שלד"ע במחלוקת והשליח והמשלח פוסק כדעת המתירים

[סכינא חריפא]

יש לחקור בדין שלד"ע במחלוקת הפוסקים, והשליח והמשלח פוסק כדעת המתירים
האם יש דין 'דברי הרב' במקום שעכ"פ גם השליח וגם המשלח פוסקים ונוהגים היתר וממילא אין כלפיהם חסרון במינוי האם מעשיהם חלים גם לדברי האוסר ?

[סגן אלוף]

לכאורה כך קורה בענין היתר מכירה, וכמדומה שאעפ"כ החרדים לא סומכים על ההיתר, אא"כ זהו כ'שותא דינוקא' שלהם שרב מזרחיסט אינו רב ואסור לכ"ע לסמוך עליו.

[מה שנכון נכון]

נחלקו הראשונים אם כשהשליח שוגג יש שלד"ע. לתוספות בקדושין מב: יש שליחות בכה"ג, וכ"ש בנד"ד. ולדעת הריטב"א שם אין שלד"ע גם בשוגג דדינא דאוריתא הוא, ואף היכא דליכא למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וראה עוד בש"ך חו"מ סימן שמח סק"ו דסייע שיטה זו. ולפי"ז אף בנד"ד אין שליח למי שנוקט שזו עבירה. [אלא שיש קצת לדון לטעם שכתב שם הריטב"א בהמשך להא דגם בשוגג אמרינן דברי הרב וכו' דאם היה יודע שזו עבירה לא היה עושה השליחות. ולכאורה ל"ש כ"כ זה במחלוקת הפוסקים].

[אוצר החכמה]

[אלא שיש קצת לדון לטעם שכתב שם הריטב"א בהמשך להא דגם בשוגג אמרינן דברי הרב וכו' דאם היה יודע שזו עבירה לא היה עושה השליחות. ולכאורה ל"ש כ"כ זה במחלוקת הפוסקים].

למה לא?

[מה שנכון נכון]

במחלוקת הפוסקים אין אמת מוחלטת שאינה ידועה לאחד הצדדים, אלא האמת תלויה ועומדת בפסיקתם, וכשלא הוכרעה המחלוקת - לא הוכרעה האמת ואין את מה לידע. [כמובן שהכל לפי הענין].

ובעיקר הענין נראה מהריטב"א שם שנקט טעם זה רק כהוכחה נגד שיטת תוספות, ולא שס"ל שמה"ט אשלד"ע בשוגג, דלזה הטעם משום דהוא דינא דאוריתא הנלמד מב' כתובים הבאים כאחד וכמו שפתח הריטב"א דבריו, דטעם דברי הרב הוא על הרוב, ואשלד"ע הוא דינא דאוריתא אף היכא דלא שייך האי טעמא.

[ברזילי]

עי' הר צבי יו"ד קכ"ג (שדן להכשיר המכירה מטעם ס"ס, ספק אם שלד"ע מבטל החלות, וספק אם יש שלד"ע בשוגג, והשווה דין שוגג לדין הפוסק להיתר (מנקודת מבטו של הפוסק לאיסור)), ומאידך באור לציון שביעית, מבוא ענף ד כתב שיש כאן אף יותר מס"ס, כי י"ל ששתי השאלות תלויות זו בזו, ומי שסובר ששלד"ע מבטל החלות, סובר גם שבשוגג השליחות לד"ע קיימת, עיי"ש, אך חזר בו מכח שיטת הרמב"ם במעילה ז,ב שם משמע שאף בשוגג אשלד"ע ואף החלות מתבטלת. אמנם, דחייה זו אף היא תלויה במחלוקת האחרונים בהבנת הרמב"ם, ועולה יפה לפי הבנת המשנה למלך, אבל השעה"מ והאו"ש פירשו באופן אחר את הרמב"ם כך שאין משם כל ראיה. וכבר דשו בכ"ז הרבים, בספרים הרבים העוסקים בהיתר המכירה.

