צ'ק שלא נפדה בזמנו- האם חייב הנותן לתת צ'ק חדש

[גאולה בקרוב]

ידיד שאלני על דבר שקרה לו, ומסתמא אינה שאלה כ"כ נדירה:
לפני מספר שנים נתן צ'ק עבור ספרים שקנה. הצ'ק לא נפדה משום מה, וכעת קיבל אותו בחזרה. כמובן, כבר א"א להשתמש בצ'ק אחרי מספר שנים.
השאלה האם צריך לתת צ'ק חדש.

[ואמנם טוען שאז היה לו כסף לשלם, וכעת יותר קשה לו בבת אחת סכום כזה. ולכן מסתבר שגם אם צריך לפרוע, אינו חייב לפרוע כעת בבת אחת].

האם יודעים התייחסות פוסקי זמננו לכך? ומה הסברא נותנת?

[ארי במסתרים]

איזה סברא יש שלא ישלם? יש כאן מחילה של המוכר?

[יאיר]

צ'ק כמוהו ככסף,
אם לא שילם על הספרים הוי גזל.

[גאולה בקרוב]

אני גם חושב מסברא פשוטה כמותכם, שחייב, אלא ששמעתי ממישהו שנחלקו בזה, וצ"ע.

ליאיר- אדרבה, אולי נטען שאם צ'ק הוא ככסף, אם כן שילם כבר, ופטור! ולא מסתבר שהוא ממש ככסף.

[יאיר]

כונתי היתה שהוא ככסף רק כאשר כבר נפרע...
שוב. איזה צד/סברא יש כאן שלא ישלם?

[חקר]

בדידי הוה עובדא כה"ג, שהצ'ק אחרי כל גלגוליו הגיע לידי גברא רבה מאד מגדולי הרבנים שליט"א, והוא שינה את התאריך שיהיה עדכני [בדקתי זאת בבנק לאחר פדייתו].
כמדומני שבזמנו ראיתי תשובה במנחת יצחק שמחייב.

[כרם]

לשאלות הצ'קים אוסיף עוד שאלה ששמעתי:

גמ"ח לוקח צ'קים מהלווים לתאריך הפרעון, ומוסר בבוא המועד את אותם הצ'קים ללווים הבאים ומקבל מהם צ'ק לתאריך מאוחר יותר, וחוזר חלילה.
אחד הצ'קים שנתן לווה א' ונמסר ללווה ב' לא נפדה בבנק, הצ'ק שנתן לווה ב' נמסר ללוה ג'. התברר שאצל לווה ב' הושחת הצ'ק ואינו עתיד להיפדות.
מי בעל דברים עם מי?

[גאולה בקרוב]

וכעת ראיתי שהרב צבי שפיץ שליט"א התייחס לנידון ששאלתי, ב"ושפטתם צדק" (מדור ב"תודעה"), וגם נוקט שחייב לתת צ'ק חדש (אם ברור לו שלא נפדה, ולא יפדה, כגון שנותן לו בחזרה את הצ'ק הישן).
אולי נדפס גם בספרו?

[יאיר]

יל"ע כאן:
http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?2 ... 6132222359
http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?8 ... 6132222359

[חקר]

כמדומני שבזמנו ראיתי תשובה במנחת יצחק שמחייב.

בדקתי כעת והנה התשובה ממנח"י ח"ז סי' קלא [בסוף]:

מנחת יצחק.png (73.85 KiB) נצפה 2617 פעמים

[גאולה בקרוב]

וזה הפתחי תשובה הארוך שציין לו המנחת יצחק, וברובו עוסק בהבטחת הלווה מנזק, שהצ'ק האבוד אכן לא יפרע בסופו של דבר:

חושן משפט סימן נד

עיין בתשובות צמח צדק סי' י', שנשאל בראובן שהלוה לשמעון בשטר מחתימת ידו כאשר נוהגין האידנא שקורין ממרמ"י, והיינו שהלוה חותם חתימת ידו באמצע המגילה, וכותב מעבר לדף מכוון נגד החתימה בזה הלשון, משמעות שט"ח זה על החתום מעל"ד מסך מאה זהובים זמן פרעון ר"ח ניסן. ויש לשטר זה כל תוקף שטרות שבעולם, רק שאין לו דין שטר גמור לטרוף ממשעבדי, אבל מבנ"ח גבי ואפילו מיורשים, ואינו יכול לטעון פרעתי אם יכולים לקיים חתימת יד הלוה החתום בשטר זה, ויכול אדם ליתן לחבירו שטר זה אפילו בלא כתיבה ומסירה ואפילו בלא הרשאה, וכל המוציאו גובה בו והכל כמנהג התגרים. ואח"כ נאבד השטר זה מן ראובן המלוה ורצה להתפרע משמעון הלוה, ושמעון טוען שהוא ירא שמא ימצאנו אחר ויגבה בו ממנו.
וכתב השואל שם דכבר אירע כן פעמים הרבה ונהגו הדיינים להכריז על שטר שהסך הוא כך וכך וזמן פרעון כך וכך וחתום עליו פלוני, מי שיש לו שטר יבוא לב"ד תוך ל' יום או יתבטלו זכיותיו, ונותנים ביד הלוה כתוב וחתום שכך הכריזו והוא חייב לשלם להמלוה שלו [וכ"כ בספר עטרת צבי לעיל סימן נ' [סק"ו] ע"ש], אלא שלוה זה מוסיף לטעון דילמא ימצא אחר לשטר זה שהוא חתום בו ויטעון שלא ידע ולא שמע מן ההכרזה שלא היה במדינה או שהיה אנוס, ויכחש בו ויאמר שהוא הלוה לו תחילה בשטר זה, או שיכחש בהמלוה ויאמר שהוא נתן לו שטר זה בפרעון חובו וכיוצא בזה ויגבה ממנו, ולכך רוצה עתה שלא לשלם לראובן המלוה עד שיעשה לו בטחון לסלק היזקו, שאם יצטרך לשלם שנית למי שיוציא השטר הנאבד, ישלם לו הוא, והמלוה טוען שרוצה ליתן לו שובר כדין כל מי שנאבד שטרו ואין עליו שום חיוב יותר, הדין עם מי. והשיב, תחילה צריכין אנו לבאר אי בשטר חתימת יד כזה שאנו קורין ממרמ"י מהני שובר או לא, והנה (הר"ן) [הנ"י] פרק ג"פ [ב"ב פ' ע"א מדפי הרי"ף] הובא בהגהת שו"ע סימן נ' כתב, דמהני שובר בשטר כזה שלא נזכר בו שם המלוה כו', אך היינו דוקא ממי שידוע ששטר זה היה כבר בידו, אותו שובר מהני לכל מי שיוציאנו אח"כ, דכיון ששטר זה היה כבר בידו והוא היה יכול לגבות בו, מיקרי הוא בעל השטר והוא מוחל שעבודו ומהני אותו שובר, אבל בשאין ידוע ששטר זה היה כבר בידו, אלא שהוא בא לב"ד עם הלוה ואמר שטר כזה היה לי על הלוה זה ואבדתיו, וכותב לו שובר, ודאי דאותו שובר לא מהני, דאלת"ה הרי יכול הלוה להערים כו', וכן משמעות לשון הנ"י גופיה כו'. וא"כ הרי דין זה מתחלק, אם הוא בענין שיודעין ששטר זה היה בידו כבר, הרי השובר ממנו מהני, וצריך הלוה לשלם לו, רק יתן לו המלוה שובר ואין צריך יותר, דהרי שובר זה מהני לכל אדם שיוציאנו אח"כ, והרי דינו ככל שטר שנאבד