שלח כתב:בדרך כלל במחלוקת יש רבנים לכאן ולכאן, אם יש הלכות מסוימות שרוב מנין ובנין גדולי ישראל פוסקים דבר מסוים, האם מותר לפסוק כצד המיעוט אע"פ שהוא חולק על ההנהגה המקובלת בעם ישראל, או בגלל שרוב מוחלט של הרבנים פוסק דבר אחד הרי זה כהתקבל בכלל ישראל ואסור לפסוק כצד השני
קי"ל בכל התורה כולה דאזלינן בתר רובא. אבל יש לזה כמה יוצאים מן הכלל, כגון:
א. בדיני אבלות, קי"ל ד"הלכה כדברי המקל באבל".
או:
ב. בדיני ממונות, קי"ל דיכול המוחזק לומר "קים לי להלכה כדיעה האחרת", ובלבד שיסתמך על לפחות שני פוסקים.
או:
ג. אם הרוב לא ראה את ראיות המיעוט (ב"י ח"מ יג ז בשם הרשב"א, חזו"א ערלה סי' יז, ועוד). והיינו בגוונא דהרוב (ולא המיעוט), מכריעים רק בתורת ספק (לפי כללי הספיקות) - א"נ לא ראו את ההפרכה שהפריך המיעוט את ראיות הרוב; אבל אם גם הרוב פוסקים בתורת ודאי (היינו מבלי להסתמך על כללי הספיקות) - בעוד שהמיעוט לא הפריך את הראיות הודאיות של הרוב אלא רק הציג ראיות ודאיות הפוכות, אם כן מה לי אם הרוב ראה או לא ראה את הראיות הודאיות של המיעוט - סוף סוף לרוב יש ראיות ודאיות שאותן לא הצליח המיעוט להפריך - וא"כ הדרינן לכללא דאחרי רבים להטות (והיינו להטות אחרי הראיות הודאיות של הרוב ולא אחרי הראיות הודאיות של המיעוט).