רבינו יהונתן על הרי"ף כתב: כלומר התורה אמרה "וחי בהם" ולא שימות בהם.
המאירי כתב: הא אם לא היה להם ליזון מצד אחר ולא היו יכולים לקבלה בצנעה אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש.
מבואר בכולם שההיתר הוא מצד פיקוח נפש, וצ"ב, מה ראתה הגמ' להודיענו שהנוטל משום פיקו"נ לא נפסל לעדות, וכי בכל עבירה כתבה הגמ' שאם הי' פיקו"נ אינו נפסל בכך?
וביארו הגרי"ש אליישיב והגר"ח קנייבסקי דעל כרחך צ"ל שכוונת הראשונים לאו דוקא, וא"צ פיקוח נפשות ממש אלא קרוב לפיקוח נפשות. [נ"ל שכוונתם שאם אין לו במה לחיות והוא קרוב לפיקוח נפש שוב אין בזה בזיון].
דברי הגריש"א הובאו בקובץ מוריה (שנהת ט"ו גליון ה-ו) ובשו"ת קובץ תשובות ח"י. ודברי הגרח"ק בדרך אמונה (מתנות עניים פ"ח הי"ט ציון ההלכה אות קפח).

[דניאל]

ברוך הבא!
לעצם העניין נל"ב שהרב אוצה"ח צודק וכל מה שדיברו בזה הוא אך למותר.

[יוסי ג]

ראשית כל אתעכב על דברי 'איש יהודה':
כתב ה'איש' "כמו בכל חילול ה' של כל עבירה בפרהסיא (עי' סנהדרין עד. והא תניא וכו')".
וע"ז אעיר: מעיון ראשוני, אין מוכח כלל, האם הדין של יהרג ואל יעבור בפרהסיא, הוא משום חלול ה'.
ואדרבה מרש"י שם (ד"ה ואפילו), שכתב "שלא ירגילו העובדי כוכבים להמריך את הלבבות לכך", נראה הטעם שונה (אא"כ ד"ה זה קאי על "בשעת גזירת המלכות". וצ"ע). אף שנראה פשוט בראשונים (שם) שלמדו שהוא משום חלול ה' (ראה לדוגמא לקמן מרש"י).

לאחמ"כ ברצוני להתייחס לב' התשובות הנ"ל:

לדברי 'רחמים':
ישנה מחלוקת ראשונים, אם יעבור ואל יהרג בכ"מ אא"כ נתכוין להעבירו על המצוות והוא בפרהסיא (רמב"ם) [אבל בנתכוין להנאת עצמו, גם בפרהסיא - אין בזה חילול השם (רש"י עירובין שם) ונחשב כאילו עושה בצנעה (חי' רבינו דוד)]. או שיהרג ואל יעבור בכ"מ אא"כ מתכוין להנאת עצמו והוא בינו לבין עצמו (מרדכי, סמ"ק, בעה"מ ועוד) [אבל בפרהסיא, גם בנתכוין להנאת עצמו - יהרג].

לדברי 'אוצר החכמה':
אכן, הדברים נראין בתשובה לשאלת 'איש יהודה', דמשמעות חילול ה' שנאמר גבי ליטול צדקה מעכו"ם, אינו כמשמעות חילול ה' שנאמר (או שלא נאמר, כנ"ל) גבי עבירה בפרהסיא (וראה עוד בערוך השלחן שם: "נ"ל דבאמת אין זה מגדר חילול ד' כלל").

אך, עדיין קשיא לי, דאיכא למימר ב' אופנים בפירוש "משום חלול ה'" שכתב הש"ך שם.
איכא למימר, דפי' כמ"ש הט"ז: "דמבזי נפשיה בפרהסיא" (והוא ל' הגמ'). והיינו, דקבלת צדקה מגוי עצמה - לית לן בה, ורק שבפרהסיא הוא מבזה נפשו (וצ"ע החילוק בזה בין יהודי לגוי (ואוי"ל, דפי' כמ"ש הלבוש שם: "שאומרים הגוים כמה מגונה אומה זו שאין מפרנסין ענייהם")).
אך עוד איכא למימר, דקבלת צדקה מנכרי גופא - עבירה היא (שלא תהא זכות בידן. ב"ב י, ב. והסמיכוהו אפסוק), וע"כ בפרהסיא הוא "משום חלול ה'", והוא חלול ה' דעבירה בפרהסיא גופא.

