להקטין מעשהו - אפילו בשקר?

[גאולה בקרוב]

וכדי לעשות מכל גמילות חסד חסד של אמת, טוב לאדם שיקטין מעשהו שהיטיב עם המבקש חסד מאיתו אף אם באמת רב הוא. ולכשיבוא המבקש להחזיק לו טובה על פעולתו אשר עבר לפניו ולומר לו תשואות חן חן, יאמר לו מה לך להחזיק, הלא עשיתי עימך רק דבר קטן מאד בלי טורח, או אך דבר שפתים, אף אם האמת בהיפך, שיגע ועמל מאד מאד עבורו. ולא כאותם העושים רק מעשה קטן הערך והיגיעה, ומגדילים מעשיהם יתר מפי שניים ממה שעשו, כדי שאור פני השואל יפלו על יגיע כפו לפי דבריו, ולא ידעו במה יקדם פניו לשלם תודות לו על עמלו ויגיע כפו לפי דבריו [יוסף אומץ]

האם מוכר מקור נוסף להנהגה טובה זו?
והאם פשיטא שמותר לשקר באופן כזה? ואולי הוא מצד סוגיית כתובות, כיצד מרקדין וכו' ומי שקנה מקח מהשוק וכו', והיינו שמותר שקר בשביל לעשות נח"ר לשני?

[אוצר החכמה]

אולי יש לדמות למסכתא.

[קולמוס הסופר]

אולי יש לדמות למסכתא.

במסכתא ההיתר הוא משום ענווה, עיקר השאלה היה לשקר בשביל לעשות חסד עם השני.

מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי פרק ט' הלכה א'.
כיצד מרקדין לפני כלה, בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה, אמרו בית שמאי לבית הלל, לדבריכם הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרין לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה מדבר שקר תרחק, אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בפניו או יגננו בפניו, הוי אומר ישבחנו בפניו, לפיכך בית הלל אומרים תהא דעת אדם מעורבת עם הבריות.
ובית הלל, נמי ליכא הכא נאה במעשיה, דילמא נאה מבתי אבות וחסידה במעשיה, דאחזוקי בבישותא לא מחזקינן; ובית שמאי, מי כתיב משקר תרחק, מדבר, אפילו סתם; ובית הילל, כי קאמר רחמנא מדבר שקר תרחק, משום ונקי וצדיק אל תהרג, היא לקומי שפיר דמי.
ובית הלל, מאי שנא דמותבי מלקח מקח רע מן השוק, ליתבוה מדאורייתא, דתניא גדול השלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו, מעיקרא כתיב ואדוני זקן, ולבסוף כתיב ויאמר י"י אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אומנם אלד ואני זקנתי, הכי קאמרי, לא מיבעיא דמדאורייתא שפיר דמי, אלא אף לבראיתא שפיר דמי, כלפי איליא, איפוך.

[יאיר]

אולי יש לדמות למסכתא.

במסכתא ההיתר הוא משום ענווה, עיקר השאלה היה לשקר בשביל לעשות חסד עם השני.

אכן. אך כנראה ר' אוצר קאי על שורה זו

האם פשיטא שמותר לשקר באופן כזה?

ולכאורה ק"ו הוא (דגם פה יש ממידת הענוה).

[גאולה בקרוב]

ביוסף אומץ מפורש טעמו מצד באל"ח, חסד עם השני למעט הכרת טובתו [ובאמת יש לשאול למה לא נימק מצד ענוה].

הציעו לי כמקור, אע"פ שאינו ממש אותו דבר [גם מניעים שונים: לשכנע את השני לקבל חסד/ למעט הכרת הטוב]:
לכאורה זה כלול בגמרא בבבא מציעא פז ע"א שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, ולמדו זאת מאברהם אבינו, שאמר למלאכים: "ואקחה פת לחם" - דבר מועט, והביא "בן בקר" - הרבה.
ואמנם שם מדובר על מה שהצדיק מציע לפני המעשה, מול מה שהוא עושה בפועל, ואילו ב"יוסף אומץ" מדובר על מה שהוא אומר לאחר שהוא כבר עשה את המעשה, אבל היסוד הוא אחד.

