האם מותר לשקר זמנית לצורך מתיחה? כגון לשקר ומיד לתקן "צחקתי"

[סתם יהודי]

לכאורה (האם אני צודק?) רביע עלה לאו דאורייתא, מארבעה טעמים (אם כי השלישי שבהם - איננו לגבי לאו - אלא לגבי מצוות-עשה):

א. הא כתיב להדיא "ולא תשקרו איש בעמיתו", בלי שום חילוק, אלמא - לא שנא שקר קבוע - לא שנא שקר זמני באופן שהשומע בטוח באופן זמני שאומרים לו את האמת עד שמודיעים לו שזו הייתה מתיחה או בדיחה, תדע - דהא כך הוא כמעט בכל איסור בתורה - שאוסר פעולה גם אם היא רק זמנית (כגון חילול שבת וכדומה).

ב. וכן הוא אומר "מדבר שקר תרחק", וממה שהוסיף הכתוב "תרחק" נראה לענ"ד דלכאורה אתי לרבויי אפילו שקר זמני לצורכי התבדחות או מתיחה וכדומה, סחור סחור לכרמא לא תקרב.

ג. מחד גיסא קיי"ל - דחותמו של הקב"ה אמת - אלמא אצלו אין אפילו שקר זמני, ומאידך גיסא נצטווינו "ולדבקה בו".

ד. איתא בש"ס דמותר לשקר רק בארבעה דברים: פוריא, מסכתא, אושפיזא, ומפני השלום; אבל לא מצינו בש"ס שנמנה גם היתר לשקר "משום בדיחותא" (כאמור באופן שהשומע חושב זמנית שזו אמת עד שמודיעים לו שזו בדיחה או מתיחה).

ואולם, משום מה, מנהג העולם להקל בזה, וצ"ע האם יש מקור הלכתי להקל בשקר זמני. גם אם אין מקור, דילמא ש"ד להקל משום דנימא פוק חזי מאי עמא דבר.

[תוכן]

אין איסור לשקר מדאורייתא לרוב הפוסקים, וכל האיסור לשקר שבתורה נאמר רק לגבי דיני ממונות.

[עדיאל ברויאר]

לגבי גדר איסור שקר לא ביררתי את העניין, אבל חבר שלי עסק בסוגייה וגם כן הגיע למסקנה שיש גדרים מאוד מסוימים לאיסור שקר, ולא כל שקר כלול בזה.

אמנם לגבי הנידון כאן יש לדון גם מדין הונאת דברים (גם זה תלוי בנסיבות המקרה).

ומכל מקום, לעצם הסברה, כמדומה שהסיבה שמותר להקל היא משום שגם הצד השני ניחא ליה בזה שיהיה כך. עפ"י הסברה הזאת מותר "למתוח" מישהו רק אם לבסוף הוא יסכים ויודה שהכל היה שווה לו ואילו היה יודע מעיקרא היה מסכים. אם כך, מה במקרה של ספק אם הוא רואה זאת בעין חיובית? נראה שהדבר תלוי האם הוא מוכן להוסיף עוד קצת מקרים שכאלו ולקחת בחשבון שלפעמים זה לא יהיה נעים (בצורה עדינה ולא קיצונית, כמובן), או שהוא מעדיף שימתחו אותו רק אם בטוח שבסוף הוא יודה שהוא מרוצה. ויש לדון מה קורה אם לא יודעים מה הוא חושב, ואכמ"ל. ומ"מ, כל דבריי אינם אלא לחדד את הסברה, ואינם להלכה, כיוון שאיני ראוי להורות ולא ראיתי את הדבר בספרי הפוסקים.

[סגי נהור]

ואולם, משום מה, מנהג העולם להקל בזה, וצ"ע האם יש מקור הלכתי להקל בשקר זמני. גם אם אין מקור, דילמא ש"ד להקל משום דנימא פוק חזי מאי עמא דבר.

"משום מה" מנהג העולם להקל לשקר ולרמות גם בעוד אופנים, ולא תמיד בבדיחותא, כנראה במוחש...

[יבנה]

