שאלה בעניין מעשר כספים, הורים שחסכו לילד האם חייב במעשר?

[שלח]

שאלוני שאלה זו, יש אדם כבן 20 והוריו חסכו לו משנולד כל חודש, ועכשיו החשבון נפתח ויש הרבה כסף, האדם נוהג לתת מעשר כספים
1האם חייב לתת מחיסכון זה? והאם צריך לחשב רק מגיל 13 ולמעלה
2האם חייב עכשיו לתת מעשר או יכול לסגור חשבון ועוד כמה שנים לתת, ואז אם יהיה רווח גם לתת יותר מעשר כספים כי הוא ירויח ריבית מהבנק על החיסכון

[יבנה]

מסתמא מדובר בא' שנצרך לכספים אלו ואין לו עדיין פרנסה קבוע או בית וכדומה. כיון שכך יש להחשיבו לעני שאין לו מספיק לצורך קיומו ופטור מצדקה כרמ"א יו"ד רנ"א ג' - "הגה פרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו." וכמבואר בש"ך רמ"ח ס"ק א' ורנ"ג ס"ק י"א, ופירש בסי' רמ"ח ס"ק א' "ומכל מקום מותר לו להתפרנס מן הצדקה אם אין לו קרן שיוכל להתפרנס מן הריוח כדלקמן סימן רנ"ג ס"ב". ושם כתב ש"יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח."
ואם רוצה להחמיר יכול לעשות כשו"ע רנ"א י"ב- "שני עניים שחייבים ליתן צדקה יכול כל אחד מהם ליתן צדקה שלו לחבירו."
עוד יש צד להקל אם הכסף ניתן למטרה מסוימת. ועי' אג"מ יו"ד ב' סי' קי"ב, וכן ביו"ד א' סי' קמ"ה.

[אוצר החכמה]

אני יודע שכך מקובל לחשב וגם יש ספרים שעוסקים בזה וטוענים שכך משמע באחרונים (אולי זה נכון רק לא עיינתי בסוגיה), אבל מצד השכל (דבר זה הרי אין פרטיו מבוארים בחז"ל ובראשונים) אין בזה שום הגיון שאם ראובן נתן מתנה לשמעון ושמעון ללוי ולוי חזר ונתנו לראובן, שבגלל שהכסף החליף ידים חצי ממנו ילך לצדקה. הסברא הפשוטה היא שמעשר כספים הוא כעין מעשר דגן שהוא רק על מה שהתרבה וכעין שמחשבים מס על ההכנסה, אבל הנותן מתנה לחבירו אין טעם להפריש מזה מעשר, אולי במתנה שאפשר לומר עליה אי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא יהיב ליה זה סוג של הכנסה כי הוא חלף עמלו וצ"ע לפי העניין, אבל בהורים שנותנים לבנם מה הטעם בדבר.


עוד יותר מוזר הוא מנהג האברכים לתת מעשר ממה שמקבלים בכולל, וראייה למוזרות הזאת היא שראשי הכולל רוצים שיתנו להם וממילא יחזור חלילה, וברור שהם צודקים. ואני זוכר כשהייתי בחור בחברון ועמלנו קשה לאסוף כסף לאיזה צורך והתברר לנו שהמקבל הולך לתת מזה מעשר, רצנו לר' הלל שהיה הרב של הת"ת "לבכות לו" והוא דאג לומר לאותו אחד שיש לו עניין צדקה חשוב, וכשקבל ממנו החזיר לנו.

[בברכה המשולשת]

מסתמא מדובר בא' שנצרך לכספים אלו ואין לו עדיין פרנסה קבוע או בית וכדומה. כיון שכך יש להחשיבו לעני שאין לו מספיק לצורך קיומו ופטור מצדקה כרמ"א יו"ד רנ"א ג' - "הגה פרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו." וכמבואר בש"ך רמ"ח ס"ק א' ורנ"ג ס"ק י"א, ופירש בסי' רמ"ח ס"ק א' "ומכל מקום מותר לו להתפרנס מן הצדקה אם אין לו קרן שיוכל להתפרנס מן הריוח כדלקמן סימן רנ"ג ס"ב". ושם כתב ש"יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח."
ואם רוצה להחמיר יכול לעשות כשו"ע רנ"א י"ב- "שני עניים שחייבים ליתן צדקה יכול כל אחד מהם ליתן צדקה שלו לחבירו."
עוד יש צד להקל אם הכסף ניתן למטרה מסוימת. ועי' אג"מ יו"ד ב' סי' קי"ב, וכן ביו"ד א' סי' קמ"ה.