ולפי אופן הב' הנ"ל, דהוא הוא חלול ה' דעבירה בפרהסיא, א"כ (אף שלשו"ע ליכא להקשות, דיתכן וסובר כהראשונים שלהנאת עצמו בפרהסיא - ליכא איסור, אך להראשונים הסוברים שאיכא איסור, קשים דברי הגמ', ד) הו"ל להיות ד'יהרג ואל יעבור'?

[איש רגיל]

וראה עוד בערוך השלחן שם: "נ"ל דבאמת אין זה מגדר חילול ד' כלל"

אם כבר הזכרת את דברי הערוך השלחן, אביא מה שהעיר עליו הגריש"א בקובץ מוריה הנ"ל, שהוא כתב (סימן רנ"ד סעיף א'): ומ"מ אם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל יטול מהם בצינעא, ואם אינו יכול בצינעא יטול בפרהסיא. וטעמו של דבר נ"ל דבאמת אין זה מגדר חילול השם כלל אלא שאין זה כבוד שיצטרכו לצדקה של אחרים, וגם הדרשא של ביבוש קצירה בגמ' אסמכתא בעלמא הוא ולכן במקום הכרח גמור ובאין ברירה מותר, עכ"ל. עוד כתב (סעיף ג') וז"ל: ואין לתמוה על מה שנהגו לקבל בלא שום פקפוק, דודאי כיון שהדוחק רב מותר כמ"ש, עכ"ל. והוא תמוה מאד, מהיכי תיתי להקל בלי שום פקפוק, הא הראשונים כתבו שמותר רק אם א"א לחיות בלא זה [הגרי"ש העיר ע"פ דרכו שצריך להיות 'קרוב לפיקוח נפש', לפי מה שהובא לעיל בשמו שאין הכוונה פיקו"נ ממש'].

איכא למימר, דפי' כמ"ש הט"ז: "דמבזי נפשיה בפרהסיא" (והוא ל' הגמ'). והיינו, דקבלת צדקה מגוי עצמה - לית לן בה, ורק שבפרהסיא הוא מבזה נפשו (וצ"ע החילוק בזה בין יהודי לגוי (ואוי"ל, דפי' כמ"ש הלבוש שם: "שאומרים הגוים כמה מגונה אומה זו שאין מפרנסין ענייהם").

מה שכתבת בשם הלבוש כבר מבואר ברבינו יהונתן בסנהדרין 'ועוד שמודיע להם שאין ישראל מרחמין עליהם ומתחלל שם שמים על ידם'.

[הכהן]

הערה:
שמעתי מהגרא"י נבנצל שליט"א שיש לכתוב 'חילול השם'.

[אוצר החכמה]

פשוט שצודק ותיקנתי למעלה.

[איש רגיל]

הערה:
שמעתי מהגרא"י נבנצל שליט"א שיש לכתוב 'חילול השם'.

מדוע חילול ולא חלול? וכי מה זה שונה מ'חִלֵּל'?
ראה ויקרא יט ח: וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.
מלאכי ב יא: בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר.
תהלים נה כא: שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו חִלֵּל בְּרִיתוֹ.
איכה ב ב: בִּלַּע ה' לא וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה הִגִּיעַ לָאָרֶץ חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ.
נא לא ללעוג לבורותי בדקדוק.

[דניאל]

מדוע חילול ולא חלול? וכי מה זה שונה מ'חִלֵּל'?

לא לזה הוא התכוון. הוא בא לומר שצריך לכתוב השם ולא ה' כי אין זה במקום שם השם.

[איש רגיל]

בפשטות הביטוי חילול השם יש לו משמעויות שונות ולאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו. ונוגע דבר זה לעוד עניינים.

