עיינתי במקור במס' סופרים, כתוב שמה שתי סיפורים בתלמי, מעשה בד' או ה' זקנים שתירגמו התורה, והיה יום זה קשה לישראל - "שלא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה".
בפשטות הפירוש הוא כפשוטו ממש - ד' זקנים אלו לא הצליחו הצליחו לעשות תרגום מספיק על כל התורה כולה לשביעות רצונו של תלמי, כמו שנראה מהעובדא הבאה ששוב מעשה בתלמי המלך שאסף ע' או ע"ב זקנים לתרגם התורה, משמע שהראשונה לא הספיק לו.
ודוקא על תרגום זה שנתפרסם והוצלח ושרד עד עצם היום הזה, אין צריכים לגזור תענית, אין חשך ולא קשה כיום עשיית העגל. ואילו על תרגום הראשון שלא היה די סיפוקו, ולא נשאר לדורות, דוקא עליו מתענים.
האם כל זה לא מורה על ההיפך הגמור - התענית והחושך והקושי שבדבר נעוץ בהעובדא שזקנים אלו לא הצליחו לעשות תרגום יפה וטוב?