א. למה שלא יעשה כהחזו"א וירשום את סכום המעשר ויתן כשיהיה לו?
ב. החיסכון לילד כשלעצמו אינו מוגדר כמטרה מסויימת, אלא רק אם זה אמת יועד לקניית דירה וכל כה"ג.
ג. ידוע שיש חולקים על הש"ך בזה וסוברים שבכל מקרה יפריש מע"כ (כגון ערוה"ש)

[יבנה]

מסתמא מדובר בא' שנצרך לכספים אלו ואין לו עדיין פרנסה קבוע או בית וכדומה. כיון שכך יש להחשיבו לעני שאין לו מספיק לצורך קיומו ופטור מצדקה כרמ"א יו"ד רנ"א ג' - "הגה פרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו." וכמבואר בש"ך רמ"ח ס"ק א' ורנ"ג ס"ק י"א, ופירש בסי' רמ"ח ס"ק א' "ומכל מקום מותר לו להתפרנס מן הצדקה אם אין לו קרן שיוכל להתפרנס מן הריוח כדלקמן סימן רנ"ג ס"ב". ושם כתב ש"יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח."
ואם רוצה להחמיר יכול לעשות כשו"ע רנ"א י"ב- "שני עניים שחייבים ליתן צדקה יכול כל אחד מהם ליתן צדקה שלו לחבירו."
עוד יש צד להקל אם הכסף ניתן למטרה מסוימת. ועי' אג"מ יו"ד ב' סי' קי"ב, וכן ביו"ד א' סי' קמ"ה.

א. למה שלא יעשה כהחזו"א וירשום את סכום המעשר ויתן כשיהיה לו?
ב. החיסכון לילד כשלעצמו אינו מוגדר כמטרה מסויימת, אלא רק אם זה אמת יועד לקניית דירה וכל כה"ג.
ג. ידוע שיש חולקים על הש"ך בזה וסוברים שבכל מקרה יפריש מע"כ (כגון ערוה"ש)

א. כנראה התכוונת לשמועה בשם חזו"א בדרך אמונה מתנות עניים פ"ז ס"ק ס"ז. אמנם דבריו בזה הם חידוש והיכן שמענו כן ומה ראיותיו. ופשטות הפוסקים שפטור לגמרי, וכמבואר באג"מ יו"ד א' סי' קמ"ה הנ"ל.
ב. דבריי הם באופן שניתנו למטרה מסוימת. אך יתכן שאף כשלא פירש הוי כפירש, שהכוונה שישלם בזה עבור ביסוס עתידו כרכישת מקצוע או קניית דירה וכדומה, ולא רק שיהיה לו כסף בבנק. ואם ישתמש בזה לצרכים אחרים יקפיד עליו.
ג. דברי ערה"ש הם רנ"א ה' [וכן ס' ג'-ז]. ודבריו הם מסברא בלבד דאיך יפקירו כל העניים למות ברעב כל עוד שאין לו כל צרכיו בריווח. ואין בזה הכרח לדחות דברי הש"ך שהובאו בעוד פוסקים, דיסברו דכיון שהוא עני הוא צריך לטפל בעצמו קודם וכעת הוא פטור מהמצוה. גם יתכן לומר דערה"ש מיירי בהפרשה מהכנסה קבוע שיצמצם קצת ליתן לעניים ויסתדר במה שנשאר ואינו הפסד גדול כ"כ בשבילו. אך כאן מדובר בכספים חד פעמיים המגיעים אליו לצורך ביסוס עתידו שהוא נ"מ גדולה בשבילו להפריש כזה סכום ואם יפריש לעניים לא ישאר לו כדי צרכו, בזה יודה שהוא קודם.
ובאופן כללי יש לזכור שמעשר כספים הוא רק מנהג וי"א דין מדרבנן, ואין להחמיר בזה מספק ובפרט כשיש שיטות המקילות. גם חבל לקחת כסף שיש ביד עני היכול לבססו שלא יצטרך בעתיד לחזר על הפתחים כדי ליתן לעני המחזר על הפתחים, שבסופו של דבר שניהם יחזרו על הפתחים. וכבר נתבאר בשו"ע רמ"ט ו'- "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל ועל זה נאמר והחזקת בו."