למעשה, כמדומני שמזה שנים רבות אין משתמשים בשליחות במכירה, או באופן שבעלי השדות מוכרים אותם לרב המסדר והוא מוכר לגוי, או באופו שכל בעל שדה חותם על שטר מכר נפרד

[מה שנכון נכון]

ומאידך באור לציון שביעית, מבוא ענף ד כתב שיש כאן אף יותר מס"ס, כי י"ל ששתי השאלות תלויות זו בזו, ומי שסובר ששלד"ע מבטל החלות, סובר גם שאין שלד"ע בשוגג, עיי"ש

כנראה צ"ל בדבריך "סובר שיש שלד"ע בשוגג".

[ברזילי]

ומאידך באור לציון שביעית, מבוא ענף ד כתב שיש כאן אף יותר מס"ס, כי י"ל ששתי השאלות תלויות זו בזו, ומי שסובר ששלד"ע מבטל החלות, סובר גם שאין שלד"ע בשוגג, עיי"ש

כנראה צ"ל בדבריך "סובר שיש שלד"ע בשוגג".

תקנתי, תודה

[סגן אלוף]

[אלא שיש קצת לדון לטעם שכתב שם הריטב"א בהמשך להא דגם בשוגג אמרינן דברי הרב וכו' דאם היה יודע שזו עבירה לא היה עושה השליחות. ולכאורה ל"ש כ"כ זה במחלוקת הפוסקים].

למה לא?

viewtopic.php?f=17&t=17388&p=165612&hilit=%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99+%D7%A2%D7%95%D7%A8#p165521

ואין אנו משיבים אלא מדבריו על דבריו.

[אוצר החכמה]

זה לא קשור לעניין ההוא שם השאלה מה אני צריך לסבור על מעשיך האם הם כראוי או שלא כראוי. אבל מה שטוען מה שנכון הוא שאין כאן אפילו כלפי שמייא גליא ולא רק שאני צריך לתת לך לנהוג כדעתך. ובעצם על מה שכתב אני מסתפק בדבר כי מצד אחד הלא העושה ע"פ ב"ד ונודע שטעו חייב קרבן או קרבן יחיד או יוצא בפר שלהם אבל מכל מקום חייב קרבן ולא אמרינן שהרי נהג ע"פ בי"ד ואין כאן אמת מוחלטת. מצד שני הא דקיי"ל הרוצה לעשות כב"ש עושה והרוצה לעשות כבית הלל עושה מעורר שאלה מדוע לא יהיה כאן דין ספק ויהיה עליו דין להחמיר אא"כ נאמר כדברי מה שנכון. (הגמרא בע"ז שאומרת להחמיר בשל תורה אינה ראייה לענייןכי שם מדובר שנשאל לשניהם ולכן צריך להחמיר וע"ז כבר דברו כאן).

[מה שנכון נכון]

חידושי הריטב"א מסכת עירובין דף יג עמוד ב

אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר.

דרשות הר"ן הדרוש השלישי

וזה הענין צריך עיון, איך נאמר ששתי כתות המחלוקת נאמרו למשה מפי הגבורה. הנה שמאי אומר מקב לחלה הלל אומר מקבין (עדיות א ב), באמת שאחד משני הדעות הוא דעת אמיתי, והשני דעת הפכו, אם כן אין לדרוש שיצא מפי הגבורה דבר בלתי אמיתי.

אבל הענין כך הוא, שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה בסיני, כמו שאמרו במגלה (יט ב) אמר ר' חייא בר אבין אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (דברים ט י) ועליהם ככל הדברים, מלמד שהראהו הקב"ה למשה כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים עתידים לחדש ומאי ניהו מקרא מגלה. דקדוקי סופרים, הם המחלוקת וחילוקי סברות שבין חכמי ישראל, וכלן למדן משה רבינו ע"ה מפי הגבורה, ושתהיה ההכרעה כפי הסכמת חכמי הדור. וזהו ענין ר' אליעזר הגדול ומחלוקתו, (ואמרו שם) [שאמרו] בבבא מציעא (נט ב) עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא (דברים ל יב), מאי לא בשמים היא כבר נתנה למשה על הר סיני, וכתוב בה (שמות כג ב) אחרי רבים להטות. הנה ראו כולם שר' אליעזר היה מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כולם אמיתיים צודקים, והכריעו מן השמים כדבריו, ואף על פי כן עשו מעשה כהסכמתם, אחר ששכלם היה נוטה לטמא, אף על פי שהיו יודעים שהיו מסכימים הפך האמת לא רצו לטהר, והיו עוברים על דתם אם היו מטהרים כיון ששכלם נוטה לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות.