ככל שאני מהרהר בנושא אני מסכים יותר ויותר עם הרב אוצה"ח, הלא אין שום מקור שכל חילול השם נאסר גם במקום פיקו"נ, וכפי שברי לכו"ע שאין צריך לסכן עצמו במיתה כדי שיהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. אף על פי שיש בזה חילול השם.

[איש רגיל]

מדוע חילול ולא חלול? וכי מה זה שונה מ'חִלֵּל'?

לא לזה הוא התכוון. הוא בא לומר שצריך לכתוב השם ולא ה' כי אין זה במקום שם השם.

תודה.

[יאיר]

בפשטות הביטוי חילול השם יש לו משמעויות שונות ולאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו. ונוגע דבר זה לעוד עניינים.

ככל שאני מהרהר בנושא אני מסכים יותר ויותר עם הרב אוצה"ח, הלא אין שום מקור שכל חילול ה' נאסר גם במקום פיקו"נ, וכפי שברי לכו"ע שאין צריך לסכן עצמו במיתה כדי שיהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. אף על פי שיש בזה חילול ה'.

השם*...
(ויש לתקן בעוד הודעות)

[איש רגיל]

בפשטות הביטוי חילול השם יש לו משמעויות שונות ולאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו. ונוגע דבר זה לעוד עניינים.

ככל שאני מהרהר בנושא אני מסכים יותר ויותר עם הרב אוצה"ח, הלא אין שום מקור שכל חילול ה' נאסר גם במקום פיקו"נ, וכפי שברי לכו"ע שאין צריך לסכן עצמו במיתה כדי שיהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. אף על פי שיש בזה חילול ה'.

השם*...
(ויש לתקן בעוד הודעות)

תיקנתי את הודעותי.

[המדינאי]

הרמב"ם פסק שלתלמיד חכם אסור להתפרנס מהציבור, לפי מה שנאמר בפרקי אבות "ודאשתמש בתגא חלף". יש פוסקים אחרים שטוענים זה כמו "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", והתורה לא תתקים אם התלמיד חכמים לא יתפרנסו מהציבור.

אבל נראה לי שכל הדיון והשקו"ט הכול זה רק אם הציבור נותנים בכל הלב ונפש חפיצה, אבל מה שקורה בארצנו הקדושה באחרונה שציבור החילונים התקומם נגד זה שהוא אמור לפרנס את הישובי אוהל, נראה לי שצריכים לשנות גישה ולהגיד "לא מעוקצם ולא מדובשם", ולהפסיק עם כל הריצה הזאת לקבל תקציבים, שזה באמת עושה חילול ה' נוראי.

[זנב לשועלים]

אבל נראה לי שכל הדיון והשקו"ט הכול זה רק אם הציבור נותנים בכל הלב ונפש חפיצה, אבל מה שקורה בארצנו הקדושה באחרונה שציבור החילונים התקומם נגד זה שהוא אמור לפרנס את הישובי אוהל, נראה לי שצריכים לשנות גישה ולהגיד "לא מעוקצם ולא מדובשם", ולהפסיק עם כל הריצה הזאת לקבל תקציבים, שזה באמת עושה חילול ה' נוראי.

יכול להיות שאתה צודק באופן עקרוני, אך במקרה כזה איזו זכות תשאר להם? צריך לחשוב גם עליהם ולא רק על עצמינו.
אבל חילול ה' אין בזה רק בגוי יש חילול ה' במה שיהודי נצרך לגוי, ופשוט.

[דברים על דיוקם]

יוצא כאן דבר מעניין. שבעצם ישנם ב' סיבות לאסור קבלת צדקה מנכרי.
א. שמתבזה בזה שהוא נצרך לגוי, ואסור ליהודי לבזות עצמו לגוי וזה גורם לחילול ה'.
ב. ביבוש קצירה, כלומר שבזכות הצדקה שיהודי מקבל הוא נותן חיות לגויים. ואנחנו מצפים שלא יהיה להם חיות (רוחני כמובן).

