מאן דהוא כתב :
בשולחן ערוך הרב בהלכות תלמוד תורה פרק ג הסיק מכך הלכה למעשה שיש לקבוע את רוב שעות היום לתלמוד תורה, האם תוכל לעמוד בזה?
ז"ל השו"ע הרב שם:
וחייב הוא מן התורה לקבוע לו עת גדולה לתלמוד תורה בכל יום כמו חצי היום לפחות מלבד לימוד הלילה ולא יעסוק במלאכה כל היום או רובו שנאמר ודברת בם והלא כבר נאמר ושננתם ומה תלמוד לומר ודברת בם שלא יהא כל דיבורך אלא בם כלומר שתעשם עיקר ולא טפלה ועל כן חייב לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי.
וכשיעשה כן יוכל גם כן לבא עכ"פ לידי ידיעת עיקר התורה שבעל פה כולה שהוא פירוש התרי"ג מצות כהלכותיהן בתנאיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים מה שאין כן העושה מלאכתו קבע ותורתו עראי לא יוכל לבא לעולם לידי ידיעת התורה שבעל פה כולה כי במשך ואורך הזמן יותר מדאי ישכח הראשונות ולא תועיל לו החזרה שחזר עליה כל כך כמו שחזר העושה תורתו קבע ואם יחזור עליהן הרבה יותר מדאי לא יהיה לו זמן כל כך ללמוד ולהוסיף עוד הרבה בלימודו ולחזור עליו כראוי,
ועוד כי להעמיד גירסתו ולימוד התורה שבעל פה כולה שלא תשתכח ממנו אין הדבר תלוי בחזרה לבדה שיחזור פעמים רבות מאד אלא גם בעזרת ה' וישועתו כי יש יגע מאד לחזור על לימודו פעמים אין מספר ואף על פי כן משכח בזמן קרוב כי הוא שכחן גדול בטבעו ותולדתו ואין הקדוש ברוך הוא עוזר לזה שעושה מלאכתו קבע ותורתו עראי אלא למי שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי ומשליך יהבו על ה' כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט עסק ומלאכה וכך אמרו חכמים דורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי זה וזה נתקיים בידם ודורות האחרונים שעשו תורתם עראי ומלאכתם קבע זה וזה לא נתקיים בידם.
האם בדורנו יכול אי מי לעמוד בדרישה זו? ללמוד רוב שעות היום? ומי יכול לדבר על "שעות הלילה" בהם העמל לפרנסתו בן זמננו ממוטט פיסית ונפשית ואין בכוחו אלא מעט לימוד דף היומי וגם זאת בתקוה שלא ירדם בשעת לימודו...
מלבד חיוב זה לעשות מלאכתו ארעי ["כדי חייו" - עי' רמב"ם פ"ג מת"ת ורמ"א יו"ד רמו] למד הנפש החיים שגם רבי ישמעאל שהתיר לעסוק בדרך ארץ, אין הכונה לפרוש לגמרי מד"ת בזמן שעוסק בדרך ארץ, אלא שבמחשבתו עדיין מהרהר בדברי תורה.
וכך ביאר את לשונו של רבי ישמעאל "הנהג עמהן מדת דרך ארץ" דהיינו שגם בשעה שעוסק בדרך ארץ מ''מ במחשבתו יהרהר בדברי תורה, ואין רשות לאדם לעסוק בדרך ארץ, ולפרוש במחשבתו מדברי תורה.
ז"ל בשער א פרק ח:
הענין כי ודאי שאין דעת רבי ישמעאל שיהא הרשות נתונה לאדם לפרוש חס ושלום - אף זמן מועט מעסק התורה ולעסוק בפרנסה, ויהיה בטל אותו העת מעסק התורה לגמרי חס ושלום. אמנם רמזו רבי ישמעאל בלשונו הקדוש הנהג בהן מנהג דרך ארץ - רוצה לומר עמהן עם הדברי תורה, היינו שגם באותו העת ושעה מועטת שאתה עוסק בפרנסה כדי הצורך וההכרח לחיות נפש על כל פנים ברעיוני מחשבתך תהא מהרהר רק בדברי תורה.
ע"פ חידושו דהגר"ח ישנן ב' נפק"מ עצומות לחומרא, ראשית לדבריו לכאורה אין כל היתר לאדם לתפוס אומנות המצריכה מחשבה מרובה, שכן בהכרח היא מסירה את מחשבתו מלהרהר בד"ת.
ושנית אדם שיודע בעצמו שע''י העסק בדרך ארץ יפרוש במחשבתו מדברי תורה שוב אין לו היתר לעסוק בדרך ארץ. ומי יוכל להעיד בעצמו זכיתי לבי, ובשעת האומנות אוכל להרהר בדברי תורה, הרי דרגה זו מנותקת מאתנו לחלוטין!
יהיה מעניין מאד לצטט מה שכתב ר' ישראל איסר מפוניוועז תלמיד הגר"ח בספרו מנוחה וקדושה סוף שער התורה, שאחר שהביא את דברי הגר''ח הנ"ל כתב לבניו אודות עצמו בזה"ל:
דעו בני שכבר נכשלתי לפרש הגמרא כפשוטה, ופירשתי מקביעות לימוד התורה אחר שכבר נדבקתי בה היטב כדינה שני שנים רצופים (והייתי קודם עשרים אז), וזכיתי אז לנועם מתיקותיה, ואחר כלות השני שנים (שעל דעת זה יצאתי מביתי בתחילת מחשבתי) וחפשתי בגמרא ובכל הפוסקים ומצאתים פה אחד אומרים לעסוק בד"א עם התורה, וכתבו סתם, ואני לא הבנתי פירושם שדעתם גם כן כדעת הגר"ח, כי עדיין לא נדפס ס' נפש החיים.
ואילו ראיתיו בודאי הייתי שומע לו, והייתי זוכה להיות תלמיד חכם גדול וצדיק, אפס כאשר נלכדתי מתחילה ברשת היצה"ר שוב עיוור את עיני בחולי הסנוורים בלי לראות ולהשמר מזיופיו, שמלביש הכל בטלית של מצוה...אבל תחילת לכתי אחר עצתו הייתי אנוס ע"פ הדבור מגדולי ספרי הפוסקים...אולי יראה ה' בעניי וימשיך יוצאי חלצי לשמוע עצתי להם בספרי הלז בגליתי להם מקום טעותי להשמר ממנו ולבחור בדרך האמת.
א' האם צדקו דברי הנ"ל לאור דבריהם של הגר"ז והגר"ח?
ב' האם הגר"ז והגר"ח, יחידאה בסוגיא זו?