החיוב לשאת בת תלמיד חכם - שני דינים בהל' דעות ובהל' איסו"ב

[נוטר הכרמים]

דברים בגדר החיוב לשאת בת ת"ח מתורת הג"ר אליהו ברוך פינקל זצ"ל (מובא בספרו פר' חוקת):

כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (סוף פכ"א) וז"ל: לא ישא אדם בת עם הארץ, שאם מת או גלה בניו עמי הארץ יהיו שאין אמן יודעת כתר התורה וכו', ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח שאם מת או גלה בניו תלמידי חכמים עכ"ל.
והביאור הוא כמו שנתבאר לעיל בביאור ענין 'כתר תורה', שהתורה היא עצם הוויתו ומציאותו, ובת עם הארץ אפילו אם היא יודעת שיש מצוה של לימוד התורה, אבל אינה יודעת כתר התורה דהיינו שהתורה זהו עצם המציאות כולה, ההוויה והחיות, וכמשנ"ת.
ויש להסתפק בדין החיוב לישא בת ת"ח, אם הוא מחמת המעלה בה עצמה כשהיא בת ת"ח, או דזה משום מעלת אביה. ונראה דשני הדינים נכונים, יש מעלה לישא בת ת"ח מחמת אביה, ומלבד זה יש בה מעלה מצד עצמה, וכמו שיתבאר.
דהנה מקור דברי הרמב"ם כאן הוא בגמ' פסחים (מט, ב), ת"ר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור [ופרש"י אנשי מעשה וצדיקים] וכו'. אך לא ישא בת עמי הארץ וכו' ע"ש. ונראה דבת תלמיד חכם האמור כאן היינו מעלה בבת עצמה, מחמת שהיא יודעת כתר תורה מהו וכלשון הר"מ, וכיון דמיירי הכא מצד מעלת הבת עצמה לכן אמרו שיש גם מעלה בבת גדולי הדור, שגם היא יודעת מן הדומה לכתר התורה.
אמנם ברמב"ם בהל' דעות (פ"ו ה"ב) כתב וז"ל, מצות עשה להדבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם שנאמר (דברים י, כ) ובו תדבק, וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם, לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים וכו' עכ"ל. ומקור דבר זה הוא בגמ' שלהי כתובות (קיא, ב) יעו"ש.
ונראה דשם ביאר הרמב"ם דין אחר לגמרי, וזהו הדין הראשון שכתבנו, שיש ענין לישא בת ת"ח מצד האב, דהוי היכי תמצי להדבק בת"ח, [וכשם שכתב הרמב"ם שם גם לאידך גיסא שישיא בתו לת"ח], ועי"ז מקיים המצוה של "ובו תדבק" להדבק בחכמים. ובדין זה לא מצינו שאם לא מצא בת ת"ח ישא בת גדולי הדור, כיון שכאן המעלה מצד האב שעי"ז נדבק בת"ח, ואילו בבת גדולי הדור לא מצינו מעלה זו. ונראה עוד נפק"מ, שהדין למכור כל מה שיש לו ולשאת בת ת"ח הוא רק מצד הדין שנאמר בהלכות איסורי ביאה הנ"ל, דהוי מעלה בבת עצמה ושגם עי"ז בניו יהיו ת"ח, ובזה אין שיעור ולעולם ימכור כל מה שיש לו. אולם מצד המצוה של "ובו תדבק" שכתב הרמב"ם בהלכות דעות, הא מצוה זו לא עדיפא משאר מצוות שמחויב להוציא רק עד חומש (או"ח סי' תרנ"ו), ולכן בהל' דעות לשון הרמב"ם הוא צריך להשתדל וכו', אבל לא כתב שימכור כל מה שיש לו.
ואמנם בשרש ענינם שוים הם שני הדינים הללו, וגם דין זה של "ובו תדבק" ע"י הדבקות לת"ח הוא מחמת שדבקות זו היא יסוד החיות, וכדכתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום, וכל מה שנתבאר לעיל שהתורה היא עצם החיות הוא משום דהוי היכי תמצי להדבק בשכינה והדביקות בו יתברך הוא מקור חיותינו, וכל זה נעשה ע"י התורה דקוב"ה אורייתא וישראל חד הוא. וכמש"כ הב"ח (או"ח סי' מז) הנ"ל דכונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה וכו' ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם וכו' עכ"ל ועי"ש.

[נוטר הכרמים]

ושמעתי מאחד מגדולי הרמי"ם שליט"א שכיוון ליסודי הדברים הנ"ל, והוסיף עוד נפ"מ בזה, להמקובל בשם מרן החזו"א זי"ע שאמר שבזמנינו חניכת 'בית יעקב' דינה כבת ת"ח, דהא מיהת דינה כבת ת"ח לענין החיוב דהל' איסו"ב הנ"ל, אבל לענין החיוב דהל' דעות בודאי לא.

[מה שנכון נכון]

יש קצת להעיר על הרמב"ם בהלכות דעות, דבמקורו כתובות קיא: איתא רק ישיא בתו לת"ח ולא ישא בת ת"ח. וראיתי בקרית מלך שכנראה הוקשה לו זה, וציין על זה לפסחים מט הנ"ל. אך כנתבאר לעיל אלו שני ענינים.

[גאולה בקרוב]

יש ע"ז דברים ב"עינים למשפט", כמדומה במסכת ב"ב פרק שמיני על "לעולם ידבק אדם בטובים", שמבאר שם 3 ענינים:
מצד הקשר לאביה
מצד יכולתה לעזור בצד התורני של הבית, לחינוך הילדים ע"פ התורה וכו'
מצד הסגולה, שהילדים יהיו כהורים
ועיי"ש

[גם זו לטובה]

החיוב???

[ר_חיים_הקטן]

גם יעויין בדברי ידיד נפשי הרה"ג גדלי' פינקל שליט"א (אמרי גדליה כתובות ה.).