[מה שנכון נכון]

אני יודע שכך מקובל לחשב וגם יש ספרים שעוסקים בזה וטוענים שכך משמע באחרונים (אולי זה נכון רק לא עיינתי בסוגיה), אבל מצד השכל (דבר זה הרי אין פרטיו מבוארים בחז"ל ובראשונים) אין בזה שום הגיון שאם ראובן נתן מתנה לשמעון ושמעון ללוי ולוי חזר ונתנו לראובן, שבגלל שהכסף החליף ידים חצי ממנו ילך לצדקה. הסברא הפשוטה היא שמעשר כספים הוא כעין מעשר דגן שהוא רק על מה שהתרבה וכעין שמחשבים מס על ההכנסה, אבל הנותן מתנה לחבירו אין טעם להפריש מזה מעשר, אולי במתנה שאפשר לומר עליה אי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא יהיב ליה זה סוג של הכנסה כי הוא חלף עמלו וצ"ע לפי העניין, אבל בהורים שנותנים לבנם מה הטעם בדבר.


עוד יותר מוזר הוא מנהג האברכים לתת מעשר ממה שמקבלים בכולל, וראייה למוזרות הזאת היא שראשי הכולל רוצים שיתנו להם וממילא יחזור חלילה, וברור שהם צודקים. ואני זוכר כשהייתי בחור בחברון ועמלנו קשה לאסוף כסף לאיזה צורך והתברר לנו שהמקבל הולך לתת מזה מעשר, רצנו לר' הלל שהיה הרב של הת"ת "לבכות לו" והוא דאג לומר לאותו אחד שיש לו עניין צדקה חשוב, וכשקבל ממנו החזיר לנו.

לא ידעתי מאין הפשיטות, ומה ענין מעשר דגן שהוא על החפצא למעשר כספים שהוא על הגברא, ומאי נ"מ מאיפה בא לו הריווח.
וראה במכתב הרא"מ שך שבריש ספר נביאי אמת שכ"כ.
יש סברות אחרות להקל במי שפרנסתו דחוקה, והן לענין חישוב הריווח. ראה במש"כ בשבט הלוי ח"ה קלג,ד וח"ז קצה.

[בברכה המשולשת]

מסתמא מדובר בא' שנצרך לכספים אלו ואין לו עדיין פרנסה קבוע או בית וכדומה. כיון שכך יש להחשיבו לעני שאין לו מספיק לצורך קיומו ופטור מצדקה כרמ"א יו"ד רנ"א ג' - "הגה פרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו." וכמבואר בש"ך רמ"ח ס"ק א' ורנ"ג ס"ק י"א, ופירש בסי' רמ"ח ס"ק א' "ומכל מקום מותר לו להתפרנס מן הצדקה אם אין לו קרן שיוכל להתפרנס מן הריוח כדלקמן סימן רנ"ג ס"ב". ושם כתב ש"יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח."
ואם רוצה להחמיר יכול לעשות כשו"ע רנ"א י"ב- "שני עניים שחייבים ליתן צדקה יכול כל אחד מהם ליתן צדקה שלו לחבירו."
עוד יש צד להקל אם הכסף ניתן למטרה מסוימת. ועי' אג"מ יו"ד ב' סי' קי"ב, וכן ביו"ד א' סי' קמ"ה.

א. למה שלא יעשה כהחזו"א וירשום את סכום המעשר ויתן כשיהיה לו?
ב. החיסכון לילד כשלעצמו אינו מוגדר כמטרה מסויימת, אלא רק אם זה אמת יועד לקניית דירה וכל כה"ג.
ג. ידוע שיש חולקים על הש"ך בזה וסוברים שבכל מקרה יפריש מע"כ (כגון ערוה"ש)

