ברזילי כתב:אוצר החכמה כתב:אינני יודע איך אפשר להבין את הדברים אחרת.
אני לא מבין איך אי אפשר להבין.
מה למד משה עצמו על זה הרמב"ם לא דן שם. מה שהוא דן הוא אם אנחנו מקובלים את הדברים ממשה. והדברים לא מקובלים ממשה לא משום שלא למדם, אלא משום שלא העבירם כי דברים אלו שעניינם שניתנו להוציאו בשכל לפי הכללים אין צורך ואין דין להעבירם, אלא נמסר לזה שכל אחד יבין בשכלו. וזה נקרא שהוא דבר שלא נאמרה בו הלכה. מה שלא משנה את העובדה שהראשון שלמד את כל התורה כולה והבינה היה משה רבינו.
אין הדברים עולים יפה בדבריו. לפירושך, גם החלק הראשון וגם החלק השלישי הם פירושים שנמסרו למשה מסיני עם הדרשות המקיימות אותם. מה אם כן בין שני החלקים? הראשון הוא אלה שנמסרו ולא נשכחו והשלישי הוא אלה שלא נמסרו וכן נשכחו? אם כן מה הרעש הגדול של הרמב"ם בענין החלק השלישי? היה לו לומר בפשטות שיש פירושים שעברו ממשה במסורת, ויש שלא. כדי להוציא מטעותך זו כותב הרמב"ם להדיא על אותם שחושבים שגם החלק השלישי נמסר למשה, אלא שנפלה בו הטעות כדרך ההלכות, או השכחה (והם שני דברים שונים - טעות בהסקת המסקנות, או טעות במסירה).
מלבד זאת, לא הסברת מה זכו אותן ההלכות והדרשות של החלק הראשון, שדווקא הן נמסרו ממשה לדורות הבאים, ורוב ככל הדרשות לא נמסרו? מה ראה משה לשמור לעצמו את ההלכות והדרשות שקיבל מסיני ולא ללמדם לתלמידיו?
אחרי כל זה - בסופו של דבר הויכוח הזה הפך להיות כמעט ריק. לדבריך נמסרו כל הדרשות למשה מסיני והוא העלים אותם מייד ולא העביר אותם לדורות הבאים, ולדברי לא נמסרו כלל. בין כך ובין כך, מבחינת הדור של יהושע והלאה, הדרשות הללו לא היו בידם ממשה, ואז או שנאמר שחדשו אותם מדעתם, או שלא. אם כך, אתה מסכים (האמנם?) שהדרשות נדרשו בידי חכמי כל דור ודור, ובית דין אחד יכול לעקור את דברי קודמיו וכן הלאה, כך שמלבד השאלה ההיסטורית מה ידע משה (ושמר לעצמו) אינני רואה על מה בדיוק הויכוח.
אין לי מושג איך הגעת למסקנה כזאת מדברי.
ראשית אשאל אותך לפי הבנתך, מאיפה הרמב"ם חידש מליבו רעיון כזה שיש שני סוגים של דרשות הלכתיות בלי שום ראייה לזה. שלא לדבר על המהפכה הגדולה שהיתה לדעתו בין למשל תקופת שמעון הצדיק לבין ר' עקיבא שכל דרכי ההתנהגות השתנו כי נדרשו דרשות חדשות ונפסקו פסקים חדשים ואיש לא דיבר על זה ואיש לא ראה זאת.
שאלה שלישית כשהרמב"ם הדגים את מה שלמד משה בסוכה הוא פשוט אסף את כל הלכות סוכה בלי שום הבחנה בין הלכות הנלמדות מדרשות להלכה למשה מסיני האם לא ידע שם מה שעתיד לומר אח"כ.
אבל התשובה היא פשוטה. כל ההסתכלות שלך כאן לא נכונה. משה רבינו לא העלים שום דבר ולא הסתיר כלום. משה רבינו קיבל את התורה בפירושיה כמו שמתאר הרמב"ם. יש רק שני סוגים של דאורייתא דברים הכתובים בתורה וזה הן דברים המפורשים והן דברים הנלמדים מהדרשות. וסוג השני הוא הלכה למשה מסיני. ביחס להלכה למשה מסיני כמו שכתבתי הדרך היחידה להעביר את זה לדורות היא מסירה איש מפי איש וכך עשה משה. לכן בזה לא תיתכן מחלוקת כי כדי להניח מחלוקת אנחנו צריכים להניח טעות בהעברה וזה לא סביר.
