הודעהעל ידי יורה_דעות » ב' פברואר 17, 2014 1:39 pm
הנני להעתיק מיו"ד, אף כי מעט באורך
מ) ומחמת שלא נתברר דיו גדר המותר והאסור, אמרתי ללקט מדברי חז"ל לראות מה נהגו היתר לדבר בו. ואף שאין להוציא הלכה באופן זה של אגדות שא"א לברר בדיוק המציאות, מ"מ מתוק האור וטוב לעיניים לראות דברי חכמים ולנסות להבין כוונתם (וכיו"ב מצינו להרב בן איש חי בתשו' תורה לשמה שנשאל אימתי מותר לשנות מן האמת, ולברר הדברים העתיק כל מה שמצאנו כיו"ב בתלמוד ובמדרשות). ונקדים לזה שאיננו יכולים לברר מי היה חי בשעת כתיבת הדברים, ואין איסור לדבר לה"ר על המתים, ואמנם חרם קדמונים שלא להוציא שם רע על המתים, אבל על לה"ר לכאורה אין חרם ואין איסור. וגם אם נאמר שהחרם כולל לה"ר, הרי חרם זה לא מוזכר בתלמוד ואפשר שהוא מאחר התלמוד, והגם שלא היו מתקנים חרם נגד מנהג חכמים, אבל חכמים היו יכולים לשקול בדעתם מה ראוי לחקוק לדורות ללמדנו תועליות גדולות, ואפשר שענין זה גדול מהמניעה לספר לה"ר על המתים.
מא) עוד יש לדעת דאפשר שהדברים שסיפרו חכמים היו מפורסמים בזמניהם, וכשהדבר ידוע לכל ומובא רק ללמוד ממנו ענין אחר בודאי אין בו בכלל לשון הרע. ואעפ"כ אין זה פשוט, דהלא בכתיבת הדברים נקבע הדבר לדורות ומתפרסם הרבה יותר ממה שהיה ידוע, וגם אם היה ידוע באותה העיר הרי קביעתו מפרסמו בכל הערים והמקומות וחותמו לנצח, וכמו שאמרו אם היה יודע ראובן וכו'.
מב) עוד נראה דהיו הדברים נאמרים בע"פ הרבה קודם שנכתבו, דהלא הגמ' הוא סידור השמועות, אבל השמועות עצמן היו נאמרות בעל פה תדיר, והרבה מן הדברים שנאמרו היו מבדרן מילי גם שלא באופן של כתיבת הגמ', ובע"כ באו מאיש לאיש עוד מזמן שהיו האנשים חיים והיה בזה בחינת פרסום. ונפ"מ בזה להבין חלק מהמקומות שנביא.
מג) וכן יש חילוק בין דברים שנאמרו על אנשים רבי המעלה, שלפעמים הם בבחינת חטאי אבות להראות שגם ברום מדרגתם היתה בהם קפידא והרגשה, ולא תמיד צריך לפרשו כפשוטו, הגם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, אינו דומה סתם אדם לאיש המעלה, ובטבע הדיבור כשאומרים שאיש נישא 'כעס' אינו מתפרש כמו שמתפרש על איש המוני, שהיה הדבר בטבע רתחנות בעלמא, וכן כל כיוצא בזה, יש חילוק בפשט הדברים בין האישים המסופרים. וכשאמרו חכמים על משה שנשתכחה ממנו הלכה, מובן לשומע שהיה זה לגודל מעלתו העצומה שהיה לבו כספר תורה ולמד מפי הקב"ה בעצמו כל התורה כולה, ולא נשתכח ממנו אלא פרט אחד פעם אחת. כך אין בידינו לדקדק ולהבין מה שאמרו על חכמים שבזמניהם באיזה מדרגה נתכוונו הדברים. ואין בידינו אלא לקרוא הכתוב, דתורה היא וללמוד אנו צריכים.
מד) ובזה יש להעיר על רבינו הח"ח כלל ד' באמ"ח מו' שהביא ראיה להתיר גנות לדבר אמת מהא דיומא ואלו לגנאי בית גרמו וכו', דיש לדון אם שם קבעו לפרסם הדבר שהיה מפורסם כבר, או שנקבע אחרי מיתתם, וככל הצדדים האלו.
