כשאני סובר כשיטה אחת האחר שסובר כשיטה אחרת הוא שוגג או אנוס

[אבוה דמאיר]

לדוגמא אם אני סובר כעיקר הדין לזמן לילה כר"ת האם זה שנוהג במוצאי שבת כהגאונים הרי לדידי הוא מחלל שבת אך יש לו על מי לסמוך האם דינו כשוגג או אנוס
ידוע לי שיש בזה דברים לענין שמיטה בספרים קדמונים ולא מצאתי אשמח למי שיערני בזה

[בברכה המשולשת]

יש על זה אריכות בילקו"י (וכן יש על זה בספר ישועות מנחם לרה"ג מנחם ליבמן זצ"ל וכמדומני שיש על כך גם מאמר בתחומין)
השאלה חוזרת לדברי הרשב"א לגבי מי שקבל שבת מוקדם והאם יש לחלק בין שם לבין זמן ר"ת
לגבי שמיטה- יש על זה תשובה במנח"ש וכן באגר"מ (ויעויין בהרחבה בדברות משה שבת סימן י)
נושא זה נדון בראשונים ביחס לסוגיית "השתא בהמתן של צדיקים", ויעויין במאמר על כך בקובץ הכי אתמר (מצוי באוצר) חוברת ב

[צולניק]

לדוגמא אם אני סובר כעיקר הדין לזמן לילה כר"ת האם זה שנוהג במוצאי שבת כהגאונים הרי לדידי הוא מחלל שבת אך יש לו על מי לסמוך האם דינו כשוגג או אנוס
ידוע לי שיש בזה דברים לענין שמיטה בספרים קדמונים ולא מצאתי אשמח למי שיערני בזה

העלת רק שני צדדים או שוגג או אנוס, ומדוע לא העלת צד שלישי שהוא כלל אינו עובר עבירה????

[אוצר החכמה]

נכון. מה בין זה לבין ב"ש וב"ה ביבמות טז. אמנם נכון ששם הודיעו להם רק את האסור לשיטתם, ולא כתוב במפורש שאיפשרו להם את המותר לשיטתם אבל זה פשטות העניין.

[בברכה המשולשת]

נכון. מה בין זה לבין ב"ש וב"ה ביבמות טז. אמנם נכון ששם הודיעו להם רק את האסור לשיטתם, ולא כתוב במפורש שאיפשרו להם את המותר לשיטתם אבל זה פשטות העניין.

בזה בדיוק עוסק מרן הגרמ"פ בדברות משה שציינתי לעיל

[צולניק]

עוד יש לי לדון בהמשך לספק הנ"ל איך הדין כאשר עושה המעשה אינו עושה זאת משום שסובר כרב פלוני, אלא כלל אינו מקפיד על קיום ההלכה והמצוות, האם מותר לי 'להכשיל' אותו בעשיית מעשה שלשיטתי הוא אסור???

ומכאן לנידון מעשי, כידוע רבים מקפידים כדעת החזו"א לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים, הקושי הגדול הוא כשהולכים לחנות שאינה מקפידה על דעת החזו"א האם ניתן לקנות מהם סחורה [מצוי בחנויות שאינם תחת השגחה המקפידה על הנ"ל, ומצוי יותר במוצרים ארוזים כמו שימורים וסלטים שמצוין בהם בסתמיות ללא חשש שמיטה בלי פירוט האם המוצרים הם שישית או חו"ל או מנכרי].
ואנכי הקטן סברתי להקל בזה משום שיש כאן ג' ספיקות, א. האם יש קדו"ש בפירות נכרים שאמנם החזו"א סבר שכן אך רבים הקילו בזה [בתקוה שהחזו"אניקים לא יסקלוני..] ב. גם לשיטות שיש קדו"ש בפירות נכרים נחלקו אחרונים אם יש איסור סחורה בפירות נכרים. ג. אף אם יש איסור סחורה בפירות נכרים נחלקו אחרונים בכל איסור סחורה אם הוא גם על הקונה או שלקונה אין איסור סחורה ורק עובר משום לפני עור, ולכאורה בזה שהמוכר יכול לסמוך על הסוברים שאין קדו"ש בפירות נכרים אף לא יעבור הקונה על לפני עור.
אמנם בדרך אמונה מביא שהחזו"א הורה לגר"ש ברזם שלא לקנות פירות נכירם אף ממי שאינו מקפיד בדבר וצ"ע [ואין למידין הלכה מפי מעשה].
אשמח שהת"ח בפורום יאירו את עיני.