א. כנראה התכוונת לשמועה בשם חזו"א בדרך אמונה מתנות עניים פ"ז ס"ק ס"ז. אמנם דבריו בזה הם חידוש והיכן שמענו כן ומה ראיותיו. ופשטות הפוסקים שפטור לגמרי, וכמבואר באג"מ יו"ד א' סי' קמ"ה הנ"ל.
ב. דבריי הם באופן שניתנו למטרה מסוימת. אך יתכן שאף כשלא פירש הוי כפירש, שהכוונה שישלם בזה עבור ביסוס עתידו כרכישת מקצוע או קניית דירה וכדומה, ולא רק שיהיה לו כסף בבנק. ואם ישתמש בזה לצרכים אחרים יקפיד עליו.
ג. דברי ערה"ש הם רנ"א ה' [וכן ס' ג'-ז]. ודבריו הם מסברא בלבד דאיך יפקירו כל העניים למות ברעב כל עוד שאין לו כל צרכיו בריווח. ואין בזה הכרח לדחות דברי הש"ך שהובאו בעוד פוסקים, דיסברו דכיון שהוא עני הוא צריך לטפל בעצמו קודם וכעת הוא פטור מהמצוה. גם יתכן לומר דערה"ש מיירי בהפרשה מהכנסה קבוע שיצמצם קצת ליתן לעניים ויסתדר במה שנשאר ואינו הפסד גדול כ"כ בשבילו. אך כאן מדובר בכספים חד פעמיים המגיעים אליו לצורך ביסוס עתידו שהוא נ"מ גדולה בשבילו להפריש כזה סכום ואם יפריש לעניים לא ישאר לו כדי צרכו, בזה יודה שהוא קודם.
ובאופן כללי יש לזכור שמעשר כספים הוא רק מנהג וי"א דין מדרבנן, ואין להחמיר בזה מספק ובפרט כשיש שיטות המקילות. גם חבל לקחת כסף שיש ביד עני היכול לבססו שלא יצטרך בעתיד לחזר על הפתחים כדי ליתן לעני המחזר על הפתחים, שבסופו של דבר שניהם יחזרו על הפתחים. וכבר נתבאר בשו"ע רמ"ט ו'- "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל ועל זה נאמר והחזקת בו."

א. כמדומני שדברי הגרח"ק בשם החזו"א אינם בגדר שמועה בעלמא אלא עדות. ולגוף הדבר, י"א שדברי האג"מ הם המחודשים, שהרי אדרבה יש שיטות שיש חיוב גמור במע"כ (כדעת הט"ז ויותר מכך אדוננו הגר"א)
ב. לא ידעתי מהיכי תיתי שיהיה לא פירש כפירש, ואין לך בו אלא חידושו.
ג. אכן כדברי כתר"ה כתב הצי"א (למיטב זכרוני) אך בהרבה מפוסקי זמננו מחמירים בזה.
ד. ואם מדובר בעני שעי"ז לא יחזר על הפתחים- אה"נ שלא ייתן עכשיו אלא ירשום וכנ"ל

[אוצר החכמה]

לא ידעתי מאין הפשיטות, ומה ענין מעשר דגן שהוא על החפצא למעשר כספים שהוא על הגברא, ומאי נ"מ מאיפה בא לו הריווח.

מעשר כספים אינו על הגברא אלא על ממונו, שלישית השקל בשנה זה על הגברא.
ולא אמרתי שזה הפשיטות אלא שזה מצד השכל.

הראייה הגדולה שהשכל כמוני הוא הדיון כאן ובהרבה מקומות דומים. שאנשים נראה להם שזה לא יתכן בעצם שיצטרך לקחת כסף מעושר כבר (כי הוריו הפרישו מעשר) ורק כיוון שעבר מיד ליד יצטרכו לעשרו שוב, ולכן ממציאים כל מיני עצות איך לא לעשר כמבואר למעלה ובעוד ספרים בנושא שממציאים תירוצים כאלה. אבל לפי מה שכתבתי הוא פשוט וא"צ להתחכם.

[מה שנכון נכון]

גם מעשר כספים הוא על הגברא, וההבדלים בינו לשלישית השקל הם אחרים:
שלישית השקל הוא חיוב, ובפחות מזה לא קיים מצות צדקה. משא"כ מעשר כספים לרוב הדעות.
שלישית השקל חייב בכל אופן בכל שנה, משא"כ מעשר כספים שנה ראשונה מהקרן ומכאן ואילך מהריוח, ואם לא הרויח פטור.