[גאולה בקרוב]

ומצד חסד- מיעוט הכרת הטוב לא נראה סיבה חשובה והכרחית כל כך כמו ענין של שמחת חתן וכלה.

[יאיר]

ביוסף אומץ מפורש טעמו מצד באל"ח, חסד עם השני למעט הכרת טובתו [ובאמת יש לשאול למה לא נימק מצד ענוה].

הציעו לי כמקור, אע"פ שאינו ממש אותו דבר [גם מניעים שונים: לשכנע את השני לקבל חסד/ למעט הכרת הטוב]:
לכאורה זה כלול בגמרא בבבא מציעא פז ע"א שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, ולמדו זאת מאברהם אבינו, שאמר למלאכים: "ואקחה פת לחם" - דבר מועט, והביא "בן בקר" - הרבה.
ואמנם שם מדובר על מה שהצדיק מציע לפני המעשה, מול מה שהוא עושה בפועל, ואילו ב"יוסף אומץ" מדובר על מה שהוא אומר לאחר שהוא כבר עשה את המעשה, אבל היסוד הוא אחד.

חשבתי לציין זאת. יש גם המשנה באבות 'אמור מעט ועשה הרבה'.

[קולמוס הסופר]

ומצד חסד- מיעוט הכרת הטוב לא נראה סיבה חשובה והכרחית כל כך כמו ענין של שמחת חתן וכלה.

במסכת כלה יש כמה סברות שאינן קשורות לשמחת חתן וכלה, ולכאו' הן מלמדות ממש לענייננו.
מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בפניו או יגננו בפניו, הוי אומר ישבחנו בפניו, לפיכך בית הלל אומרים תהא דעת אדם מעורבת עם הבריות.
כי קאמר רחמנא מדבר שקר תרחק, משום ונקי וצדיק אל תהרג, היא לק[י]ומי שפיר דמי.
דתניא גדול השלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו, מעיקרא כתיב ואדוני זקן, ולבסוף כתיב ויאמר י"י אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אומנם אלד ואני זקנתי. ומשמע שזה גם בלוקח מקח.

[גאולה בקרוב]

למיעוט הכרת הטוב, גם המדרש הבא שייך, ברצון של הפיקח שהסומא יחזיר לו מעט, כדי שלא יהיה מחזיק לו טובה:

שמות רבה (וילנא) פרשת תצוה פרשה לו:
לא שאני צריך להם אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם, למה כדי להעלות אתכם בפני כל האומות שיהיו אומרים ישראל מאירים למי שמאיר לכל, משל לפקח וסומא שהיו מהלכין אמר הפקח לסומא בא ואני סומכך והיה הסומא מהלך, כיון שנכנסו לבית אמר הפקח לסומא צא והדלק לי את הנר והאיר לי שלא תהא מחזיק לי טובה שלויתיך, לכך אמרתי לך שתאיר, כך הפקח זה הקדוש ברוך הוא שנאמר (ד"ה =דברי הימים= ב טז) כי ה' עיניו המה משוטטות בכל הארץ, והסומא אלו ישראל שנאמר (ישעיה נט) נגששה כעורים קיר וכאין עינים נגששה כשלנו בצהרים כנשף, בעגל בששה שעות והיה הקדוש ברוך הוא מאיר להם והנהיגם שנאמר (שמות יג) וה' הולך לפניהם יומם, כיון שבאו לעשות המשכן קרא למשה ואמר לו ויקחו אליך שמן זית זך, אמרו ישראל (תהלים יח) כי אתה תאיר נרי ואתה אומר שנאיר לפניך, אמר להם בשביל להעלות אתכם שתאירו לי כשם שהארתי לכם, לכך נאמר זית רענן.

[מן השורה]

יש להוסיף, שמסתמא אין כוונת היוסף אומץ לשקר גמור, אלא שאפשר להתפרש גם כך. כגון אם אומר שלא טרח ובאמת טרח, באמת לכל יהודי כדאי לטרוח כמו לבן מלך, ומסתבר שמה שנחשב לנו בסתם טרחה מרובה היינו עושים בנקל למלך וחושבים שלא הגעתי לקצה הטורח שמגיע לו.., א"כ ביחס למלך זה 'לא דבר'. אבל שקר גמור מסתבר שאין היתר.