[ערבי פסחים]

אני הדל כתבתי גבי לפ"ע בכגון זה כמה מילי:



מכשיל במידי ששנוי במח'
יד) יש לדון אי שרי להכשיל חבירו במידי דסברי לנותן דשרי והמקבל אוסר. ולא איי' במידי שתלוי במנהג כגון לתת למי שנוהג עפ"י המחבר מידי דאסור לו ולרמ"א שרי, דכה"ג גם הנותן סובר שהוא צריך לעשות כמנהגו ודומה לישראל שמכשיל כהן בטומאת מת. ואלא כגון שנחלקו שני ת"ח, ואחד סובר דשרי והשני אוסר וכל חד חולק על חבירו בראיות וסברא. וכה"ג המתיר סובר דגם לחבירו הוא היתר אלא דטועה וחושבו לאיסור. ובכגון זה יל"ע אי שרי למתיר להושיט לחבירו האוסר. והנה בגמ' סוכה (י:) ר"נ אירח את ר"ח ורבר"ה והניחם לישון בסוכה שלדעתם פסולה היא ואמנם לבסוף התברר שלא היה מכשול מאחר והיו פטורים באותו העת. וכן בחולין (קיא:) נמצא עוד כהאי עובדא דשמואל התיר לאכול הדג בכותח ורב אסר. והושיט שמואל לתלמידו של רב מידי דאסור לרב ואמר לו שלרבך [רב] הבאתי כזה ואכל וששאלו את רב אם חזר משמועתו אמר דלא היו דברים מעולם. ובגוף דברי הגמ' איך הוציא שמואל שקר מפיו ע"מ שיאכל ר"א תלמיד דרב יעו' ריטב"א וחו"ב חולין (קיא:) ובמהרלב"ח סי' קכא ופר"ח סי' תצו סקכ"ג ובערוך לנר סוכה (י:) מה שביארו בזה.
ובריטב"א בסוכה כתב בתחילה בשם י"א להוכיח מעובדא דר"נ דאם הוא מתיר דבר, יכול לסמוך ע"ע ולספות לחבירו אף דס"ל דאסור והוא ז"ל דחה דשאני הך עובדא דהיה הדבר ניכר וע"כ שרי ליתן לפניו דאי בעי אכיל ואם לאו לאו. והביא ראיה לדבריו מהא דחולין (שם) דאמר רב חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספו ליה מידי דלא סבירי ליה. ור"ל דרב הוה פשיט ליה דלא ספו ליה מידי דאסר בלא ידיעתו, וסיים דגם הרא"ה סובר כן.
ונמצא גם בארחות חיים הלכ' איסורי מאכלות סימן ג' בשם הרא"ה וז"ל "כתב הר' אהרן הלוי שני תלמידי חכמים בעלי הוראה שהאחד אוסר והאחד מתיר המתיר אוכל לעצמו ומאכיל לחבירו האוסרו ואין בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול ואע"פ שיודע בחבירו שאסור לו לפי דעתו ודוקא כשהאיסור נכר לו לאוסר דאי לא סבירא ליה [לא] ליכול אבל בשאינו נכר לו לא כדאמרינן בפרק כל הבשר [קי"א ע"ב] חס ליה לזרעיה דאבא [בר אבא] דליספי ליה מידי דלא סבירא לי. מיהו היכא דאיפסיקא הלכתא דלא כותיה בין לנפשיה בין לאחרים אסור ע"כ". וכן במאירי יבמות (יד:) העלה מהסוגיא דאסור למתיר להעלים הדבר מהאוסר ולתת מידי דלא ס"ל. אך אם חבירו המתיר נתן לו, יכול לסמוך עליו שהיתר הוא לפי שיטתו וכ"ש אם מודיע לו שהיתר הוא, וכ"ז בכשרים אבל שאר ב"א אין ראוי לסמוך בסתם.
ובמרדכי ספ"ק דיבמות [נמצא בסוף המרדכי בהגהות נוספות] כתב דנזיר יכול לאכול בבית חבירו וא"צ לחוש שמא יש יין במאכל וחבירו עובר אלפ"ע וה"ה ישראל אוכל בבית הכהן ואינו חושש שמא נותן לו תרומה האסורה לזרים. והסיק דאפ' אם סובר המארח על דבר שהוא מותר והאורח אוסר וסבור המארח שהוא טועה בדבר, אפ"ה א"צ לחוש שמא יאכילנו לא כדעתו ול"א דהחשוד על הדבר אינו נאמן להעיד עליו. וכ"כ הבנימין זאב סי' שיב והובאו להלכה ברמ"א יו"ד סי' קיט ס"ז.