מה) עוד כ' שם באמ"ח לז' דלומר על אדם שהוא קפדן אינו לה"ר כמו שאמרו על בית שמאי, וה"ה קפדנותו של שמאי כו', וגם כאן יש לעיין, דלכאורה כשאומרים על שמאי שהיה קפדן ברור שלא היה באופן של מדה רעה שמקפיד על רצונו ועל כבוד עצמו, אלא שהיתה השקפתו קפדנית ומדקדק עם עצמו ועם אחרים. אבל על סתם אדם יכול להתפרש כמדה רעה שכועס על לא דבר.
מו) ובאמת באופן זה מתפרש כמה דברים בתלמוד עי' בתענית כה: מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו וירדו גשמים הוו מרנני רבנן יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מדותיו. ואין הכוונה שר"א לא היה מעביר על מדותיו כמו שיתפרש על איש המוני, שאינו יודע לוותר על צערו ולסלוח, אלא שהיתה השקפתו קפדנית כמו בית שמאי רבותיו, ור"ע תלמידם של בית הלל. כמבואר למשל במעשה דב"ר פרשה ע' עקילס הגר נכנס אצל ר' אליעזר א"ל הרי חבה שחבב הקב"ה את הגר דכתיב אוהב גר לתת לו לחם ושמלה, נזף בי' ואזיל לגבי' דר' יהושע התחיל מפייסו בדברים כו' אמרו אלולי אריכות פנים שהאריך ר' יהושע עם עקילס היה חוזר לסורו, ונר' מהסיום שהיה בתחלת גרותו או קודם גרותו. והאי דנזף ביה ר"א לא משום כבוד עצמו וכדו', אלא משום כבוד שמים לא היה יכול לסבול טרוניא כלפי מעלה אפילו מאיש תם. ור' יהושע העביר על מדתו וסבל הטרוניא כדי להשיבו למוטב.
מז) וכן הוא בקה"ר א' מעשה באשה אחת שבאת אצל ר' אליעזר להתגייר אמרה לו רבי קרבני אמר לה פרטי את מעשיך, אמרה בני הקטן מבני הגדול, נזף בה, הלכה אצל ר' יהושע וקבלה, והוא על אותו הדרך. ובודאי אין הכוונה חלילה לענין טבעי של רצונות אישיים, אלא שר"א לא יכל לסבול טומאתה וחטאה בשום אופן אפי' שרצתה לשוב, וכעסו כעס התורה היה. ועי' בקונט' או"ז לצדיק מר' צדוק מלובלין שכ' דשמאי היה לו מדת הקפדנות כיון שהיה במדרגת היראה, ובלקוטי מאמרים כ' ר' צדוק "כפי לבו כך הוא חכמתו דרך משל שמאי היה קפדן והיה מחמיר בכל דבר" (דף קטז:). עו"כ: "הלל היפך אנשי עזרא ואנשי כנה"ג ששקדו להוסיף סייגות אע"פ שהוא נקרא תלמידו של עזרא היינו בענין הענוה והחסידות" (תה"ש יב.). ועי' שו"ת ריב"ש תמז' "ואם הוא יהיה קפדן כשמאי, היה לו [אתה] ענותן כהלל". הרי שמותר לנו להשתמש בלשונות אלו, ואין לחוש לבזיון החכמים, וכך למדונו רבותינו שקבעו הדברים בתלמוד והשתמשו בלשונות אלו ופנו אל כל אדם ואדם ואמרו לו היה ענוותן כהלל דוקא.
מח) אלו דברים שנזכרו ממשפחות חכמים ונשואי פנים, אלא שלא נתברר לנו בטיב האדם המוזכר: במעילה יט. כלותי' דר' כהנא שלא היו נזהרים בשמירת התכשיטים, בב"ב קלג' בן ר"י בן יועזר שיצא לתרבות רעה, ועי' ב"ר מח' א' אתתי' דר' יוסי הוה רבה עם כלתי', ובנות אשתו דריה"ג מיבמות סב' וכן אשתו של רב יבמות סג: ומוצא אני מר ממות את האשה כגון מאן כגון אמך, ועי' ירו' סוטה ט' טו' דקנאה אשת ר"ג באשת ר"ע. כתובות סה. כלתו של נקדימון בן גוריון. חולין קיא: כמה יהיר בריה דרמב"ח.