יש אפשרות לחלק בין ב' הסיבות שבעצם הסיבה הראשונה שייכת רק בלוקח צדקה לעצמו כי אז הוא מתבזה בפני הנכרי, אבל גבאי צדקה האוסף צדקה אינו מתבזה, אדרבה הוא מרגיש מעלה גדולה בזה שהוא גומל חסד עם אחיו, ואז כשהוא בא לבקש צדקה מהגוי, אינו עומד כבזוי ושפל אלא כנכבד וחזק (ראה סיפור נקדימון בן גוריון שביקש ללוות מים מהנוכרי לטובת הכלל ואז אדרבה, הוא התכבד בבקשתו ולא התבזה).
מאידך הסיבה השניה של "ביבוש קצירה" שייך רק למי שלוקח לצרכי רבים כי אז המצוה היא גדולה ונותנת חיות ובזכות זאת תימשך מלכותם (כמו שפירש רש"י שם). אבל בצדקה דיחיד לא אמרינן ביבוש קצירה.
ויש לעיין.

[איש רגיל]

יוצא כאן דבר מעניין. שבעצם ישנם ב' סיבות לאסור קבלת צדקה מנכרי.
א. שמתבזה בזה שהוא נצרך לגוי, ואסור ליהודי לבזות עצמו לגוי וזה גורם לחילול ה'.
ב. ביבוש קצירה, כלומר שבזכות הצדקה שיהודי מקבל הוא נותן חיות לגויים. ואנחנו מצפים שלא יהיה להם חיות (רוחני כמובן).

יש שלמדו שהם שני סיבות, אך יש שלמדו שהחילול השם הוא גופא בזה שמאריך את הגלות על ידי שממשיך את מלכות הגויים. ראה את שני הפירושים ברבינו יהונתן מלוניל (סנהדרין): דהוי חילול השם דכתיב ״ביבוש קצירה תשברנה״, ועוד שמודיע להם שאין ישראל מרחמין עליהם ומתחלל שם שמים על ידם. ע"כ. ועיין עוד בשו"ת שמע אברהם (סימן נ"א) שכתב שהחילול השם הוא משום שבזה גורם להאריך הגלות, ומכיון שגורם להאריך הגלות והרי הוא מחלל שמו יתברך, וע"ש מש"כ עוד בזה למה חשוב חילול השם.

ב. ביבוש קצירה, כלומר שבזכות הצדקה שיהודי מקבל הוא נותן חיות לגויים. ואנחנו מצפים שלא יהיה להם חיות (רוחני כמובן).

אין זה קשור לחיות, אלא שממשיך את מלכותם, ואת זה אנו רוצים לשבור גם גשמית ולא רק רוחנית, היינו שתבטל מלכות העכו"ם ותגלה מלכותו ית' ע"י מלך המשיח במהרה בימינו.

יש אפשרות לחלק בין ב' הסיבות שבעצם הסיבה הראשונה שייכת רק בלוקח צדקה לעצמו כי אז הוא מתבזה בפני הנכרי, אבל גבאי צדקה האוסף צדקה אינו מתבזה, אדרבה הוא מרגיש מעלה גדולה בזה שהוא גומל חסד עם אחיו, ואז כשהוא בא לבקש צדקה מהגוי, אינו עומד כבזוי ושפל אלא כנכבד וחזק (ראה סיפור נקדימון בן גוריון שביקש ללוות מים מהנוכרי לטובת הכלל ואז אדרבה, הוא התכבד בבקשתו ולא התבזה).

לכאו' אין הבדל בין העני עצמו לגבאי, שהרי הבזיון הוא בזה שיהודי נצרך לבוא לגוי, ואין לו מי שיפרנסו מאחיו היהודי, ולכאו' הוא אותו דבר אף בגבאי.

מאידך הסיבה השניה של "ביבוש קצירה" שייך רק למי שלוקח לצרכי רבים כי אז המצוה היא גדולה ונותנת חיות ובזכות זאת תימשך מלכותם (כמו שפירש רש"י שם). אבל בצדקה דיחיד לא אמרינן ביבוש קצירה.