והנה נזיר המתארח ודאי אינו צריך לחשוד חבירו שיעבור אלפ"ע, אבל בדבר שחבירו חושבו שהוא טועה וכמח' ב"ש וב"ה יל"ד אם הא דהתירו הראשונים לסמוך עליו הוא משום שיש בזה משום לפ"ע כיון דהוא סבור שאסור או"ד א"צ לחשוד חבירו שיעברנו על דעתו אבל מעיקר הדין אין בזה לפ"ע אם נותן כיון שכלפי שמיא גליא דהיתר הוא.
ובריטב"א כתב בתחילה בשם הי"א שאין אומרים בזה דשוויה אנפשיה חת"ד ולכן שרי לספות לחבירו מה דלא ס"ל. והריטב"א פליג עליה וכן הרא"ה. ואפשר דטעמם משום דכן אמרי' דחל עליה איסור גמור מדשוויה אנפשיה ח"ד [וברשב"א שהובא בב"י יו"ד סו"ס א כתב דטבח שאמר שהבשר לא נשחט ושני עדים מעידים שנשחט לכו"ע שרי לאכול ולטבח אסור משום דשוויה אח"ד], וא"כ לטעם זה לכאו' אפ' חבירו טועה בדבר משנה, הואיל ואסר ע"ע שוב אסור להאכילו כאילו היה אסור לכו"ע ואלא דאם הוא ניכר שרי להושיט לו דאי לא רוצה לא יאכל.
ונראה דמה דשרי להושיט כשניכר ואין בזה משום לפ"ע כמושיט יין לנזיר, הטעם משום דאמרי' שמא בירר לעצמו שאינו אסור ומעיקרא טעות הוי וע"כ לא אוסר אנפשיה. ושו"ר בפר"ח או"ח סי' תצו סקכ"ג שהקשה ותי' כן.
ועתה ראיתי בריטב"א יבמות (יד:) על הא דהיו נושאים ב"ה בנות ב"ש ואיפכא והאמת ושלום אהבו ובגמ' אמרי דהיו נושאים בסתם והיו סומכים זע"ז דאי לא היו מודיעים, ודאי היתר הוא לדידן דאי הוה אסור היו מודיעים. ובהמשך הגמ' אמרו דקמ"ל בזה דהיו נוהגים אהבה וריעות זב"ז ובריטב"א פי' דלספות לחבירו מה דלא ס"ל אסור מדינא אלא דכד ספו אינהו מנפשייהו לא מחייבי לאפרושינהו כיון דלדידהו הוי היתר גמור והכא היו נוהגים אהבה וריעות והיו מודעים בכל גוונא דמאי דסני לחברייהו לא עבדי. ולדבריו מה דשרי לסמוך על חבירו הוא משום שאינו חשוד לעבור אלפ"ע דמדינא אסור.
אלא דדבריו צ"ב, דמאחר ואסור לספות ליה מדינא, מבואר בזה דהוי שוויה עלייהו חתיכה דאיסורא וכמש"כ לעיל והוא כאיסור ודאי. וא"ה אמאי אינו מצווה להפרישו ככל האיסורים ומאי מעלה מה שהנותן אינו אוסר ויל"ע.
והנה בפר"ח סי' תצו סקכ"ג כתב לדינא להתיר לספות לחבירו כשהנותן מתיר ור"ל דאין בזה לפ"ע אלא דאינו ראוי שמעבירו על דעתו. והביא ראיה כנ"ל מיבמות דהיו נוהגים אהבה ורעות זב"ז ומודיעים ואי איתא דאסור לספות, הו"ל לאפרושינהו מדינא ולא משום אהבה ורעות. ובריטב"א הנ"ל לא העלה מראיה זו אלא שאינו מחויב לאפרושינהו אבל לתת לחבירו בידים בכל גווני אסור. וקושיא הנ"ל דאי אסור לספות ה"נ מחויב להפרישו, לפר"ח ניחא דבאמת שרי אף לספות וכ"ש דא"צ להפרישו ומ"מ מודה דאינו ראוי לספות משום שמעבירו על דעתו. ועוד הוכיח מדאבעיא בגמ' (יד.) אמאי