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג
קפא החלק הרביעי - המשקר בספור הדברים אשר שמע ומחליף קצתם במתכוין, ואין לו תועלת בשקריו ולא הפסד לזולתו, אבל כה משפטו מאהבתו שקר מדבר צדק סלה, ופעמים שהוא בודה מלבו ספור הדברים כולו. והאיש הזה יקל ענשו מצד אחד, על כי אין הפסד לאיש בשקריו ופחזותו, אבל גדול מאד ענשו בעז פניו ואהבת השקר, ויכבד עונו, כי יאהבהו לבלי תועלת. ואמר שלמה עליו השלום (משלי ו, יט): "יפיח כזבים עד שקר", פירוש: אם תראה אדם אשר יפיח כזבים בשיחתו וספור דבריו, תדע כי תביאהו המדה הזאת להעיד שקר באחיו ולענות בו סרה, אחרי אהבתו השקר.
וזה החלק התירוהו לקיים מצות ודרישת טובה ושלום. ואמרו (כתובות יז, א): כי מותר לשבח הכלה לפני החתן ולאמר שהיא נאה וחסודה אף על פי שאינו כן. ואמרו (יבמות סה, ב): מותר לשנות בדברי שלום, שנאמר (בראשית נ, טז - יז): "אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'". ויש אנשים יחליפו מקצת הדברים אשר שמעו בבלי דעת, כי לא ישיתו לבם לחקור בעת שמעם - גם זאת מדה רעה. ואמר שלמה עליו השלום (משלי כא, כח): "ואיש שומע לנצח ידבר", פירוש: איש נותן לב לשמוע ולהאזין עד תכונת הדברים אשר ידברו באזניו למען יספר אותם על נכון ולא ימצא בפיו לשון תרמית, "לנצח ידבר" - כי יאהבו בני אדם לשמוע דבריו ולא יאמרו לו לעולם: למה תדבר עוד דבריך?

קפו החלק התשיעי - בנים לא ישקרו בספור דברים אשר ישמעו והגדת מאורעות, אבל יחליפו דברים על אודות חפציהם מאין הפסד לאדם בדבר, אך ימצאו כמעט הנאה בשקרותם אף על פי שאינם מרויחים ממון בכך. ואמרו רבותינו (יבמות סג, א): כי גם זה אסור, והוא שנאמר (ירמיה ט, ד): "למדו לשונם דבר שקר", אך אין ענשם כעונש המשקרים ללא דבר אשר זכרנו ענינם בחלק הרביעי.

ועל כל ט אופנים שהזכיר ר' יונה הביא דברי חז"ל שכת השקרנים אינם רואים פני השכינה. וזה למרות שאינם בלאו רק מצד מדות רעות.

[ארזי ביתר]

א. הא כתיב להדיא "ולא תשקרו איש בעמיתו", בלי שום חילוק, אלמא - לא שנא שקר קבוע - לא שנא שקר זמני באופן שהשומע בטוח באופן זמני שאומרים לו את האמת עד שמודיעים לו שזו הייתה מתיחה או בדיחה, תדע - דהא כך הוא כמעט בכל איסור בתורה - שאוסר פעולה גם אם היא רק זמנית (כגון חילול שבת וכדומה).

ולא תשקרו, מיירי במשקר בכסף.

[סתם יהודי]

א. הא כתיב להדיא "ולא תשקרו איש בעמיתו", בלי שום חילוק, אלמא - לא שנא שקר קבוע - לא שנא שקר זמני באופן שהשומע בטוח באופן זמני שאומרים לו את האמת עד שמודיעים לו שזו הייתה מתיחה או בדיחה, תדע - דהא כך הוא כמעט בכל איסור בתורה - שאוסר פעולה גם אם היא רק זמנית (כגון חילול שבת וכדומה).

ולא תשקרו, מיירי במשקר בכסף.

איך זה מתקשר לשאלתי, אשר דנה בשקר זמני?
לדוגמה, אומר הלווה למלווה: "שכחתי כמה אני עוד חייב לך". עונה המלווה: "לפי החשבון שלי נשארו לך אלפיים שקל להחזיר לי". מוציא הלווה המחאה ומתכונן לרשום בה אלפיים שקל לטובת המלווה, אומר המלווה "סתם, צחקתי, האמנם שכחת שכבר החזרת לי את הכול לפני חודשיים בבר מצוה של הנכד?" שואל הלווה: "איפה מצאת היתר לשקר באופן זמני?" עונה המלווה: "ארזי ביתר כתב שהלאו של ולא תשקרו מיירי במשקר בכסף". שואל הלווה: "איך זה מתקשר לשאלתי, אשר דנה בשקר זמני?". עונה המלווה: "בוא נחכה לתגובה של ארזי ביתר".

אין איסור לשקר מדאורייתא לרוב הפוסקים, וכל האיסור לשקר שבתורה נאמר רק לגבי דיני ממונות.

כנ"ל.

[קוויטל]

בקשר לנושא, היה פעם דיון על משפט שלמה המלך לגזור את הילד החי לשנים ממה נפשך אם זה המשפט לא שימש אלא כמבחן לודא מי היא אמו של הילד אז לכאורה אמר המלך דבר שנראה כשקר שהוא עצמו ידע שלא ניתן לביצוע מעשי.
מאידך אם המלך סבר היה לחרוץ את משפטו מעשית אלולא שנכמרו רחמה של האם האמיתית אז לכאורה לא היה ניראה גודל חכמתו בכך שהחזיר ילוד מת לבעלי הדין?
אולי לדיין מותר להערים להוכיח הצדק עם מי.