שכותב המלוה שובר וצריך לשלם, אבל אם אין ידוע ששטר זה היה בידו כבר, דאז אין השובר ממנו מהני כדפירשתי, אין הלוה צריך לשלם לו אלא עד שיקבל המלוה עליו אחריות הפסד הלוה מחמת אבידת השטר, דהיינו באם שיוציאנו אחר ויגבה ממנו יחזיר לו הוא את מעותיו, אף על גב דמכריזין עתה על כל מי שיש לו שטר כזה שיהא מראה לב"ד והוא לא בא, מ"מ איכא למיחש דילמא יוציאנו (אחר) [לאלתר] ויברר שהיה אנוס ולא היה יכול לבוא, ויכחש בלוה זה ויאמר שהוא הלוה לו מתחילה ויגבה ממנו, לכך צריך המלוה לקבל עליו אחריות כו', והאריך בזה ע"ש. ועיין בתשובת גבעת שאול סי' כ"ה שנשאל גם כן על כיוצא בזה, ובעובדא דידיה אחר שכבר הכריזו ונתנו ביד הלוה כתוב וחתום שכך הכריזו והוא ישלם להמלוה, בתוך כך בא אחד והוציא שטר ממר"ם זה ותבע את הלוה בטענה שלוה ממנו בשטר זה ולא היה בביתו בעת הכרזה, ולכן אין הלוה רוצה עתה לשלם להמלוה שלו עד שיעשה לו בטחון לסלק היזקו, שאם יצא הדין לשלם שנית לזה האחר ישלם לו הוא, והמלוה טוען שרוצה ליתן לו שובר כדין כל מי שנאבד שטרו, ואין עליו שום חיוב יותר כיון שהלוה בעצמו יודע האמת שזהו השטר שנאבד ממנו, ומה יעשה שמצא אותו איניש דלא מעלי ורוצה להוציא ממון שלא כדין. והשיב שהלוה מחויב לשלם להמלוה, ומלוה יתן לו שובר כתוב בו על ממר"ם כו"כ, דבאמת שובר זה מהני ליה לכל מי שיוציאנו כמבואר מדברי הרמ"א בסימן נ' בהגה. ומה שכתב בתשובת צמח צדק דבשטר כזה לא מהני שובר רק דוקא ממי שידוע ששטר זה היה כבר בידו דאל"כ הרי יכול הלוה להערים כו'. דבריו אינם מחוורים לי, דאם באנו לחוש לרמאי, א"כ אף בידוע שהיה לו שטר כזה נמי יכול להערים כו', אלא ע"כ דלא חיישינן לזה כו'. ועוד, דאף אם נאמר דלא מהני שובר בכה"ג לגבי אחר רק לגבי מלוה זה, וא"כ אפשר שיגיע לו הפסד ע"י אחר, ומכ"ש בנידון דידן שכבר הוציא אחר, מ"מ ראוי הוא שהלוה ישלם לו ויקח ממנו שובר, משום דטפי יש לחוש על פסידא דמלוה יותר משל לוה, כדאיתא בש"ס דב"ב דף קע"א [ע"ב] מתקיף לה אביי ואלא מאי כותבין שובר, אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי, א"ל רבא אין, עבד לוה לאיש מלוה כו'. ומ"ש הצ"צ לחלק דהתם אין היזקו של לוה ברי משא"כ הכא, זה אינו כו', ועוד, דהכא ג"כ אין היזקו ברי דהא יכול לטעון פרעתי ומי יימר דמשתבע בעל השטר כדאיתא בשבועות דף ל"ב ע"ב, ואפילו בשטר שיש בו נאמנות, מ"מ הא יכול להשביעו היסת לאחר הפרעון, וכיון דהיזקו של המלוה הוא ברי ושל הלוה אינו ברי, א"כ אמאי יאכל הלוה וחדי כדקאמר בש"ס. מכל הלין טעמים נ"ל דצריך לשלם לו, עכ"ד ע"ש. ועיין בנה"מ לעיל ס"ס נ' שהוא ז"ל חולק ג"כ על