קושיא קטנה - בהמ"ז על יין

[קשר של קיימא]

בשו"ע רח, מי שבירך בהמ"ז על יין יצא כיון דהוא סועד. ובביה"ל ד"ה ברכת שלשה - נתקשה הרי אינו סועד כי אם השותה קצת אבל הרבה מגרר גריר. והקשה אמאי המחבר לא חילק בין שתה הרבה או קצת. ותי' כיון שהתחייב כששתה קצת תו לא פקע חיובו בשתייה מרובה.

א. אמאי ל"א דהוי כנתעכל המזון במעיו כיון שעתה כבר אינו משביעו ?
ב. לו"ד הייתי אומר שכיון שזה מין שהוא סועד אם אוכלים כמות זו וזו ממילא גם אם אכל פחות שייך בזה בהמ"ז וכמו מי שאוכל כזית לחם דהוא נמי אינו סועד הלב

האם הנ"ל נכון לדעת חכמי הדור דפה ??

[רחמים]

א. שיעור כדי שיתעכל המזון במעיו הוא שיעור של זמן, ולא שיעור של מצב שנהיה שוב תעב לאוכל. וכאן כיון שלא עבר מספיק זמן הרי שלא שייך לפוטרו כיון שנעשה שוב רעב. ואפשר עוד לחקור בזה אם הרעב זה סיבה או סימן לפטור.

ב. בלחם הוא סועד רק בכביצה והחמירו כבר מכזית דהיינו הקטינו את שיעור החיוב, לאומת זאת ביין הוא להיפך קצת יין סועד וכל שמרבה בו גורר התאבון, וזה הפוך מהלחם שכמה שמרבה בו יותר שבע.