ספק דרבנן לקולא - גם אם יתברר למפרע שהיה צריך להחמיר?

[אליבא דהלכתא]

בהמשך לאשכול שעסק בשאלה למה אין אנו מיקלים בכל ספק דרבנן (כאן: viewtopic.php?f=17&t=20380&p=243420&hilit=%D7%93%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%9F+%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%90#p243420), רציתי לשאול אם מי מהחברים שליט"א מכיר מקורות ברבותינו שדנו האם המשמעות של ספק דרבנן לקולא היא ש"לא גזרו על ספקותיהם" ואף אם יתברר שצד החומרא היה הנכון, אין שום עוון (גם לו יצויר שלא נוקטים כשיטת הנתיבות שבשוגג דרבנן אין עוון), או שזה רק היתר להקל לכתחילה אבל יש בזה סיכון מסוים, כמו ספק דאורייתא לפי הרמב"ם שהתורה לא אסרה אותו אבל גם לא התירה.

[סתם יהודי]

בהמשך לאשכול שעסק בשאלה למה אין אנו מיקלים בכל ספק דרבנן (כאן: viewtopic.php?f=17&t=20380&p=243420&hilit=%D7%93%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%9F+%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%90#p243420), רציתי לשאול אם מי מהחברים שליט"א מכיר מקורות ברבותינו שדנו האם המשמעות של ספק דרבנן לקולא היא ש"לא גזרו על ספקותיהם" ואף אם יתברר שצד החומרא היה הנכון, אין שום עוון (גם לו יצויר שלא נוקטים כשיטת הנתיבות שבשוגג דרבנן אין עוון), או שזה רק היתר להקל לכתחילה אבל יש בזה סיכון מסוים, כמו ספק דאורייתא לפי הרמב"ם שהתורה לא אסרה אותו אבל גם לא התירה.

הנפקא מינא היחידה ("אליבא דהלכתא") של שאלתך (האם ניתן לומר "שאין שום עוון" גם אם בדיעבד "יתברר שצד החומרא היה הנכון"), היא: האם יצטרך להתוודות על זה ביום כיפור. כי אם לא זו הנ"מ, אז למאי נ"מ ("אליבא דהלכתא")?

אבל לענ"ד הדבר פשוט שעל זה לא צריך להתוודות, וה"ט משום, שאחרי שהתברר שצד החומרא הוא הנכון, ממילא התברר למפרע, שכאשר הוא הקל בצייתוֹ כדין לכלל של "ספיקא דרבנן לקולא" (לפני שנודע שצד החומרא הוא הנכון) - הוא היה בעצם שוגג בדרבנן; השתא דאתית להכי, הא קיי"ל (כמבואר בנתיבות המשפט סי' רלד) דעל שוגג בדרבנן לא צריך להתוודות, ומה לי אם שגג כי חשב שזה מותר בוודאי (כגון שחשב שזה בודאי אינו מוקצה) - והתברר שזה אסור מדרבנן (כגון שהתברר שזה בודאי מוקצה), ומה לי אם שגג כי חשב שזה מותר לפי הכלל "ספיקא דרבנן לקולא" (כגון שחשב שזה ספק מוקצה דלגביה קי"ל להקל לפי הכלל הנ"ל) - והתברר שזה אסור מדרבנן (כגון שהתברר שזה ודאי מוקצה), הא תרוויהו הוו שוגג מדרבנן, וממילא אזלינן בתר כללא דעל שוגג דרבנן לא צריך להתוודות.

השתא דאתינא להכי - דאינו צריך להתוודות, ממילא נענתה שאלתך "האם...אין שום עוון". אכן אין שום עוון, דהא אילו היה איזשהו עוון - למה שלא יתוודה על אותו עוון? ודוק.

ומיהו אהא תמיהא לי טובא, על מה שכתבת בסוגריים - ששאלתך "האם...אין שום עוון" - היא "גם לו יצויר שלא נוקטים כשיטת הנתיבות שבשוגג דרבנן אין עוון". משמע שהתכוונת לשאול זאת, בין אם נוקטים - שבשוגג דרבנן - אין עוון, ובין אם נוקטים - שבשוגג דרבנן - יש עוון. על דבריך הנ"ל אני תמה: ממה נפשך, אי נקטינן דבשוגג דרבנן אין עוון - א"כ נמי הכא אין עוון - דמ"ש, ואי נקטינן דבשוגג דרבנן יש עוון - א"כ נמי הכא יש עוון - דמ"ש...