הדברים ידועים ויש להם עוד מקורות בדברי רבותינו. והיה פשיטא לי דבדק לן מר ולחדודן קבעי.

[סגן אלוף]

א] בעיקר סברת מה שנכון הארכתי במק"א וזה לשוני

כתב בחקרי לב יו"ד סימן פ"ז דהואיל ואיתא בחז"ל ששבעים פנים לתורה והתורה לא נתנה חתוכה ולא בשמים היא ופוסקים כב"ד של מטה וכו' וכו' ממילא בכל מקום שיש ספיקא דדינא הרי אין כאן וודאות כלפי שמיא וספק כלפי דידן אלא אף כלפי שמיא חל דין ספק,
וזה לשונו -- דכיון דבכה"ג לא הכריעו מן השמים וניתן הכרעה לחכמי הדור וכו' אין צד שיוכל לעבור על ודאי איסור דאף אם האוסר כיוון אל האמת כל שלא הכריעו בספיקות כאלו בשמים ממעל וכו' מידי ספק לא נפיק ולא ודאי איסור וא"כ איפוא לא דמי כלל ספק דפלו' דרבבותא לספק מציאות דספק מציאות כלפי שמיא גלי אמיתות הענין וכו' משא"כ בס' פוסקים דכיון דאין הכרעה בספיקות מן השמים א"כ ודאי איסור לא משכח"ל וכו' יעוי"ש.
ועיין במשנה למלך פ"ב מה' טו"צ וז"ל ואפ"ל דל"ש לומר אוקי גברא אחזקתיה אלא בספק במציאות דאמרי' אוקי גברא אחזקתיה אך בודאי נעשה המעשה ומספק"ל מלתא היכי אגמריה רחמנא למשה ל"ש לומר אוקי גברא אחזקתיה והכי אגמריה דאטו מפני חזקתו של זה משתנה מאי דאגמריה רחמנא למשה עכ"ל, ודבריו מתפרשים לפי דברי החק"ל הנ"ל [וע"ע מל"מ פ"ו מעדות ה"ז וחק"ל יו"ד סימן קי"א].
והנה כתב הרמב"ם פ"ז מאישות הט"ו האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בזה לאחר שיחלוץ לך יבמך ה"ז מקודשת הואיל ואילו קידשה עתה היו קידושין תופסין בה מספק עכ"ל, וכתב בכס"מ דהיינו קידושי ודאי דל"ח דשלב"ל כלל הואיל וכבר באו לעולם בתורת ספק עכ"פ.
ונראה שדבריו מתפרשים דוקא בספיקא דדינא, וזה לפי המתבאר דאף כלפי שמיא הכי חייל קידושין בדרגת ספק, ומכאן יש להקשות עמש"כ במל"מ פ"ט מאישות ה"ו שדברי הרמב"ם שייכים אפילו בספק במציאות וצל"ע בכל זה.