זאת מנין לך? מאיפה ההבדל בין לקחת ליחיד ללקחת לרבים? בגמרא בב"ב זה נאמר לגבי אחד שרצה לתרום לקופה של כספי צדקה שממנה חילקו לעניים כמבואר שם בגמ'. אא"כ תאמר שכיון שנכנס לקופה של הרבה עניים יחד, ורק אח"כ נתחלק לכל עני ועני זה נחשב צרכי רבים, אף שבסופו של דבר נהנים מזה יחידים. אך לעצם החידוש שלך ודאי שצריך מקור.

[דניאל]

למעשה לא התייחסו כאן לרעיון ששלף המדינאי משרוולו והוא לדמות אפיקורס ישראל לגויים לענין זה. היש מישהו שבידו ידיעה כל שהיא בעניין?

[דברים על דיוקם]

הרבה שיטות בדבר, וע' פנים לתורה.
אך משום מה לא התייחסת לנקדימון בן גוריון שהלך לבקש צדקה (או הלוואה לפחות) מהשר הנכרי. וזכה לנס גדול ועצום שנקדה לו חמה בעבורו.

[זנב לשועלים]

ומנלך שיש בעיה בבקשת הלואה מגוי?

[איש רגיל]

למעשה לא התייחסו כאן לרעיון ששלף המדינאי משרוולו והוא לדמות אפיקורס ישראל לגויים לענין זה. היש מישהו שבידו ידיעה כל שהיא בעניין?

מאירי ב"ב י ע"ב: וישראל היוצא מכלל הדת יראה שאם להכעיס ולבו עמו אין מקבלין הימנו כלל, עכ״ל.
וברמ״א בסימן רנ״ד סעיף ב׳ משמע קצת שרק בנדבה לביהכ"נ אסור לקבל ממומר (שהוא כקרבן שמומר נתמעט ממנו), ואילו צדקה מותרת [וגם בשבט הלוי (ח"ה סימן קמא) הבין כן את דברי הרמ"א]. וכ"כ להדיא בחי׳ חת״ס (ב״ב ח.) דלענין צדקה מקבלים ממומר דאע״פ שחטא ישראל הוא ולא שייך ״ביבוש קצירה תשברנה״.
ועיין בש״ך שם (סק"ה) בשם המבי"ט שחולק על רמ"א וס"ל שמקבלים ממומר לצדקה ולבית הכנסת.
וע׳ בשו״ת שבות יעקב (ח״ג סימן פ״ה) שהבין בדעת הרמ"א שאין מקבלים ממומר אף צדקה, ומכריע כך.

הרבה שיטות בדבר, וע' פנים לתורה.
אך משום מה לא התייחסת לנקדימון בן גוריון שהלך לבקש צדקה (או הלוואה לפחות) מהשר הנכרי. וזכה לנס גדול ועצום שנקדה לו חמה בעבורו.

ומנלך שיש בעיה בבקשת הלואה מגוי?

ופשוט כדברי הזנב, שאין דין הלואה כדין צדקה. ועוד, שאין דין מים לעולי רגלים כדין צדקה לעניים, כפי שרואים שאפי' נדבה לבית הכנסת מותר לקבל מגוי.

[המדינאי]

יכול להיות שאתה צודק באופן עקרוני, אך במקרה כזה איזו זכות תשאר להם? צריך לחשוב גם עליהם ולא רק על עצמינו.
אבל חילול ה' אין בזה רק בגוי יש חילול ה' במה שיהודי נצרך לגוי, ופשוט.

גם פה יש חילול ה' נוראי, פוק חזי מאי עמא דבר. אני לא יודע אם זה מאותו סעיף או מסעיף אחר.

ומה שאתה דואג שיהיה להם זכויות, אי אפשר להעניק זכויות בכוח. כבר יותר כדאי לצאת החוצה ולבקש מיהודים להניח תפילין, לשים טלית, להתפלל, לאכול כשר - בדרכי נועם ודרכי שלום.

כשאנחנו דואגים לזכויות שלהם רק כשזה מזרים משהו לכיסים שלנו, יש בזה מאוד מאוד טעם לפגם.