[ביליצר]

בהמשך לאשכול שעסק בשאלה למה אין אנו מיקלים בכל ספק דרבנן (כאן: viewtopic.php?f=17&t=20380&p=243420&hilit=%D7%93%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%9F+%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%90#p243420), רציתי לשאול אם מי מהחברים שליט"א מכיר מקורות ברבותינו שדנו האם המשמעות של ספק דרבנן לקולא היא ש"לא גזרו על ספקותיהם" ואף אם יתברר שצד החומרא היה הנכון, אין שום עוון (גם לו יצויר שלא נוקטים כשיטת הנתיבות שבשוגג דרבנן אין עוון), או שזה רק היתר להקל לכתחילה אבל יש בזה סיכון מסוים, כמו ספק דאורייתא לפי הרמב"ם שהתורה לא אסרה אותו אבל גם לא התירה.

כמדומני שרב שמעון בשערי יושר מתרץ את קושיית הרמבן על הרמבם בריש ספר המצוות אהא דכתב הר"מ דיש לאו דלא תסור על כל מצוות דרבנן ,והקשה הרמבן דא"כ למה כל ספק דרבנן לקולא הרי הוי ספק דאורייתא ,ומסביר רב שמעון שכך קבעו חז"ל על ספיקותיהם ,

[עדיאל ברויאר]

בהמשך לאשכול שעסק בשאלה למה אין אנו מיקלים בכל ספק דרבנן (כאן: viewtopic.php?f=17&t=20380&p=243420&hilit=%D7%93%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%9F+%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%90#p243420), רציתי לשאול אם מי מהחברים שליט"א מכיר מקורות ברבותינו שדנו האם המשמעות של ספק דרבנן לקולא היא ש"לא גזרו על ספקותיהם" ואף אם יתברר שצד החומרא היה הנכון, אין שום עוון (גם לו יצויר שלא נוקטים כשיטת הנתיבות שבשוגג דרבנן אין עוון), או שזה רק היתר להקל לכתחילה אבל יש בזה סיכון מסוים, כמו ספק דאורייתא לפי הרמב"ם שהתורה לא אסרה אותו אבל גם לא התירה.

הנפקא מינא היחידה ("אליבא דהלכתא") של שאלתך (האם ניתן לומר "שאין שום עוון" גם אם בדיעבד "יתברר שצד החומרא היה הנכון"), היא: האם יצטרך להתוודות על זה ביום כיפור. כי אם לא זו הנ"מ, אז למאי נ"מ ("אליבא דהלכתא")?

לכאורה יש עוד נפק"מ משמעותית לשאלתו - האם יש עניין להחמיר כשיש ספק דרבנן או שהרי זה כאוסר את הדבר המותר.

[סתם יהודי]

בהמשך לאשכול שעסק בשאלה למה אין אנו מיקלים בכל ספק דרבנן (כאן: viewtopic.php?f=17&t=20380&p=243420&hilit=%D7%93%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%9F+%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%90#p243420), רציתי לשאול אם מי מהחברים שליט"א מכיר מקורות ברבותינו שדנו האם המשמעות של ספק דרבנן לקולא היא ש"לא גזרו על ספקותיהם" ואף אם יתברר שצד החומרא היה הנכון, אין שום עוון (גם לו יצויר שלא נוקטים כשיטת הנתיבות שבשוגג דרבנן אין עוון), או שזה רק היתר להקל לכתחילה אבל יש בזה סיכון מסוים, כמו ספק דאורייתא לפי הרמב"ם שהתורה לא אסרה אותו אבל גם לא התירה.

הנפקא מינא היחידה ("אליבא דהלכתא") של שאלתך (האם ניתן לומר "שאין שום עוון" גם אם בדיעבד "יתברר שצד החומרא היה הנכון"), היא: האם יצטרך להתוודות על זה ביום כיפור. כי אם לא זו הנ"מ, אז למאי נ"מ ("אליבא דהלכתא")?

לכאורה יש עוד נפק"מ משמעותית לשאלתו - האם יש עניין להחמיר כשיש ספק דרבנן או שהרי זה כאוסר את הדבר המותר.

"עניין" הוא עוד עניין, אבל הוא לא הלכה למעשה לדינא. אני דיברתי על נפקא מינה לדינא.

[עדיאל ברויאר]

"עניין" הוא עוד עניין, אבל הוא לא הלכה למעשה לדינא. אני דיברתי על נפקא מינה לדינא.

