שאלה ששאלני ידיד.
בתורה מוזכר כמה פעמים את ענין הדביקות. 'לְאַֽהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּֽלְדָבְקָה בֽו' וכהנה רבות.
והגמ' דורשת בכתובות קיא. 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב {דברים ד-כד} כי ה' אלהיך אש אוכלה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה כיוצא בדבר אתה אומר {דברים ל-ו/טז/כ} לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינהֹ'.
א. למה הגמ' משנה מפשוטו של מקרא שהכונה למצות הדביקות, כפשוטה דביקות המחשבה בו ית'. וא"א לומר שזה רק יתור בעלמא, שהרי הגמ' מפרשת כך כמה מקומות שמוזכר דביקות.
ב. הגמ' שאומרת שהכונה להידבק בת"ח, ונראה מד' הגמרא כי הלמד תורה דבוק בו ית'. וממילא הנדבק בדבוק, הרי הוא דבוק בה'. וצ"ע, א"כ שנפרש שזו כוונת הפסוק להידבק בו ית' ע"י התורה. ולא באופן המחודש של המשיא בתו, המהנה מנכסיו וכו'.
וביותר שהרי מצות ת"ת כמעט ואינה מפורשת בקרא, ועוד הוסיף ידידי שליט"א שזה המקור בתורה שבכתב לכך שענין התורה הוא הדביקות בהשי"ת.
ועוד יל"ע אם לפי"ד הגמ' יש מצות דביקות. ובהרבה ראשונים משמע שיש מצות דביקות המחשבה בה'. ויל"ה מהגמ' הנ"ל.