הצ"צ הנ"ל, אך בהיפוך מדברי הגבעת שאול הנ"ל, דמ"ש הצ"צ דהא דמהני שובר בשטר כזה שלא נזכר בו שם המלוה, היינו דוקא ממי שידוע ששטר זה היה כבר בידו כו', ומשמע דאפילו לאחר שנאבד השטר מידו כיון שהיה כבר בידו מהני שובר שלו, חולק שם עליו, וסובר דלא מהני שובר רק כשמעידין העדים שהיה אז השטר בידו בשעה שכתב השובר, אבל בלא"ה לא מהני, דשמא מכרו לו אח"כ היינו אחר הזמן שראו קודם הפרעון, וכן משמע מלשון הנ"י כו'. ומ"ש הצ"צ דבנאבד שטר כזה, מחויב הלוה לשלם כשעושה לו ערבות שלא יבוא לו היזק משטר כזה, פקפק שם עליו וכתב לא ידעתי מנ"ל, כיון דלא אמרינן רק כותבין שובר, וכיון שא"א לכתוב שובר על שטר כזה מנא ליה שמועיל ערבות, הא הלוה יכול לומר אינו בטוח לי, ע"ש. ומצאתי בתשובת הרדב"ז ח"א ס"ס קצ"ג כדעת הצ"צ ולא כדברי הגבעת שאול הנ"ל, והוסיף שם דאם אין המלוה אמיד יביא לו ערב או משכון, וז"ל שם, והוי יודע כי חוב כזה [שכתוב בשטר שנשתעבד לפרוע לכל מי שיצא השטר מתחת ידו ואפילו בלא הרשאה], לא יוכל לגבות אותו בעל השטר אם אין השטר בידו אף על גב דכתב ליה תברא, דמצי למימר שמא נתת השטר לאחר או שמא יפול וימצא אותו אחר, ולא אוכל לדחותו כיון שכתוב בו תנאי זה, לפיכך אם נאבד השטר אין לו תקנה, ומ"מ מסתברא שאם שמעון המלוה אמיד כופין את ראובן לפרוע לו חובו, ויקבל עליו כל ערעור ונזק והפסד שיבוא לו מצד הפרעון הנז', ואם אינו אמיד יביא לו ערב או משכון ע"ז כדי שלא יפסיד זה שלו ויאכל הלה וחדי, וכזה ראוי לדון, עכ"ל. [כעת ראיתי בספר שער משפט סק"ב שהזכיר דברי הצ"צ והרדב"ז הנ"ל בקצרה, וכתב, ואף שאין דבריהם מוכרחים כ"כ, מ"מ כבר הורו זקנים ולהם שומעין, ע"ש]. גם בתשובת נאות דשא סי' כ"א האריך מאד בענין זה, והשיג שם על כל דברי הגבעת שאול הנ"ל, ומסיק שדברי הצ"צ הנזכר מחוורים לדינא בלי פקפוק. ועוד חקר שם באם ידוע שאבד הממר"ם באונס [וכו'] ובענין אם יש בזה הכחשה, שהמלוה אומר שאבד באונס והלוה אינו יודע ואומר אולי בלא אונס, והיכא שהלוה טוען ברי שנאבד בלי אונס [וכו']. ובסוף כתב וז"ל, העולה מכל המקובץ לדינא, דממר"ם זה אם ימצאנו אדם ויוציאנו עליו יצטרך לשלם לו, ולא יועיל שובר שיתן לו זה משום דנימא שמא ממר"ם אחר הוא או קנוניא [אם לא באופנים שביאר שם לעיל דליכא הך חששא, כגון שעדי השובר מכירים את השטר בטביעת עין וכה"ג עש"ה], ומשו"ה א"צ הלוה לשלם עתה, עד שיתן לו כתב שאם יצטרך לשלם לאיש אחר ישבע הלוה היסת שזה היה הממר"ם שלו ויחזיר לו מה שנתן לו עתה, אבל יותר ממה שנותן עתה, כגון אם אין מגיע עתה רק נ', ובשטר כתוב מאה ויצטרך לשלם אח"כ ק', א"צ המלוה להחזיר לו