במסכת עירובין דף סז עמוד ב
כי הוינן בי רב יהודה, הוה אמר לן: בדאורייתא - מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה, בדרבנן - עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא.
מבואר בגמ' וברש"י שם: שבאיסור דאורייתא יש איסור בסיסי במעשה ולכן מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה אבל במקום ספק דרבנן אין חיוב בסיסי של קיום המצוה וכיון שקיבל הוראה מרבו יכול לסמוך עליה
הטעם לזה ישנם כמה נוסחאות דומות.
בדברי התרומת הדשן סי' מג' נראה שטעם האיסור הוא מדין כבוד רבו שלא להיכנס למעשה רבו,
וברדב"ז ח"ד סי' י"ט נראה היינו כיון שבודאי יש לרב טעם נכון, וכך הוא ברוב המקרים ולכן סומכים על הרוב, אבל באיסור דאורייתא לא סומכים על הרוב אם אפשר לברר.
או מצד, שכל החיוב הוא לשמוע בקול חכמים וכיון שכרגע אני מציית להוראה של רב לא שייך שאני יעבור על האיסור.