איתא בשו"ע (סי' ס, ד), י"א שאין מצות צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה.
ובמשנה ברורה סק"ט, לצאת - לפיכך התוקע להתלמד או המברך בהמ"ז עם קטנים לחנכם במצות והוא היה ג"כ חייב בבהמ"ז ושכח אז להתכוין לצאת בה ג"כ עבור עצמו וכן כה"ג בכל המצות שעשאם לשום איזה ענין לא יצא ידי חובתו. ועיין בט"ז בסימן תפ"ט שמוכח מדבריו דהמברך עם קטנים הנ"ל לא יצא אפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה דהוי כמכוין בפירוש שלא לצאת וכו'.
ולכאורה צ"ב, דהנה בשו"ע בהל' ספירת העומר (סי' תפט, ד) איתא, מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה.
ובמשנה ברורה (ס"ק כב), לחזור ולמנות בברכה - שכבר יצא בזה ידי ספירה למ"ד מצות א"צ כונה, ואף דאנן קי"ל דצריכות כונה, וזה הלא לא כוון לצאת בזה ידי מצוה, לענין ברכה צריך להחמיר ולחוש להך דעה ולא יברך על הספירה שימנה אח"כ.
הרי לנו שבהל' ק"ש סתם המשנ"ב בפשיטות שאם בירך עם קטנים ברכת המזון ולא נתכוין למצוה, אף למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, לא יצא, ואילו כאן נקט שלמ"ד מצוות א"צ כוונה אזי גם בספר לצורך ללמד לאחר את זמן הספירה יצא יד"ח המצוה, ושום דלענין ברכה מחמירינן כשיטה זו לא יברך על הספירה שימנה אח"כ, וצ"ע בביאור החילוק.