ב] בעיקר חילוקך מדין 'לפני עוור' לא הבנתי שהרי גם אתה מודה שמי שגורם לחבירו לעבור עבירה מחמת פיקו"נ הרי הוא עובר בלפני עור וק"ו כאשר רק הוראת חכם מתירה לו, אא"כ נימא דכלפי הלה הנוהג היתר לא חשיב כלל חפצא דאיסורא, וזהו שהבאתי לענין שלד"ע.
ג] ומלבד זאת עכ"פ בטועה בשיקול הדעת הרי חלה ההוראה אא"כ גדול מחזירו כמבואר בסנהדרין דף ל"ג, ובאמת מה"ט דן החזו"א בהוריות דבהורו ב"ד וטעו בשיקול הדעת לא יביא קרבן אע"פ שנודע שטעו.
ד] ובעיקר שאלתו מדין קרבן בהוראת חכם לענ"ד לק"מ דשאני התם שפקעה ההוראה למפרע כאשר נתגלתה כטעות, ובאמת כתב המל"מ דבדבר שפשט התירו בישראל פטור מקרבן גם אם לא עשו רוב ציבור.
ה] ובעיקר סברתך שהכרעה במחלוקת הפוסקים חלה ע"י שאין כאן אמת מוחלטת כבר קדמוך כאן
viewtopic.php?f=17&t=17505&p=167457&hilit=%D7%A8%D7%95%D7%91+%D7%91%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F#p166821

[מה שנכון נכון]

חידושי הריטב"א מסכת עירובין דף יג עמוד

דרשות הר"ן הדרוש השלישי

כמדומני שיש הבדל בין דברי הריטב"א לדברי הר"ן, ומה שכתבתי לעיל א"ש טפי לדברי הריטב"א.

[אוצר החכמה]

לא ברור לי כל העניין הפשוט לכם. ולא ברור לי אם כל מה שהבאתם שייך לעניין.
ראשית כי גם הריטב"א והר"ן מודים שיש הבדל בין איסור והיתר רגילים לבין קידוש החודש בו נאמר הדין דאתם אפילו מוטעים, וההבדל ברור דגבי קידוש החודש הדין הוא באמת כפי שקבעו בית דין אפילו לפי דעתו של החולק, אבל לגבי איסור והיתר אמנם לך מותר לנהוג כדעתך אבל לדידי הרי זה טעות ולדידי כלפי שמייא גליא שאתה טועה.
ולפי זה לגבי לפני עיוור אין זה מכשול כי כיוון שאתה צריך לנהוג כדעתך אני לא מכשיל אותך במעשה איסור.
מצד שני לגבי ממזרות מבואר שלדעת בית הלל הנוהג כבית שמאי וודאי הוולד ממזר אע"פ שהיה מותר לו לבא עליה בפועל אבל לפי כיוון שלפי דעת בית הלל הדבר אסור פשוט שיוצר ממזרות.
לכן לגבי אשלד"ע בזה אני מסתפק. כי מה ההסבר שאילו היה יודע לא היה שולח הרי סוף סוף לא ידע? ולכאורה ההבנה היא שאינו רוצה בשליחות אא"כ זה לרצון התורה דאם התורה אמרה שאין לעשות כן אין כאן שליחות וע"ז כתבתי שאני מסתפק דדלמא כיוון שלדעתי אין זה רצון התורה גם השליחות אינה שליחות.


מה שדנתי מהוראת בית דין הוא רק שאין העניין שאין כאן איסור אלא שהוא הנהגה בלבד כך לנהוג , וגם כאן הרי לדעתי כשבא אליהו יאמר וודאי כדברי ויודו החולקים בטעותם,והביאור שפוקע למפרע את זה איני מבין בכלל, אם הכוונה שהוברר הדבר למפרע אם כן היינו הך כאן ואם הכוונה שחל למפרע זה איני מכיר ואיני מבין.

[מה שנכון נכון]

בקדוש החודש מדובר אפילו על טעות בידיעת המציאות ואפילו על מזיד, וכ"ז באמת ל"ש כלל לעניננו.
לא שייך לומר "לדידי כלפי שמיא גליא שאתה טועה", כי אין שם בשמים שום הכרעה, ומה שאחד חולק על חבירו בארץ הוא לפי שקול הדעת של בני האדם.

ואליהו לא יבוא ויודיע מה פסקו בשמים. אלא או שיברר המציאות, או שקבלה בידו עד משה [הוא נמנה בין מוסרי התורה בהקדמת הרמב"ם], או שיסביר לחכמים את טעותם, ואף אם לא יבינו הלא חכמתו רבה משלנו, וכמו כל חכם שמבטל דעתו כשברור לו שהחולק עליו גדול בסברא ובבקיאות הרבה יותר ממנו. [וידועים דברי הרי"ז עה"ת פרשת פינחס].