רק נ', ואם עתה טוען המלוה ששטרו אבד באונס א"צ ליתן כתב קבלת אחריות [אלא יתן לו שובר סתם מחשש שמא ימצאנו הוא עצמו, אבל אם ימצאנו אחר ויוציא ממנו ממון א"צ המלוה לשלם לו, דהוי גרמא בעלמא ולא גרע משליש שהחזיר שטר כו', וכמו במשכון בסימן ע"ב סעיף ב', כן מבואר שם בפנים] אם נודע בעדים שבאונס אבד. ואם אינו מביא עדים והלה טוען שמא לא אבדת באונס, נשבע המלוה שבאונס נאבד ומשלם לו הלוה, ואם לוה מכחיש בברי נשבע הלוה ונאמן במיגו דפרעתי כיון שאין שטר בידו כו', עכ"ל עש"ה. שוב ראיתי בתשובת חמדת שלמה חלק חו"מ סי' א' נשאל ג"כ בכעין זה, באחד שנתן לחבירו חת"י וברישא דמגילתא כתוב סך החוב, וח"י הוא רחוק הרבה למטה כנהוג עתה בין הסוחרים, ומחמת שערורית מלחמה הטמין המלוה השט"ח צרור תוך שק אחד של שטרות בתוך המרתף שלו, ואח"כ באו שודדים העירה וכבשוה, אח"כ חיפש המלוה במרתף ולא מצא כל השק, והנה המלוה בא לגבות החוב מהלוה, והלוה טוען אמת שחייב לו, אך ירא אולי ימצאנו איש אחר ויגבה בו ממנו וע"ז לא מהני שובר מהמלוה, אחרי שלא נכתב שם המלוה בשטר, ואף אם ירצה המלוה ליתן לו שטר פיצוי [כמ"ש בתשובת צ"צ הנ"ל], אין שיעור לדבר, כי יוכל לכתוב עליו מאי דבעי ולגוז הסך הראשון, גם איך יבורר הדבר שזהו השט"ח שהיה ביד המלוה והרבה חששות שיש בזה. והאריך בזה ותמה שם על תשובת צ"צ הנ"ל הן במאי שמועיל לפי דעתו שטר פיצוי, דקשה ע"ז מש"ס ב"ב קס"ט ע"ב דילמא אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי וקשה גזל הנאכל כו', והן במה שהצריך שטר פיצוי, כי ממנהג הדיינים שהעיד השואל שם, שנהגו להכריז בכעין זה ולהזקיק הלוה לשלם. מזה מבואר דאין לחוש כלל שמא ימצאנו אחר, דאל"כ אף אם לא טען הוא למה אנן לא טענינן ליה, ומנהג זה ברור דהוא מנהג ותיקין, דבאמת נראה דכל עיקר הפלוגתא אי כותבין שובר היינו רק בחששא דהוא בעצמו יגבה שנית ויפסיד לזה בידים, אבל מחששא שיבוא ליד אחר והאחר יגבה בו, על זה אין מקום כלל לחייב המלוה, כיון דאין כאן אפילו גרמא בעלמא ואין כאן דין שמירה כו', וא"כ ברור כמנהג הדיינין וא"צ ליתן אפילו שטר פיצוי דעל גרם בניזקין פטור, רק הוא יתן שובר שלא יגבה בו פעם אחרת, רק דכתב ההכרזה הוא במקום שובר מה שנותנין לו הב"ד כו', ומסיק וכתב, וא"כ ה"ה בנ"ד צריך לשלם לו אפילו בלא שטר פיצוי. אלא דאכתי יש לגמגם דניחוש שמא כבר מכר המלוה את הח"י הנ"ל, בשלמא בעלמא דכותבין שובר ולא חיישינן שמא כבר מכר השטר לאחר, היינו כמ"ש השטמ"ק פ"ב דכתובות בשם הרא"ה [ט"ז ע"ב ד"ה הקשה] כיון דקיי"ל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול א"כ לית לן