לא נמנעו ב"ש מלישא מב"ה ואי איתא דאסור להושיט לו מעיקר הדין וחייב להודיעו, מאי קמבעיא ליה הא אינם צריכים להימנע דודאי כל שיש בזה איסור לשיטתם ודאי יודיעם ב"ה אע"כ דשרי לספות לאוסר וע"כ מיבעיא אמאי לא נמנעו בגלל חשש זה. אך ראיה זו לפירושו דוקא דאילו לשאר הדעות האוסרות יש לפרש דגמ' ה"ק, דאם איתא דב"ש עשו כדבריהם אמאי לא נמנעו מלישא מב"ה דמשמע דלא נמנעו כלל אף במה שהם סבורים שאסור לדעתם וע"ז קאמר דלא היו נמנעים לישא זל"ז ר"ל כשהיה מותר לשני הצדדים. ואם לא היה מותר היו מודיעים והאוסר היה פורש.
ועוד הוכיח מדברי ההגה' מרדכי הנ"ל ביבמות דשם כתב לדון אי יש לחשוד חבירו המתיר שיכשיל לאוסרים כיון שהוא סבור שהם טועים וכתב ראיה לקולא מב"ה וב"ש ושיש לסמוך על חבירו שיודיעו. וכתב הפר"ח דאי הוה בזה איסור מעיקר הדין מה הוצרך לראיה וכי ב"ש או כל חכם אחר חשודים לעבור אלפ"ע אע"כ דשרי ולא הביא ראיה אלא דיש לסמוך דכיון שהם זרע ובנן של קדושים לא יעבירו זל"ז על דעתם. ולפי הוכחתו של הפר"ח בדברי המרדכי עולה דהכי הילכתא דהא קבע הרמ"א סי' קיט ס"ז את דברי המרדכי לדינא ומ"מ איו זה כריטב"א וילע"ע.
ובעיקר דברי הפר"ח צ"ב אמאי אין בזה לפ"ע גמור כיון שהוא אסר ע"ע והוי לדידיה חתיכא דאיסורא, וכמש"כ בסי' תצו כ"ג דהא שהותר לספות לחבירו מידי שחבירו אוסר, הטעם דמאחר והוא ניכר לפניו ואם לא ירצה לא יאכל, וגם אם יאכל אין בזה איסור לפ"ע כי יכול לתלות שחבירו חזר בו ולמד שמותר וכדעתו של הנותן. ודייק מינה שאם ברור שלא חזר בו ועומד בדעתו שהדבר אסור, אזי אין להכשילו אף אם הנותן מתיר.
עוד במש"כ לעיל בפשטות דמי שנוהג כרמ"א יכול לתת למי שנוהג כמחבר מידי שהרמ"א אוסר והמחבר מתיר, שגם הנוהג כרמ"א מודה דהוא צריך לנהוג כמחבר, ודומה לישראל שיתן לכהן פירות תרומה. אך לפי"ז עולה דמי שנוהג בכל דבר כחזו"א כרבו, יהיה אסור לו ליתן למי שנוהג כמ"ב מידי שהחזו"א אחז שאין מקום כלל וכלל לדברי המ"ב (דאילו בדברים שהחזו"א מצדד או מתקשה וכדו' שאינו חולק בבירור שרי ליתן כי גם לחזו"א יש צד כמ"ב) ולא שמענו וצ"ע.
עוד צ"ע בדברי החזו"א סי' מט סקט"ו-ט"ז שכ' לדון אי שרויה הוי מוקצה לנוהגין בו איסור. ודן שאם קיבלו ד"ז כדין גמור וצריכין לנהוג בו איסור כאילו הוא איסור לכל העולם, אזי י"ל דהוא מוקצה להם, אבל אם רק כהחמירו על עצמן א"כ הוי כדבר הנדור שאינו מוקצה דראוי לאחרים. ופשט ד"ז מדהם עצמן אוכלין באחרון של פסח אף בשבת, וש"מ דאינו אלא כנדור אצלם.
ומדבריו משמע דאם היו אוסרים מעיקר הדין, היה אסור להם וכן היו נוהגים בו כאילו הוא איסור לכל העולם. וש"מ דאף שהם מודים שמי שמיקל יש לו על מי לסמוך, אפ"ה אסור להם לספות למתירים כי אצלם הוא איסור גמור.
וצ"ע לפי"ז בציור דלעיל דמי שנוהג כרמ"א יהיה אסור לספות למי שנוהג כמחבר מידי שהרמ"א אוסר וצ"ע.