וממילא אם השליח מסתמך על הוראת חכם [שהגיע להוראה והמחלוקת שקולה שאין כאן בטלה דעתו] הרי שאדרבה זהו רצון התורה שיעשה כל חכם כשקול דעתו ול"ש לומר אלו היה יודע וכו'.

[אוצר החכמה]

ברור שאליהו לא יברר מה פסקו בשמים אבל יגיד מה צודק מצד הסברא, ומסתמא יקבלו דעתו וזה העניין.

כאמור על זה אני מסתפק אם זה שייך לומר זהו רצון התורה שכן אינו רצון התורה (היינו ההלכה ואין העניין אם הוא הולך ביושר או לא) לדעתי.

[אוצר החכמה]

בכל מקרה וודאי אתם יודעים שהחזו"א כתב ע"ז בפירוש שאינו חל מדין שליח לדבר עבירה

[מה שנכון נכון]

בכל מקרה וודאי אתם יודעים שהחזו"א כתב ע"ז בפירוש שאינו חל מדין שליח לדבר עבירה

לדעתו אין המחלוקת שקולה.
בדרך אמונה ספ"ד משמו"י מביא בשמו שגם לנוהגים היתר בפירות נכרים בשביעית אין על מה לסמוך, וגם לפני עיור יש בזה.
וכ"ש דס"ל כן בנד"ד.

[אוצר החכמה]

סוף דבר אני לא ברורה לי הבנתך בעניין.
אם נאמר ששליח לדבר עבירה הוא גזה"כ שאינו האם גם שם תאמר שאינו עבירה כאן?
אם לא מה בדיוק החילוק של הריטב"א מחמת שהיה חוזר בו?

[מה שנכון נכון]

סוף דבר אני לא ברורה לי הבנתך בעניין.
אם נאמר ששליח לדבר עבירה הוא גזה"כ שאינו האם גם שם תאמר שאינו עבירה כאן?
אם לא מה בדיוק החילוק של הריטב"א מחמת שהיה חוזר בו?

כתבתי לעיל שאלו שתי סברות שונות.
ועיקר דעת הריטב"א שזו גזה"כ באיסורים. וממילא בנד"ד מסתבר שהנוקט שהדבר אסור, לדידיה ליכא שליחות, אף אם המשלח והשליח נוקטים כמתירים.
והריטב"א הוסיף את הסברא שהיה חוזר בו בדרך 'תדע' להוכיח נגד דעת תוספות, וע"ז כתבתי לדון אם שייך לומר במחלוקת הפוסקים אם היה יודע וכו'.

[אוצר החכמה]

אני יודע שכך כתבת ועל זה אני שואל מה לפי הבנתך כוונת הריטב"א. היינו מה עושה עניין ההיה חוזר בו?

[מה שנכון נכון]

זו לשון הריטב"א קדושין מב:

שאני התם דאין שליח לדבר עבירה דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. פירוש טעמא קאמרינן שהוא כן על הרוב, מיהו דינא דאורייתא הוא כדלקמן ואפילו היכא דליתיה להאי טעמא כגון שהוא שוגג וכיוצא בזה.

ותדע דאפילו בשוגג שייך האי טעמא דאנן אמרינן אילו ידע האי שליח דהקדש הוא לא הוה ליה שליח כי דברי הרב שומעים והוה ליה שליח בטעות ובטל שליחותו וחשוב כעושה מעצמו בשוגג, כנ"ל

.

[אוצר החכמה]

סוף דבר לא הבנתי כוונתך.