מט) ואלו בדו"ד שהיו בין החכמים: פסחים סו: כל המתיהר אם חכם חכמתו מסתלקת ממנו מהלל שהי' מעשה כו'. בברכות כח. מחלוקות הנשיאות, וכן סוף הוריות. יבמות קט' שר"ל בר סיסי מינוהו לפוסק ושאלוהו כמה שאלות ומשזחה דעתו לא ידעם ושכח ההלכות. ירו' פ"ב דברכות הביאו גם הגר"א רמב' יו"ד סקל"ח דר"י התאונן על שפגע ר"א בכבודו. ובב"מ פד' ר"י ציער לר"ל. ערכין טז: ר' הונא הכה לר"ח. שבת לא. יהא אדם ענותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי כו' קפדנותו של שמאי בקשה לטרדנו מן העולם. שבת קה. אטעי' ר"ש לר"ח. וכל אלו אין מתפרשים לנו בבירור, כמו שאיננו מבינים תמיד חטאי אבות, ובאו רק להראות שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה ומחשיב להם פגם.
נ) ואלו בין החכמים לאינשי אחריני: תענית כ: מעשה בר"א שפגע בו אדם מכוער וכו' (עי' להלן אות נח'). מו"ק טז' בר קפרא ציער לרבי וע"כ לא סמכו. ירו' פאה ספ"ח שמואל ערק מן אבוי (ברח מאביו). חולין קכב. שר' זירא הכלים תלמיד ועז"א תא חזי שר"ל לא הוה עביד הכי עי"ש רש"י ומסיים מה בין תקיפי דא"י כו'. ועי' סנהדרין ה: אבא גבה עיניים הוה.
נא) וממה שהיו אומרים זל"ז עי' יבמות ט. כמדומה אני שאין לו מח בקדקדו, מו"ק כו: אב"מ כמה לית בית דעתא בהאי צו"מ, ועי' בכורות נח. כל חכמי ישראל חשובין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה, ב"ר פמ"ז שקרנא כזבנא את ובערוך שיננא שיניו גדולים וחולין יח: גיסא גיסבא פרש"י גס. חולין קיא: כמה יהיר האי מרבנן. ע"ז סח. חגא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן תיובתא הוה מותיב? חולין קכד. משום דר' נחמן חתני' דר"ג מזלזל בשמעתתי' דר' יוחנן? כריתות יח' תרדא פי' שוטה, סנהדרין מו: אמר על ר"ח אימסר עלמא בידא דטפשאי. ושם נט: יארוד נאלה (תנין שוטה) חולין קי. רבין תכלא. ערובין כב: קרקפנא ראשו גדול. ובסנה' כו. "סברי" טפשים. ברכות נג: אנא לא זילאי ידענא ולא זיואי ידענא [מכוין על התנאים רב זילאי ורב זיואי הנזכרים שם]. ב"ב קיא. אפס זכריה. ב"ב קנא: אמריתו מילי מוליתא -בעלי מומין. שם נג. אי הכי אמר אבא לא ידע במילי דשבתא ולא כלום. מעילה ז: קצצתינהו לרגלוהי דינוקא היינו ר"ל. שבת קח. ליפוק קרנא בעיני' על שנסהו. קכא: שטיא מתני שטותא לברי'. סנהדרין כו. קשר רשעים. חולין פח: וש"נ הא בורכא ופי' הערוך דבר בורות ובור מי שאומר דבר זה. סנהדרין סח. נטרפה דעתו ודעת אמו. ערובין סא: פלגאה. נזיר מט: תלמידי ר"מ קנטרנין ולא באו אלא לקפחני. ובכתובות קג: צריכא לך ולמטלעתך. וכבר האריך החו"י בכמה לשונות וכ' שהם דברי שבח, אבל יותר נראה שהם מדרך הדיבור ואין פירושם במדה גסה אלא במדה עדינה, וכשהיו אומרים לאדם 'שוטה' לא היה זה אלא מליצת הדיבור לאמור שטעה לדעתם, וכל כיו"ב. ובהא שקבעו הדברים בתלמוד יש ליתן טעם דמזה יוכלו ללמוד התלמידים מי גדול ממי ונפ"מ לפסוק הלכה, עי' תו' ערובין נז: שהוכיחו ממה שר' הונא הוכיח לחב"ר שהיה גדול ממנו והלכה כמותו. ובעוד מקומות דייקו שלרבו לא היה אומר לשון כזו וכדו'.