טו) הנה בשער המלך הל' אישות פ"ט הלט"ז כתב להסתפק כנידון הנ"ל אלא באופן ההפוך. והוא בשוחט שאומר שלא שחט וב' עדים מעידים ששחט, אי שרי לשוחט למיספי הבשר לאחריני כיון דשרי להון עפ"י ב' העדים ורק לו אסור [שהביא לפני כן מתשו' רשב"א שהובא בב"י יו"ד סו"ס א דכה"ג לעולם שריא לאכול ולשוחט אסור מדאסר אנפשיה]. וכתב להוכיח מהא דנדרים (צ:) דאשה שאמרה שנאנסה אינה נאמנת ומותרת לבעלה כהן והקשו תוס' דהא אסרה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואיך נבעלת לו ותי' דלא מצינו שזונה אסורה להינשא לכהן ורק הוא מוזהר עליה ולא איפכא. והקשה השעה"מ דמ"מ ליאסר משום לפ"ע שמכשילה בעלה ואע"כ דכיון שמותר לה אין בזה לפ"ע אם נותנת לבעלה.
וכתב דמצא בשיטמ"ק (צ:) בשם שיטה לא נודעת למי שהקשה כן וז"ל "ואי קשיא איך תבעל היא לו שהרי היא עשתה עצמה חתיכא דאיסורא על עצמה ועוברת גם בלפ"ע וי"ל דלפ"ע ליכא שהרי בעל כרחה נבעלת לו וכו'" והעלה מדבריו לדינא דאע"ג דלמקבל שרי אפ"ה כיון דלגבי הנותן איסורא קא עביד עבר אלפני עור. וע"כ מי שנוהג שלא להדליק הטיטון מנר של חלב אסור גם ליתן לאחר אף אם מקל בזה.
ומסקנתו צ"ב דמאחר והדבר היתר לשני מפני שהותר עפ"י שני עדים או בהאי עובדא דלא המניהו חז"ל לאשה שאמרה שנאנסה, א"כ הוי כהיתר גמור ואמאי אסור להאי דשוויה אנפשיה ח"ד למספי ליה. ואפ' אי יודע ודאי שהדבר איסור והעדים שקר קאמרי מ"מ התו' האמינתם [עכ"פ לאלו שלא ידעו ששוא הם מדברים] ואין איסור כלל למי שסומך אדיבורם ואפ' כאונס לא חשיבי.
אך שני ת"ח דלפיגי אהדדי שפיר מסתברא לאסור למיספי למתיר כיון שהנותן יודע שטעה בלימודו ולדינא איסורא הוא. וכבר כתבנו לעיל ונמצא גם בפר"ח דמה שהותרו ב"ה וב"ש למיספי זל"ז על סמך שהודיעו הוא מפני דהדבר לעולם תלוי בדעת האוסר ואפשר שחזר בו ועתה מתיר ואינו כמושיט יין לנזיר דלעולם נזיר אסור בו.