[סגן אלוף]

ראשית כי גם הריטב"א והר"ן מודים שיש הבדל בין איסור והיתר רגילים לבין קידוש החודש בו נאמר הדין דאתם אפילו מוטעים, וההבדל ברור דגבי קידוש החודש הדין הוא באמת כפי שקבעו בית דין אפילו לפי דעתו של החולק, אבל לגבי איסור והיתר אמנם לך מותר לנהוג כדעתך אבל לדידי הרי זה טעות ולדידי כלפי שמייא גליא שאתה טועה.
ולפי זה לגבי לפני עיוור אין זה מכשול כי כיוון שאתה צריך לנהוג כדעתך אני לא מכשיל אותך במעשה איסור.
מצד שני לגבי ממזרות מבואר שלדעת בית הלל הנוהג כבית שמאי וודאי הוולד ממזר אע"פ שהיה מותר לו לבא עליה בפועל אבל לפי כיוון שלפי דעת בית הלל הדבר אסור פשוט שיוצר ממזרות.
לכן לגבי אשלד"ע בזה אני מסתפק. כי מה ההסבר שאילו היה יודע לא היה שולח הרי סוף סוף לא ידע? ולכאורה ההבנה היא שאינו רוצה בשליחות אא"כ זה לרצון התורה דאם התורה אמרה שאין לעשות כן אין כאן שליחות וע"ז כתבתי שאני מסתפק דדלמא כיוון שלדעתי אין זה רצון התורה גם השליחות אינה שליחות.


מה שדנתי מהוראת בית דין הוא רק שאין העניין שאין כאן איסור אלא שהוא הנהגה בלבד כך לנהוג , וגם כאן הרי לדעתי כשבא אליהו יאמר וודאי כדברי ויודו החולקים בטעותם,והביאור שפוקע למפרע את זה איני מבין בכלל, אם הכוונה שהוברר הדבר למפרע אם כן היינו הך כאן ואם הכוונה שחל למפרע זה איני מכיר ואיני מבין.

איפכא מסתברא, אם בלפני עור אפילו שאני יודע שיש כאן פגם ואיסור במעשה זה, אני יכול לגרום למעשה זה שיתקיים כיון שהעושה אותו מותר בו [והיתר זה ע"כ צריך להיות על גוף החפצא דאיסורא ולא סתם שאיהו גופיה לא נצטווה כעין אונס, שהרי פשיטא שמי שגורם שיעבור חבירו איסור בהיתר של פיקו"נ [וכגון שכופהו שיהרוג אותו אם לא יאכל נבילה] עובר בלפני עור], עאכו"כ במקום שאני עומד מן הצד ורואה שליחות של משלח ושליח שמעשי שניהם כשרים לפי ההלכה והמסורת שלהם, שאין כאן שם עבירה כלפיהם, וממילא תוצאת מעשיהם יכולה להשליך גם עלי.

[אוצר החכמה]

את הדוגמא מפיקו"נ איני מבין. אסור לכפות את השני לעשות איסור גם ללא הדין של לפני עיוור.

אבל לעצם הענייין חשבתי שביאור הדברים כך הוא. שהנה צריך להבין את שיטת התוספות דמה בכל שהוא שוגג, הלא אם נאמר שזה מצד קבלת השליחות שלו הרי כשהוא מזיד כל שכן שמקבל את השליחות שהרי עושה עבירה (תוספות מדבר מצד השליח אבל גם מצד הממנה זה אותו דבר) אלא ע"כ שהבנת התוספות היא שאע"פ שהיא גזירת הכתוב צורת הדין של ביטול השליחות הוא מצד מה שאומרים לו דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. ועל זה הבינו התוספות שאם הוא שוגג כיוון שאי אפשר לטעון עליו מדוע נהיית שליח הלא דברי הרב ודברי התלמיד לכן יש שליחות. והריטב"א כתב שכיוון שכשאנו אומרים לו (לא בפועל אלא בעיקרון) ויודע הרי חוזר גם זה ראוי שיבטל את השליחות. ולפי זה ייצא כדבריך שאם עתה אין אנו אנו יכולים לומר לו דברי הרב ודברי התלמיד שהרי הדין ששרי לו לעשות כן באמת לא שייך לבטל את השליחות.
בכל מקרה צריך להסביר את החזון איש שכתב בפשיטות שהוא אשלד"ע ולכאורה היה לו לומר שזה לא לפי תוספות שס"ל שבשוגג יש שליח. ואולי דנם כמזידים וצ"ע

[סגן אלוף]

את הדוגמא מפיקו"נ איני מבין. אסור לכפות את השני לעשות איסור גם ללא הדין של לפני עיוור.