נב) ובביצה כא' דר' אויא סבא שאל לר"ה וענהו עורבא פרח ושאלו בנו למה הכלימו וא"ל אני היום סמכוני באשישות [ובחולין קכד: נמצא המעשה הזה עם שאלה אחרת אבל בכמה טעותים כמו שנז' שם רבא בר רבא בר רב הונא והכונה לרבה בר רב הונא עי' היטב ובהג' יעב"ץ ומסתברא טובא שב' השאלות היו בעת א' דאין שום סברא שמקרה זה יחזור ב"פ באותו אדם באותו אופן עיש"ה]. ובב"ק צח: א"ל ר' חסדא לרב"ש אי משכח"ל לבני הישיבה לא תימא להו ולא מידי דאיכא ברייתא שלא כדברי דחדו דמשכחי תיובתא למילי, וכן הוא ערובין יא: בר' ששת ורב"ש ושם לט: הוא ג"כ בר' ששת ורב"ש. ועי' קדושין מד' כמין ימא לטיגני פי' תוס' בשם ר"ח ששאל ר' אסי לר' זירא אם יש לסמוך על רב אבין וענהו שלא יכל לשקר כיון שעשוי להיגלות שהמקום קרוב.
נג) כמה דברים שנראים גנאי הזכירו, כגון: רש"י סנה' לא: מעשה דמר עוקבא כו'. עובדי דסוף קידושין. ומעשה דברוריא ברש"י. שבת קמז: ראב"ע נמשך בענוגים ושכח תלמודו. כתובות סג. בעובדא דיונתך נזכרת כו'. כתובות מט: גבי ר"נ בר אמי שלא נתן לצדקה. כתו' סד. עובדא דחומא. נדרים נה. איקפד כו', סנה' קי: שבקי' ר"ע לחסידותי', ירושלמי מעשרות פ"ג ה"ח רשב"א אכלן הוה. אפשר דאיסורא ליכא משום דהיה מפורסם, וענין כתיבת הדברים הוא ללמוד ממנו מוסר. ברכות נא: בכעסה דילתא, סנה' כב: מוצא אני מר ממוות כגון מאן כגון אמך.
נד) ואלו הן דברים כלליים על מקומות וקבוצות מישראל: ע"ז לו. לודאי מזלזלו, ובירו' תענית כבול חרבה מפני המח' שיחין מפני כשפים ומגדל צבעיא מפני זנות. חולין קכז. על טבע הרע של בני נרש פומבדיתא ונהר פקוד. שבת קלט. בני בשכר אינן בני תורה. נדרים מח. אנשי גליל קנטרנין. קדושין פב: טוב שברופאים לגהינום. וג"ז היה מפורסם, ואולי היה חשוב לדעת בזמנם. והעתיקום תמיד גם בדורות שאח"ז הואיל ונפק מפומא דרבנן ללמוד שיחת חולין שלהם.
נה) ומאידך עי' שהש"ר א' ר' אבהו ור' לקיש אזלי באורחא כשבאו אצל קיסרין אמר ר"א עילין למדינתא דחרופיא וגדופיא ירד ר"ל מחמורו נטל עפר ונתן בפיו ואמר אין הקב"ה חפץ במי שאומר דילטוריא על ישראל. גם באו חז"ל בטענה עם אליהו שאמר כי אותך עזבו וכן עם ישעיה שאמר כי בתוך עם טמא שפתים אני יושב, ונר' שאף על רשעים גמורים אין לדבר באופן כזה, וקיסרין היו בעלי מחלוקת כנר' במדרש פ' אחרי, ואף דמצינו אתקין ר' אבהו בקיסרין סוף ר"ה ונר' שהיו נוהגין במצוות, הענין הוא שיהיה ניכר שרוצה בתשובת הרשעים ואין השנאה אלא מפני הרשע ועל זה נאמר ובתקוממיך אתקוטט.
נו) ואלו אנשים פרטיים שאין ידוע ערכם ודברו בגנותם: ב"מ צג: רשבו לסטים מזוין. ב"מ לט: מרי בר איסק גברא אלימא. ב"מ יז. שבתאי ברי' דרב מרינוס כפר בממון ושיקר. סנהדרין נב: אימרתא בת טלי בת כהן שזינתה. כתובות עט. נחמן חקלאה. פסחים נח. בן דרוסאי הדורס מאכלו. נדה סז: שמו של זה שרב עם אשתו. יבמות סב: יצחק סומקא לאו בר סמכא. סנהדרין כז. בר חמא קטל נפשא. ובאמת לנדון דידן, מצינו בשבת נו: שמנו שמות של בעלי תשובה בדורם ומזה נר' שלפרסם שהוא בעל תשובה אינו רע, ולא אמרו אלא שלא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, דרך לגלוג, לומר פה שהיה עוסק בטומאה איך יעסוק בתורה וכדו'.