[אוצר החכמה]

רווח זה לא גברא זה חפצא (כמובן לא כמו מעשר דגן שאם מעבירים אותו נשאר בטבלו). אבל הנקודה כאן היא לא גברא וחפצא אלא שצריך שיהיה רווח אמיתי העברת ממון בעלמא מיד ליד אינה רווח לאף אחד.
אפשר לומר את זה גם באופן אחר, אם הוא הרוויח את הכסף, הוריו הפסידו את הכסף, וכשם שהוא חייב במעשר הרי הם צריכים להיות מזוכים במעשר ולנכות את זה ממעשר שיתנו. מה שאין כן ברווח אמיתי שהוא שמחמת עבודתו (או חכמתו או מזלו או מה שיהיה) נוצרה באמת שוויות בעולם.

[מה שנכון נכון]

אצל האדם שקיבל כעת את הכסף זה ריווח, ובזה תלוי חיוב המעשר ממה שהגברא הרויח. ופשוט מאד. [דוגמא בעלמא: שהחיינו בכלים חדשים, גם אם אינם חדשים בעצם אלא אצלו].
וכבר כתבתי שכך היה פשוט גם לרא"מ שך. וכן דעת עוד פוסקים.

[בברכה המשולשת]

וכן נלמד מדין ירושה

[אוצר החכמה]

אצל האדם שקיבל כעת את הכסף זה ריווח, ובזה תלוי חיוב המעשר ממה שהגברא הרויח. ופשוט מאד. [דוגמא בעלמא: שהחיינו בכלים חדשים, גם אם אינם חדשים בעצם אלא אצלו].
וכבר כתבתי שכך היה פשוט גם לרא"מ שך. וכן דעת עוד פוסקים.

לא הבנתי מה הדמיון מברכות למעשר. מעשר כספים יש לדמותו למעשר דגן שהוא דאורייתא.
וכבר בתחילת הדברים כתבתי שמביאים אחרונים דס"ל הכי אבל אני דנתי על עצם הסברא.

[יבנה]

א. כמדומני שדברי הגרח"ק בשם החזו"א אינם בגדר שמועה בעלמא אלא עדות. ולגוף הדבר, י"א שדברי האג"מ הם המחודשים, שהרי אדרבה יש שיטות שיש חיוב גמור במע"כ (כדעת הט"ז ויותר מכך אדוננו הגר"א)
ב. לא ידעתי מהיכי תיתי שיהיה לא פירש כפירש, ואין לך בו אלא חידושו.
ג. אכן כדברי כתר"ה כתב הצי"א (למיטב זכרוני) אך בהרבה מפוסקי זמננו מחמירים בזה.
ד. ואם מדובר בעני שעי"ז לא יחזר על הפתחים- אה"נ שלא ייתן עכשיו אלא ירשום וכנ"ל

א. רח"ק כתב שם בתחלתו "שמעתי שכן הורה מרן החזו"א", ובכל אופן אינו כתוב בחזו"א. ולעצם הענין חידש החזו"א שכשנותנים כסף למטרה מסוימת כגון לקנות דירה לא איכפת לנותן שיתנו מזה עשירית לעניים, וכיון שכך אם לא נותן הוי כלוה מצדקה שצריך להחזיר. ובאג"מ הנ"ל האריך לבאר שמקפיד, וכן פשוט מסברא שהנותן נדוניא או מעות לקנות דירה ודאי יקפיד אם יוודע לו שעשירית מזה הלך לעניים. וכיון שכך אינו חייב במעשר ואין צורך שיחזיר.
ואפ' לדבריך תיהוי מח' הפוסקים וספיקו להקל.
גם הטענה דמע"כ מדרבנן אינו ענין לכאן, דבאופן זה ליכא חיוב דמע"כ.
בנוסף לכך כיון שהוא עני כעת בכל אופן הוא פטור מלעשר אפ' אם הכספים לא יוחדו לכך, ופטור מלהחזיר כרנ"ג ד' "בעל הבית ההולך ממקום למקום וכלו מעותיו בדרך ואין לו מה יאכל יטול צדקה וכשיחזור לביתו אינו חייב (לשלם) [רמ"א] (דהוה ליה כעני והעשיר דאינו חייב לשלם) (טור)." ומקורו בפאה פ"ה מ"ד דמיירי בלקט שכחה ופאה ומעשר עני שחיובם מהתורה, ועי' הג' רע"א שם שדן אם בעשיר הוי מדת חסידות להחזיר אך כותב דבעני אפ' מדת חסידות ליכא.
ב. דבר ידוע דלשם ביסוס עתידו נותנו לו ובשביל כך חוסך כל השנים, ופשוט שאם ישמע שרק הלך לצרכים שוטפים יכעס האבא וירגיש שזה בזבוז.
ג. פשוט שיכול לסמוך על הש"ך וציץ אליעזר כו', ובפרט בשעת הדחק כזה שהוא דבר גדול ולעני. ובפרט במנהג ודרבנן כו'.
ד. נתבאר בא'.