זה נפקא מינה ברורה למעשה עם השלכות נרחבות. הרבה יראי שמים מחמירים בפועל בספק דרבנן כי זה לא קשה להחמיר. הכרעת השאלה כאן בעצם מכריעה גם אם יש טעם לעשות כך, או שאין טעם בזה.
וזה בהחלט "אליבא דהלכתא"... (ו"הלכתא" במובן הרחב של המילה, דהיינו להורות אותנו את הדרך שנלך בה)

[סתם יהודי]

"עניין" הוא עוד עניין, אבל הוא לא הלכה למעשה לדינא. אני דיברתי על נפקא מינה לדינא.

זה נפקא מינה ברורה למעשה עם השלכות נרחבות. הרבה יראי שמים מחמירים בפועל בספק דרבנן כי זה לא קשה להחמיר. הכרעת השאלה כאן בעצם מכריעה גם אם יש טעם לעשות כך, או שאין טעם בזה.
וזה בהחלט "אליבא דהלכתא"... (ו"הלכתא" במובן הרחב של המילה, דהיינו להורות אותנו את הדרך שנלך בה)

זה שהחלפת את הביטוי "יש עניין" בביטוי "יש טעם", לא שינה את העניין, כי העניין נשאר אותו עניין.
כשכתבתי "אליבא דהלכתא", התכוונתי אל דין פסוק וחתוך, כגון: אסור מותר, חייב פטור, כשר פסול, טמא טהור, קדוש חולין, וכל כיוצא בזה. מאידך, "עניין" - אינו בכלל מה שאליו התכוונתי, כי העניין אינו דבר פסוק וחתוך.
הבט: יש מידת הדין (ש"ע א"ח פח א), יש מידת חסידות (שם קסט א), יש מידת זהירות (שם קסו א), יש מידת זריזות (שם לב יד), וכל כיוצא בכך. כולם נכונים, כולם ברורים, כולם דברי רבותינו, אך אני עכ"פ לא דנתי אלא על מידת הדין, ורק לכך התכוונתי אפוא כשכתבתי "נפקא מינה לדינא".

[עדיאל ברויאר]

נראה לי שהויכוח מיותר.
אתה כולל ב"אליבא דהלכתא" רק את שורת הדין.
אני כולל בה גם את שאר הדברים המעשיים שנובעים מההגדרות ההלכתיות אף אם אינם חלק מעיקר הדין.

כך או כך, שנינו מודים שהשאלה של פותח האשכול נוגעת לשני הנידונים.

[סתם יהודי]

נראה לי שהויכוח מיותר.
אתה כולל ב"אליבא דהלכתא" רק את שורת הדין.
אני כולל בה גם את שאר הדברים המעשיים שנובעים מההגדרות ההלכתיות אף אם אינם חלק מעיקר הדין.

כך או כך, שנינו מודים שהשאלה של פותח האשכול נוגעת לשני הנידונים.

מי שהזכיר לראשונה את ה"נפקא מינה" היה - לא פותח האשכול - אלא אני, בעוד שאני התכוונתי לשורת הדין.

[יצג]

יעויין קונטרס דברי סופרים לר"א וסרמן סו"ס א.

[עדיאל ברויאר]

בהמשך לאשכול שעסק בשאלה למה אין אנו מיקלים בכל ספק דרבנן (כאן: viewtopic.php?f=17&t=20380&p=243420&hilit=%D7%93%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%9F+%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%90#p243420), רציתי לשאול אם מי מהחברים שליט"א מכיר מקורות ברבותינו שדנו האם המשמעות של ספק דרבנן לקולא היא ש"לא גזרו על ספקותיהם" ואף אם יתברר שצד החומרא היה הנכון, אין שום עוון (גם לו יצויר שלא נוקטים כשיטת הנתיבות שבשוגג דרבנן אין עוון), או שזה רק היתר להקל לכתחילה אבל יש בזה סיכון מסוים, כמו ספק דאורייתא לפי הרמב"ם שהתורה לא אסרה אותו אבל גם לא התירה.

תסתכל במבוא לקובץ המצ"ב, הוא מביא שם פיסקה מכת"י בה כתוב: "וסוף התשובה שחייבו עלינו שאין להחמיר בספיקא דרבנן". יתכן שזה יתרום לדיון, אבל לא התעמקתי להבין את ההקשר וכו'. וגם צ"ב מי "חייבו" האם האו"ז ור' אליעזר מבה"ם?