נז) ובשבת לג: מעשה דיהודה בן גרים שמסר דברי רשב"י על המלכות, כתבו התוס' ה"ג ר"ת רבי יהודה בן גרים ומפרש דהיינו ההוא דאמר במו"ק ט. דאמרו עליו דהוא אדם של צורה וגרסי' נח נפשיה ולא נעשה גל של עצמות וכו'. ולכאורה הוא מאד תמוה, איך ס"ד דגברא רבא יסכן כולי האי את רשב"י ויגרום לו תקלה גדולה כזו. ואולי לד' ר"ת לא סיפר ריב"ג את הדברים אלא כדי ללמוד הלכה שכך יש לחשוב על המלכות וכוונתו היתה לומר הלכה בשם רשב"י, אלא שאמר הדבר לאנשים שאמרו לאחרים שאינם ראויים. ובענין גניבא מצינו כיו"ב שאמרו שמועות הלכה משמו בכמה מקומות וסמכו עליו, אבל הזכירו בגיטין ז' שהיה מצער החכמים ונידון בקולר למיתה. ובגיטין לא' דנו אם פלגאה הוא או בר אוריין.
נח) ועי' בתענית כ: מעשה דראב"ש שהיה מהלך בדרך פגע בו אדם אחד שהיה מכוער ביותר וכו', וכתבו התוס' שהיה זה אליהו זכור לטוב ולנסותו נתכוין. ואפשר דקשיא להו איך נפקא תקלה על ידו לבזות כ"כ אדם, לכן העמידוהו באליהו הנביא דנהי שראב"ש לא דקדק, אבל לא הוי בגדר תקלה.
נט) ולענין כינוי שם לחברו עי' ב"מ פה. וקרו לי' קטינא חריך שקי, אמנם היה אפשר לומר כיון שבא לו על ידי מעשה מצוה וגבורה זה כבודו, אבל אין הדבר ברור במשמעות הלשון. ובמהרש"א ב"מ פד' משם יוחסין זירא זעירא שהי' גוץ. ומצאנו לאנשים שנקראים על שם מומם כגון פלוני העיור (וי"מ דרב עוירא היה עיור ולכן תמיד זמנין אמר לה משמיה דרב אמי וזמנין משמיה דרב אסי -סוטה ד: וה. וגטין ז' ב' מימרות וחולין פד: וכן פסחים קיט:- שהיו שניהם באותו בית המדרש ולא היה יודע תמיד מי אמר השמועה לפי שהיה סומא. עי' נדרים פא. ועוד פי' תיבת עוירא), ועי' תורע"א סוף פאה שכתבו בגט פלוני הפיסח. וגם ר"א חסמא נקרא כך ע"ש שנשתתק בדיבורו כדאי' בירושלמי. ובב"ק לו. חנן בישא, ואולי היה רשע גמור, כדמשמע שם קטו. והתם אמרי' נרשאה גנב ספרא, ואפשר שלא היה כינוי לאדם מסויים, אלא סתם בן נרשאה. וביומא לט: א' נטל חלק חברו והיו קורין אותו כל ימיו בן חמצן.
ס) עוד ראיתי בפי' האר"י למסכת אבות (נדפס בס' חבל נביאים ורשא תרמג' 46 וכן בנעים זמירות ישראל דפוס לבוב) "שכל בעלי קומה בכלל אדם אך שכלם חסרי הדעת", ואחריו בלקוטי ר"ן נה' ו' והגבוהי קומה על פי הרוב הם כסילים כו' גבוהי קומה הם שוטים. וכן באדרת אליהו להגר"א בראשית א' ג' אמרו כל ארוך שוטה, ובמו"ק רכה' הא דאמרי אינשי כל ארוך שוטה. משמע דכל כה"ג שחשבוהו לדבר נכון לא חשבי להו לישנא בישא.