א] אז אנקוט דוגמה אחרת וכגון מי שחייב לאכול לצורך פיקו"נ חתיכת בשר, ובא חבירו ומבשל החתיכה עם חלב.
ב] ובין אם יחלוק רבינו גם על דוגמא זו אם לאו, אינני מבין הרי מי שיטען שאין לפני עור כאשר האוכל סובר כדעת המתיר, יודה שאין הדין כך במקרה שהאוכל סומך על רוב והמאכיל יודע שהרוב מכזב והחתיכה אסורה, ובכן ילמדינו רבינו מה טעם ראה לחלק בין הדברים אע"כ כמש"נ

[מה שנכון נכון]

בכל מקרה צריך להסביר את החזון איש שכתב בפשיטות שהוא אשלד"ע ולכאורה היה לו לומר שזה לא לפי תוספות שס"ל שבשוגג יש שליח. ואולי דנם כמזידים וצ"ע

אכן העירו עליו כן, ראה בהר צבי שהביא ברזילי לעיל ועוד.
אך נראה שס"ל לחזו"א כש"ך חו"מ שמח סק"ו שפסק דלא כתוספות והוכיח שכן דעת רוב הראשונים, והסכים עמו בקצה"ח שם סק"ד.

ועוד י"ל שס"ל לחזו"א כמ"ש בנוב"י אה"ע סימן עט וסימן פ אות כו ות"ד דגם לתוספות דס"ל בשוגג ישלד"ע ה"מ במקום שהעבירה היא דבר התלוי במעשה בלבד ונעשתה בכל אופן, משא"כ במקום שאם תבוטל השליחות נמצא שלא היתה כאן עבירה כלל, וכגון בשליח לגרש בע"כ [דהוא איסור מחדר"ג] דאם תובטל השליחות נמצא שלא נעשתה כאן כל עבירה שהרי אין בכוחו לגרש מבלי כח שליחות מהבעל, בכה"ג גם תוספות יודו דאין שלד"ע בשוגג.
וטעם הדבר דבאמת בשוגג היה ראוי לומר אשלד"ע כיון שהשליחות בטעות ואם היה יודע שיש כאן עבירה לא היה עושה. אלא שמאחר ולא ידע ועשה, הלא כעת ניחא לו שתהיה השליחות קימת בכדי שלא תתיחס העבירה ועונשה אליו אלא אל משלחו, וע"כ ניחא לו בקיום השליחות. וה"מ בעבירה שאת הנעשה בה אין להשיב, אך במקום שאם תתבטל השליחות לא תהיה כאן עבירה, לא ניח"ל לשליח לגמרי בשליחותו ואינו מתרצה בה כלל, ובכה"ג אשלד"ע בשוגג גם לתוספות.

ועיקר הסברא היא כדברי הריטב"א בהערתו על תוספות דבשוגג י"ל אשלד"ע מצד דהוי טעות בקבלת השליחות [אף בלא הדין הכללי של אשלד"ע]. והוזכרו דברי הריטב"א בתשובת מחותן הנוב"י בסימן עח אות א. וכן כתב בקהלות יעקב קדושין סימן לט אות ב מדעתו בדעת תוספות, ובנה יסודו על הריטב"א הנ"ל. [יעיין מר בדבריהם וימצא שביארו את הריטב"א כפשוטו דשליחות בטעות בטלה, ולא ידעתי מאי קשיא ליה למר].

ולפי"ז ה"ה בענין המכירה דאע"פ שהשליח חושב שמותר, הא אליבא דאמת ס"ל לחזו"א שיש כאן עבירה, ונמצא שהשליחות בטעות, ואם אין שליחות אין מכירה ולא עבר על לא תחנם, ובכה"ג גם התוספות מודו דאין שלד"ע בשוגג. והוי ממש כמ"ש הנוב"י בשליח ששגג לגרש באיסור.