פירושי התורה, פשטי התורה ודרשותיה הקב"ה לימד אותו אותם כרב שמלמד לתלמידו כמו שכותב הרמב"ם וכמו שמתארים חז"ל. כיוון שאלו דברים שיש בהם כללים איך ללמוד אותם מן הכתובים, אין הדרך להעברה לדורת ע"י מסירה דווקא אלא די בזה שמשה מלמד את השיטה היינו דרכי הלימוד וכל אחד יכול להשיג אותם בעצמו.
ברור שמשה לא לימד רק את השיטה כי כמו ר' יוחנן או ר' מאיר או כל רב בכל הדורות הוא מלמד ע"י הדגמה ולימוד הפרטים וכך לומדים את השיטה ואת הפרטים, מעבר לזה שהיה צריך לתת תשובות מעשיות איך לנהוג, אבל וזה העיקר
מה שחייב לעבור לדורות הוא דרכי הלימוד והיכולת להסיק דינים מהם וממילא כלשון הרמב"ם כל חכם בכל הדורות מוציא את ההלכות לפי הדרשות, כמו שהיום כל אחד מוציא דינים ומסקנות מהגמרא.
יש בעייה בעניין הזה, שכל אחד יודע שאי אפשר להעביר שום תורה או דרכי פעולה רק מן הכתב. כמו שאי אפשר ללמוד הלכות טריפות ושחיטה באופן מעשי רק מן הגמרא. ומבחינה מעשית חייבת להיות מסורת על דברים מסויימים.
וכאן הגיע הרמב"ם בהבחנותיו, דהיינו הוא לא המציא עיקרון הלכתי אלא תיאר את המצב כמו שקרה בפועל.
היו תחומים שבהם בפועל עברה המסורת כמו זיהוי האתרוג (קשה לדעת בדיוק לאיזה פרי הכוונה מתוך לימודים ודרשות) ולכן כמו בכל מקום לדעת הרמב"ם בו בפועל עיקר ההעברה היתה על ידי המסורת אין מחלוקת בעניין,
ויותר מזה הרמב"ם הדגיש שאפילו בדבר שיכול להיות שניתן להוציאו מסברא אם בפועל נשארה עליו מסורת מקבלים את דבריו. ממילא בדברים אלו כל המחלוקות הן בדרשות מהיכן הם. וזה החלק הראשון של הרמב"ם. השני הוא הלכה למשה מסיני.
והשלישי הוא רוב דיני התורה. שכיוון שאפשר להסיקם מן הכתובים לא היתה סיבה להעבירם לארך הדורות. כך שיתכן שיהושע שמע הסבר מסויים מפי משה אבל לא העבירו לתלמידיו כי זה מובן מן העניין. כמו שקורה היום שמישהו לומד אצל רב ומה שמנסים להנחיל הוא בעיקר את שיטת הלימוד ודרכי הסברא הישרות ולא מעביר רב לתלמיד כל פירוש ששמע מרבו. וממילא כשהיה ויכוח במשך הדורות בין החכמים הויכוח היה ויכוח עיוני ולא שזה אמר מסורתי כזאת וזה אמר מסורתי כזאת. ושוב הכל כמו שאנחנו מכירים היום ביחס לגמרא.
כל מה שכתבתי כתוב בצורה פשוטה וברורה בדברי הרמב"ם שם, וכל מה שהרמב"ם בא לאפוקי הוא שלא כהחושבים שכל הויכוחים בין תלמידי הלל ושמאי היו שכל אחד טען שיש לו מסורת איש מפי איש ורק הויכוח הוא מי התבלבל.
ולפי זה הרמב"ם לא חידש שום דין חדש ולא צייר מציאות חדשה ולכן לא היה צריך להביא לזה שום ראייה אלא כתב דברים פשוטים ברורים ומסתברים.
וכמובן שההלכה לא התפתחה ולא השתנתה כשם שלא התפתחה ולא השתנתה מזמן חז"ל לימינו.