סא) וצ"ע מ"ש מדרש תהלים ריש מזמור כא' אם אשה מכוערה אומרין העם אבד בחור זה בכפישה זו (סל לכבישת זיתים), דזה בזיונה והיפך ההלכה דכלה נאה וחסודה, וגם מ"ד כלה כמות שהיא לא כיון לבזיון אלא שישבחוה במה שכן יש בה. ומ"ש בברכות ח: מצא או מוצא אינו ק' דאינו אלא הבטוי, ואין הכוונה דוקא שחקרוהו על דברי לה"ר וציפו לשמוע תשובתו. או שהיה רגיל תמיד לומר מצא, ואינו אלא צורת מליצה לשבח מעשהו. כדאמרי אינשי שדורש בשלומו והלה מברך ה', ואינו אלא פתיחת שאלה לשמוע הברכה.
סב) וכן אמרו כמה דברים בגנות הנשים, נודע מאמרם שבת לג: דעתן קלה, וכן אמרו בירו' פסחים עצלניות הן, ובילקוט ישעיהו תנב' בנים דעתם מיושבת בנות אין דעתם מיושבת, ועי' ב"ר יח' א' פלוג' אי יש בינה יתירה באשה או באיש, ושם ג' היא מיקרת ראשה סקרנית ציתנית קנאית משמשנית פרסנית [יוצת]. ובמ"ר ס"פ תצא נשים גרגרניות צוותניות [מצותתות] קנאיות עצלניות, ובב"ר מה' ה' הוסיפו עליהן איסטטיות ודברניות ויצאניות, ובירו' הובא תו' סוטה כא: אין חכמה לאשה אלא בפלך, עי' יומא סו', ובשבת קח' אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה, ובערובין ק: מאי קללתה עטופה כאבל ומנודה מכל אדם וחבושה בבית האסורין ואידך שבח הוא לה אלא מגדלת שער כלילית ויושבת ומשתנת כבהמה ונעשית כר לבעלה.
סג) ובפדר"א פי"ב ט' קללות נתקללה וראשה מכוסה כאבל ורוצע את אזנה כעבד עולם וכשפחת שהיא משרתת את בעלה, [ודברי הרד"ל בזה אינם מבוארים שאם אינו רוצע מה הזכירו כאן ורוצע וכו' ואולי הוא דרך מליצה על חורי הבנות שעושים באזניהם וכנזכר גם במשנה פ"ו דשבת]. ובמ"ס פט"ו כשרה שבנשים בעלת כשפים, בפ' השוכר עינה של אשה צרה באורחים, ובפסחים מט: גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את ת"ח ונשותיהם יותר מהם. אמנם אין כוונת חכמים בכל זה לזלזל בנשים, אלא להודיע תכונתן לבאר המקראות וכיו"ב, והיה יותר מצוי אצלן השפלות בעת שלא היו להן התנאים המתאימים ללמוד ד"א כמו האנשים. ובזמננו השתנה הדבר. ובהרבה מקומות אמרו שבחן, עי' שמ"ר כח' ב' נשים תחלה שהן מזדרזות במצוות ועי' רד"ל, ובחנוך רמח' דאין דרך נשים לימשך באכילה ושתיה כאנשים. ומהר"ל בדרוש עה"ת כי האשה א"צ ללמוד כי היא מוכנה יותר לעה"ב ואין צריכה הטרחה בתורה להגיע למדרגה זו אבל האנשים צריכים שיעמלו יומם ולילה שיבואו למדרגה.
סד) ועי' בפלא יועץ בערך נשים כ' "יש מקילין באסורים מחמת שדעתן קלה ולא דעת ולא תבונה בהמה" (ובערך אהבת איש ואשה כ' "נשים שערן ארוך ודעתן קצר") ונודעו דברי הרב שבת של מי ס"פ במה בהמה שכ' "דרשי' סמוכים פ' במה בהמה ובמה אשה כל הקרב קרב כי לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב". ועי' שיורי טהרה מערכת ב' אות לב' משם מהר"ש יונה בענין חרוף אשה שא"צ לקנוס הגם שאמרו לגדור כו' לא אמרה תורה אלא כי יריבון אנשים אבל נשים זה דרכם לחרף ולגדף בדברי הבל וכזב ואין דבריהם מעלה ומוריד. ובתוס' ערובין צו. דאין מניחים לנשים להניח תפלין דא"י ליזהר בגוף נקי. ובאגדה, הביאה רמב"ן חולין סא' ומנוה"מ ח"ד: אם יעלה חמור בסולם ימצא דעת בכובסים, אם תמצא עורב לבן תמצא כשרה בנשים, (באוצה"ג תענית כה' הביא אגדה זו מגאונים כ"י וציין מקורות והתעלם ממנו ב' אלו שהבאתי ושם הוא בנוסח אחר מאד). וכ"ז היה תואם למציאות בזמניהם.