[סגן אלוף]

ובעיקר החקירה נראה לע"ד סברא אחרת אמאי ליכא דין שלד"ע בכה"ג, ויה"ר דאימא מילתא דתתקבל

א] כתב החזו"א [הוריות סימן י"ד סק"ו] דהא דקיי"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב חטאת היינו דוקא במקום שחזרו בהם הב"ד מדעתם הראשונה והורו שטעו מקודם בדבר, אבל אם לא חזרו בהם אלא שמתו ועמד ב"ד אחר וביטל דברי הראשונים כדקיי"ל 'אין לך אלא שופט שבימיך', דמ"מ אין חייבים בקרבן על מה שעשו כבר עפ"י ב"ד ראשון, והיינו שכלפי לדון את אשר כבר נעשה עפ"י הוראת הב"ד הראשון אין כח ביד ב"ד שני לקבוע שההוראה היתה בטעות ומי שעשה על פיהם חוטא, ואע"פ שלגבי דיני ממזרות וכדו' פשיטא שאם באו ב"ד היום והורו שהאשה ההיא ערוה דה"נ בניה נעשים ממזרים, דאך כלפי לדון את העושים כבר כעבריינים א"א להפקיע את הוראת הראשונים שכבר נעשתה עיי"ש.
ב] ולפי"ז נראה דה"ה לדוגמא כלפי דין מכשירי מילה אם דוחין את השבת שנחלקו בזה ר"א ורבנן ובמקומו של ר"א נוהגים כר"א, וא"כ מי שהיה גר בעירו של ר"א וחילל שבת בשביל מכשירי מילה, ושוב עקר דירתו והלך למושב חכמים, דאע"ג דמכאן ואילך אם יחלל שבת בשביל מכשירי מילה יתחייב בקרבן, מ"מ על מה שכבר חילל בזמן שהיה בן עירו של ר"א אינו חייב דכלפי זה ודאי חלה הוראתו של ר"א, ופשוט.
ג] ולפי"ז י"ל עוד, דראובן שהוא בן עירו של ר"א לא חשיב מחויב חטאת גם כלפי שמעון שאינו מבני עירו של ר"א, דבשלמא חכמים עצמם שיודעים בסברתם דר"א טועה הרי כלפיהם כל מי שעושה כר"א חייב חטאת, אבל שמעון האדם הפשוט שאינו בן עירו של ר' אליעזר הרי כלפי עצמו מחויב לנהוג כרבים, אבל כאשר הוא דן את ראובן כעבריין ומחוייב קרבן [ואפילו כלפי דינא דידיה וכמו שנצייר להלן], איכא למימר שכלפי זה חלה גם עליו הוראתו של ר"א וראובן חשיב אינו מחוייב חטאת, וכך לי סברת החזו"א באדם א' שנשתנתה הנהגתו ע"י שעמד ב"ד חדש וכך לי בב' אנשים.
ד] ומעתה י"ל לדוגמא כלפי דין שינוי בעלים בחטאת דקיי"ל שנפסלת דוקא כששחט לשם מי שהוא מחויב חטאת, אם שחט הכהן חטאת שמעון לשם ראובן הלזה בן עירו של ר"א, דאף כלפי שמעון לא נפסלה החטאת מכיון שגם בדיני עצמו צריך הוא לראות את ראובן כאינו מחויב חטאת, וה"נ י"ל גבי דין שלד"ע דגם מי שהולך בדרכי חכם האוסר מ"מ אינו יכול לראות את המתיר כעבריינא.

[סגן אלוף]

מצד שני לגבי ממזרות מבואר שלדעת בית הלל הנוהג כבית שמאי וודאי הוולד ממזר אע"פ שהיה מותר לו לבא עליה בפועל אבל לפי כיוון שלפי דעת בית הלל הדבר אסור פשוט שיוצר ממזרות.

מילתא דפשיטא ליה למר להגר"ש שקאפ מיצרך צריכא, ומכך הוא מוציא שממזרות לא תלויה באיסור ערווה כלל אלא כסימן בעלמא
עיין יבמות סימן א'

לכידה.PNG (59.58 KiB) נצפה 7279 פעמים