[אוהב אוצר]

התשובה לכל השאלות הלכה למעשה:
אם הוריו נותנים לו את הכסף למטרה מסויימת בלבד: קניית דירה וכד', הפוסקים כתבו שבמקרה כזה אינו צריך להפריש
אם זה לא למטרה מסויימת, יצטרך להפריש.
[זאת מבלי להכנס מה מצבו של אותו בחור]

[יבנה]

התשובה לכל השאלות הלכה למעשה:
אם הוריו נותנים לו את הכסף למטרה מסויימת בלבד: קניית דירה וכד', הפוסקים כתבו שבמקרה כזה אינו צריך להפריש
אם זה לא למטרה מסויימת, יצטרך להפריש.
[זאת מבלי להכנס מה מצבו של אותו בחור]

על איזה פוסקים אתה מתבסס, ואיך אתה עונה על האמור למעלה.

[אוהב אוצר]

כבר שראיתי שהגבת, הייתי בטוח שכב' יתן איזו עקיצה, רק בך אני יכול לחשוד בזה.

[אוהב אוצר]

לגופו של ענין, עניתי מבלי להתייחס לאמור לעיל.
הכותבים לעיל ת"ח גדולים שאיני מגיע לקרסוליהם, אני כתבתי מתוך עיון בספרים העוסקים בדיני צדקה פסקים, הלכה למעשה
איני מחייב אף אחד לקבל את מה שאני כותב.

[יבנה]

ט"ז יו"ד סי' שלא ס"ק לב- כותב להשוות דיני צדקה למעשר עני, ומביא שכופין עני ליתן מעשר עני. וע"ז כותב-
"ומזה נ"ל סמך למה שנוהגים לכוף החתן בשעת קבלת נידוניא שלו ליתן מעשר כדאשכחן כאן שמוציאין מידו אלא שמחלקין את המעשר לקרובי החתן והכלה דהם קודמין לשאר עניים בזה דגם במעשר עני מצינו כן כמ"ש ב"י סי' רנ"א בשם המרדכי דיש זכות לקרוביו בזה. וראיתי קצת אומרים דדוקא מהנדן שהכלה נותנת להחתן מפריש מעשר אבל לא ממה שאבי החתן נותן לבנו מטעם שאביו נתן כבר מעשר ותמהתי מאין הרגלים דאטו יש חיוב על הממון כאן דתוכל לומר שהממון כבר נפטר ממעשר והלא חובת גברא הוא שהוא חייב לתת ממה שנתנו האל ית' ומה לי שנתן לו אביו או חותנו ודאי דעת משובש האומר כן."
חלקו הראשון הוי שלא כש"ך שהזכרתי דפוטר מצדקה בכה"ג.
חלקו השני שייך לדברי אוצר החכמה ומה שנכון נכון, אך לא הביא ראיה לדבריו, ואינו מבואר מי האומרים.

[אוצר החכמה]

דדוקא מהנדן שהכלה נותנת להחתן מפריש מעשר אבל לא ממה שאבי החתן נותן לבנו מטעם שאביו נתן כבר מעשר

מה הפשט בזה ואבי הכלה לא נתן מעשר?