בה, משא"כ בממרנ"י דלא מהני שובר של המלוה, א"כ איכא למיחש שמכרו לאחר כבר ולמה יהיה צריך לשלם, ואפ"ל דלזה מהני ההכרזה דאם קנאו אחד בדין היה בא לב"ד כו'. ובלא"ה בנ"ד לא צריכנא לכל זה, חדא, שאין הלוה חושד להמלוה בזה. ועוד, דהא דאיכא למיחש שמכר השטר היינו מחמת ריעותא שאין השטר בידו, וכמ"ש הרא"ה שם, משא"כ בנ"ד שהיתה שערוריה, ועכ"פ ריעותא אין כאן. ומסיים, אילו לדידי צייתי ראוי להם לפשר בטוב אחרי שיש להלוה לתלות באילן גדול הצ"צ הנ"ל, וכפי שדיברתי עם הלוה הגיד לי שרצונו לשלם בג' או ד' ראטי"ס וכן כשר הדבר מאד כו', ע"ש. ושם [חמדת שלמה] בסי' ב' [הביא] תשובת הג' מהר"ע איגר זצ"ל על נידון הנ"ל, וכתב מתחילה בפשטא דמילתא נראה דחז"ל האלימו כח הלוה דמחשש פסידא דיליה מפסידים להמלוה, דהרי למ"ד אין כותבין שובר מפסידים להמלוה מחשש פסידא דהלוה, וא"כ י"ל דעד כאן לא פליג ר' יוסי וקי"ל כוותיה דכותבין שובר אלא כיון דיש תקנה בשובר, ומחייבין להלוה לשמור שוברו מטעם עבד לוה, אבל היכא דליכא תקנה בשובר כמו בנ"ד, לכו"ע מפסידים להמלוה ואף בנאבד באונס גמור היכא דלא שייך לומר דהמלוה אפסיד לנפשיה, דהכי משמע ברפ"ב דכתובות כו', ואח"כ כתב לתרץ תמיהת המחבר על הצ"צ הנ"ל מסוגיא דב"ב, ושוב כתב לפלפל במה שחידש הגהמ"ח לחלק, דדוקא היכא שיש חשש שהוא בעצמו יגבה שנית ויפסיד לזה בידים כו', ובסוף הסכים לדבריו לדינא שצריך לשלם להמלוה אפילו בלא שטר פיצוי, וכתב דאף שאין הכרח לחילוק זה מ"מ כיון דלא מצינו הדין רק היכא דהחשש שהוא בעצמו יגבה, וכבר הוכחנו דיש עכ"פ מקום לחילוק זה, מנ"ל להמציא להוסיף היכא דהחשש שמא מצא אחר, ובפרט דהשואל בצ"צ העיד דמנהג הדיינים להגבות ע"י הכרזה, ואף דהצ"צ הורה דמחויב ליתן לו שטר פיצוי וזה ל"ש בנ"ד דיכול לגוז את שלמעלה ולכתוב מאי דבעי, מ"מ באמת מסברא קשה תקנתא דשטר פיצוי, דמה"ת לחייב זה להאמין למלוה אף אם איש עני הוא ולא ימצא מקום לגבות, אלא ודאי דהצ"צ כתב רק דמחייבים להמלוה במאי דאפשר להציל ללוה מידי הפסדו, אבל לא שיהיה עיכוב בדבר, ולזה גם דעתי העניה מסכמת להגבות החוב להמלוה ע"י ההכרזה ובאופן היכא דהלוה מאמין ליה שלא מכר השט"ח, עכ"ד ע"ש,
וצ"ע בכל זה:

[ביליצר]

היה יכול לדמותו למי שפרע חובו ולאחר זמן הגיעה תאריך שאין שטרות אלו שוות ,האם חייב לשלם שוב ?,בודאי שאבד כספו,
שאלה האשכול יפה שהתשובה עליו פשוטה אלא שצריכה נימוק במלים ,
נשאל שאלה מי שפרע בצק ואין לו כיסוי האם פרע חובו ,בודאי שלא ,וע"כ שצק נקרא אצל האדם פרעון בתנאי...
האם מי שפרע בצק ובא שמיטה ועדיין לא פדאו צריך פרוזבול ?,גם לא ותנאי מלתא אחריתי היא ,