סה) ובמה שאמרו חז"ל בכ"ז יש טעם שציינו הדבר שהי' בו נפ"מ להלכה, כמש"כ הח"ח ו' באמ"ח טז' שא"א להאמין לנשים כבי תרי שאפי' הצנועות שבהן גורעות ומוסיפות. ועי' בס' יד יהודה ליו"ד פי' הקצר סי' מה' "כי הנשים באמת אינם יודעים מאומה ואין להעמיד על דבריהם". ובסק"ט "אשה שבאת ואמרה כו' זה שקר גמור ואין אמון בדבריהם כאשר הרבה פעמים כו' ואין יודעין מאומה" וכ"כ בסי' נא' סק"ז. וכדברי ירו' פסחים הנ"ל אות סב' פוסק מהרש"ל חולין ב' "אין נשים נאמנות במידי דאית בי' טרחא מפני שהם עצלניות".
סו) ור' בחיי בראשית ב' כג' כתב האשה קשה בטבעה וטבע האיש נח. ועי' לו בפרשת שירת הים "מה ששורה הנבואה על אשה נראה שאין לתמוה שהרי מין האדם היא ואדם נקראת כו' כל זה יורה שאין האשה דבר טפל לגמרי אבל יש לה עיקר". והרלב"ג כ' בשירת הים: "התועלת העשירי הוא להודיע שאין מן הראוי שיכנסו הנשים לספר שבחי השם יתעלה בכמו אלו העמוקות, לחסרון דעתן. ולזה לא זכר בשירת הנשים כי אם מלות מועטות". ועי' לו בריש בראשית: "והנה קרא האדם שם אשתו חוה, כאשר השיג בחולשת שכלה, רוצה לומר, שלא עלתה מדרגתה על שאר הבעלי חיים עלוי רב, ואם היא בעלת שכל; כי רוב השתמשותה אמנם הוכן לה בדברים הגופיים, לחולשת שכלה ולהיותה לעבודת האדם, ולזה הוא רחוק שיגיע לה שלמות השכל". ועמש"ל בזה לעיל רמו' סק"ב.
סז) כתוב באגרות חזו"א ב' קלג' כי ידיעת חכמי הדור אינה ענין ללה"ר וידיעת גדולי הדור באפיים האמתי למי שתורתו אומנותו היא כמו שמותר לדבר לה"ר על אומן באומנותו. ומכאן שהדבר פשוט שכל דבר הנוגע לרבים אינו לה"ר כגון אם יש אדם שמכבדים אותו ויש בו חסרונות גדולים כמו שפוסק הלכות וטועה יותר מדי או ששואלים בעצתו ועונה שלא כהלכה או שסומכים עליו ואין להם על מה שיסמוכו, שהרי הם כהררים התלויים בשערות, שמלה לך קצין תהיה לנו, כ"כ מצוה גדולה להודיע ענינו שאם לא כן איך ידעו העם מה ראוי לעשות ואחרי מי ראוי לימשך אם לא שיהיה ראוי לדבר מזה ולברר כ"ז, אמנם מי שאינו רוצה אינו חייב לעסוק בזה, וכמו שאמרו האי מאן דבמאדים וכו'. ועמ"ש רמו' סי' ז'.
סח) וכן כל הדברים שצריך אדם לידע בעולמו איזה בני אדם או קבוצות אינם ראויים להתעסק עמם וכדו' מותר לדבר מזה ולא רק כשיהי' נוגע למעשה שאין פרסום וקביעה מספקת אם לא ידובר אלא לנוגעים שהם מעט ונמצאו העם מפסידים אלא לכולם מותר לדבר בדברים הנצרכים ונוגעים לצבור גדול. וע"ע רש"י מו"ק טז: שמזכיר היתר לדבר לה"ר כיון שהוא לפי תומו, ובח"ח בבאמ"ח ז' יח' תמה דבכ"מ מבואר שהאיסור אינו רק מחמת שנאה אלא גם דרך קלות ראש, ונדחק בדברי רש"י מאד. אבל אפשר שיש גדר שלישי שאינו מחמת שנאה וגם לא דרך קלות ראש, אלא לפי תומו. וליישב קושיות רבינו אפשר שאין גדר זה מתיר לדבר בדבר גנות ממש, אלא כיו"ב בהא דמו"ק עי"ש.