[בברכה המשולשת]

א. כמדומני שדברי הגרח"ק בשם החזו"א אינם בגדר שמועה בעלמא אלא עדות. ולגוף הדבר, י"א שדברי האג"מ הם המחודשים, שהרי אדרבה יש שיטות שיש חיוב גמור במע"כ (כדעת הט"ז ויותר מכך אדוננו הגר"א)
ב. לא ידעתי מהיכי תיתי שיהיה לא פירש כפירש, ואין לך בו אלא חידושו.
ג. אכן כדברי כתר"ה כתב הצי"א (למיטב זכרוני) אך בהרבה מפוסקי זמננו מחמירים בזה.
ד. ואם מדובר בעני שעי"ז לא יחזר על הפתחים- אה"נ שלא ייתן עכשיו אלא ירשום וכנ"ל

א. רח"ק כתב שם בתחלתו "שמעתי שכן הורה מרן החזו"א", ובכל אופן אינו כתוב בחזו"א. ולעצם הענין חידש החזו"א שכשנותנים כסף למטרה מסוימת כגון לקנות דירה לא איכפת לנותן שיתנו מזה עשירית לעניים, וכיון שכך אם לא נותן הוי כלוה מצדקה שצריך להחזיר. ובאג"מ הנ"ל האריך לבאר שמקפיד, וכן פשוט מסברא שהנותן נדוניא או מעות לקנות דירה ודאי יקפיד אם יוודע לו שעשירית מזה הלך לעניים. וכיון שכך אינו חייב במעשר ואין צורך שיחזיר.
ואפ' לדבריך תיהוי מח' הפוסקים וספיקו להקל.
גם הטענה דמע"כ מדרבנן אינו ענין לכאן, דבאופן זה ליכא חיוב דמע"כ.
בנוסף לכך כיון שהוא עני כעת בכל אופן הוא פטור מלעשר אפ' אם הכספים לא יוחדו לכך, ופטור מלהחזיר כרנ"ג ד' "בעל הבית ההולך ממקום למקום וכלו מעותיו בדרך ואין לו מה יאכל יטול צדקה וכשיחזור לביתו אינו חייב (לשלם) [רמ"א] (דהוה ליה כעני והעשיר דאינו חייב לשלם) (טור)." ומקורו בפאה פ"ה מ"ד דמיירי בלקט שכחה ופאה ומעשר עני שחיובם מהתורה, ועי' הג' רע"א שם שדן אם בעשיר הוי מדת חסידות להחזיר אך כותב דבעני אפ' מדת חסידות ליכא.
ב. דבר ידוע דלשם ביסוס עתידו נותנו לו ובשביל כך חוסך כל השנים, ופשוט שאם ישמע שרק הלך לצרכים שוטפים יכעס האבא וירגיש שזה בזבוז.
ג. פשוט שיכול לסמוך על הש"ך וציץ אליעזר כו', ובפרט בשעת הדחק כזה שהוא דבר גדול ולעני. ובפרט במנהג ודרבנן כו'.
ד. נתבאר בא'.

א. כמדומני שכתר"ה יסכים שהגרח"ק לא יביא סתם שמועה אם לא ביררה היטב. ובר מן דין, בנד"ד לא אמר השואל שהכסף ניתן למטרה מסויימת, שאז אה"נ אכן נהגו להקל בזה, אלא ניתן סתם וממילא דברי מרן האגר"מ אינם עניין לכאן, ששם מדובר שמקפיד הנותן כי משנים מהמטרה אליה ייעד הכספים במפורש, משא"כ כאן שלא ייעד.
גם לא הבנתי מניין פשיט"ל לכתר"ה שהמקבל בשאלה הוא עני (וממילא אינו דומה לבעה"ב המהלך ששם כלה כספו וכאן לא). וממילא אין צורך לדיון במידת חסידות כי הגרע"א דן באופן של המשנה וכה"ג ול בנדון כגון נד"ד.
ב. מה שידוע לכתר"ה לא מבואר בדברי השואל- ויש הורים אמידים רבים החוסכים לילדיהם וסומכים עליהם שישתמשו בכסף כראות עיניהם. מה גם שכאן לא מדובר "שרק הלך לצרכים שוטפים" אלא רק על מעשר (וזה רק אם באמת יול לתת כעת, ואם ירשום ובעתיד ייתן כשיהיה לו- איזה קפידא יכולה להיות בזה)
ג. כנ"ל- מניין שמדובר בעני? מה גם שהמנהג דלא כהצי"א (ודברי הש"ך ייתכן שאינם אלא בעני גמור).