ולסיום, ברצוני להביא קטעים מהלכות דעות של הרמב"ם:

רמב"ם הלכות דעות פרק ה

א. כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר כיצד תלמיד חכם לא יהיה גרגרן אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו ולא יאכל ממנו אכילה גסה ולא יהא רודף למלאת בטנו כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתיפח כריסם ועליהם מפורש בקבלה וזריתי פרש על פניכם אמרו חכמים אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים והם האומרים אכול ושתה כי מחר נמות וזהו מאכל הרשעים ושלחנות אלו הם שגינה הכתוב ואמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שנים ואוכל ממנו כדי חייו ודיו הוא שאמר שלמה צדיק אוכל לשובע נפשו.

י. תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו ולא יטריח על עצמו יותר מדאי צוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא תיאבון שנאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר דיו לבריא לאכול בשר מערב שבת לערב שבת ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום אוכל צוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וילבש כראוי לו ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו.

יא. דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה ואח"כ יקנה בית דירה ואחר כך ישא אשה שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואח"כ אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך ובברכה הוא אומר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו.

יג. משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה אומר על לאו לאו ועל הן הן מדקדק על עצמו בחשבון ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא ידקדק עליהן ונותן דמי המקח לאלתר ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה (אינו) מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו ואם נתחייבו לו אחרים בדין מאריך ומוחל להן ומלוה וחונן ולא ירד לתוך אומנות חבירו ולא יצר לאדם לעולם בחייו כללו של דבר יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים מן הנעלבים ולא מן העולבים ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר מ"ג ישעיהו מט ג וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

[משולש]

מדינאי, התקציבים הם לא שייכים לחילונים, הם כספי ציבור שמגיעים מכספי משלם המיסים.
אין בעיה שלא יתנו כלום לישיבות, אבל אם לא נותנים או שלא יקחו מאתנו מיסים, או שימצאו דרך להחזיר לנו את המיסים מכיוון אחר.

[איש רגיל]

יכול להיות שאתה צודק באופן עקרוני, אך במקרה כזה איזו זכות תשאר להם? צריך לחשוב גם עליהם ולא רק על עצמינו.
אבל חילול ה' אין בזה רק בגוי יש חילול ה' במה שיהודי נצרך לגוי, ופשוט.

גם פה יש חילול ה' נוראי, פוק חזי מאי עמא דבר. אני לא יודע אם זה מאותו סעיף או מסעיף אחר.

אין דבר כזה 'אני לא יודע אם זה מאותו סעיף או מסעיף אחר', אם התורה אומרת שהחילול השם הוא כשלוקחים מעכו"ם ולא ממומר, אין מקום להוסיף איסור כי לי זה נראה אסור.
אם היית נשאל האם לקבל נברשת ענקית לבית הכנסת משייך מוסלמי או מבנו של הגבאי שסר מן הדרך וכיום הוא מחלל שבת. מסתמא היית צועק שזה חילול השם לקבל מהשייך, ופשיטא שעדיף לקבל מבנו של הגבאי, ואולי עי"ז יחזור בתשובה, ועוד כהנה וכהנה. אך התורה הקדושה הורתה לנו להיפך, שתרומה לביהכ"נ דינה כקרבן, וקרבן מקבלים מגוי ואין מקבלים ממומר.
ובצדקה הוא ההיפך (לדעת הרמ"א והחת"ס), ממומר מקבלים ומגוי לא.
על כל מקרה, הרב המשולש ענה לך בצדק רב שתקציבים אינם צדקה, אלא החזר חוב.
ויש תשובה במוריה (שנה טו ה-ו) מהגרי"ש אלישיב לגבי השאלה אם מותר לקבל תקציבים למכון ירושלים מממשלת גרמניה כדי להוציא את כתבי חכמי אשכנז, ואחר שמאריך להיתר מכמה סיבות כתב עוד:

הרב אלישיב לגבי צדקה מגרמניה.JPG (28.81 KiB) נצפה 9139 פעמים

וניתן ללמוד מדבריו שכשיש למישהו חוב כלפי, אין זה בגדר צדקה אף אם הוא מתכוון לצדקה.