ובשו"ת כת"ס יו"ד סי' עז חלק על השעה"מ והביא לכך ראיות יעו"ש דבריו. ושם דחה הראיה מהשיטמ"ק שלכאו' אוסר, והחילוק, דהשיטה מיירי שיודעת האשה המציאות שהיא אסורה לבעלה ואלא שהוא א"צ להאמינה דכה"ג לולי שהיה בעל כורחה היה אסור מפני שהוי ככל לפ"ע שהנכשל אינו יודע שאיכא איסור לפניו. אבל כששניהם יודעים שיש מתירים ויש אוסרים ומכרע ליה כהמתירים או שהם עצמם חולקים אהדדי משיקול הדעת, ענין אחר הוא דהתו' לא בשמים היא ואפשר דליכא כה"ג לפ"ע, וסיים "והענינים רחוקים זמ"ז כרחוק מזרח וכו'". וכעין זה כ' גם באו"ח סי' סו ושם הוסיף דיש סתירה בדברי השעה"מ גופא שבהל' אישות כ' שאסור ליתן לחבירו עישון טאבאק אם הוא אוסר ובהל' לולב מבואר דשרי (ולכאו' מש"כ בהלכ' אישות הוא עיקר ששם דן בעיקר הנושא אי להכשיל במידי דלו אסור ולאחרים שרי ובהל' לולב אינו עיקר הנידון כלל אלא יותר גבי מוקצה ועי').
ומדברי שניהם עולה דכל שהמתיר התיר מחמת שטעה במציאות, אין מקום להתיר לספות לו וכנידון הטבח שיודע בוודאות שהבשר לא נשחט, אין לו לספות לאחרים אף שיש שני עדים המעידים איפכא. והוא מטעם שאף שהתו' התירה להאמין לב' עדים יותר מלאחד, מ"מ כל שיודע ששקר קאמרו בין במזיד ובין שטעו בדמיונם שחשבו שנשחט, חייב הוא להתנהג כאילו לא היה עדות כלל ולילך עפ"י האמת.

[אבוה דמאיר]

יש על זה אריכות בילקו"י (וכן יש על זה בספר ישועות מנחם לרה"ג מנחם ליבמן זצ"ל וכמדומני שיש על כך גם מאמר בתחומין)
השאלה חוזרת לדברי הרשב"א לגבי מי שקבל שבת מוקדם והאם יש לחלק בין שם לבין זמן ר"ת
לגבי שמיטה- יש על זה תשובה במנח"ש וכן באגר"מ (ויעויין בהרחבה בדברות משה שבת סימן י)
נושא זה נדון בראשונים ביחס לסוגיית "השתא בהמתן של צדיקים", ויעויין במאמר על כך בקובץ הכי אתמר (מצוי באוצר) חוברת ב

שאלתי היתה כשיש נפקא מינה לאוסר לדוגמא כשאחד היק את חבירו ולניזק הוא עדיין זמן שבת ולשיטתו הוא קלב"מ אי יכול לתבוע ממון שלשיטתו המזיק פטור ובזה יש נפק"מ לשיטות מסוימות בין שוגג לאונס

[בברכה המשולשת]

עכשיו הבנתי. זה כבר נוגע להבנת גדרי קים לי.