נשר כתב:אני רוצה לשתף את הציבור בכמה מהפנינים,
יש לו ראיה שהרמב"ם לא מתכוון שמי שלא מחכה כופר, וחייב להיות שזה ידיעה ולא הרגשה.
א. כי בכל העיקרים האחרים אין איזו הרגשה.
ב. כי לא שייך להגיד "כופר" רק על דעה ולא על הרגשה.
הרמב"ם בי"ג העיקרים אינו עוסק כלל במצוות ורגשות שבלב אלא באמונות ודעות
שבשכל, וז"ל הרמב"ם בסוף העיקרים: "כאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם... ואפי' עשה
מה שיכול מן העבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו אבל יש לו חלק לעולם הבא...".
והלא לדעת רבינא (הוריות י"א.)
אפי' האוכל נבילות להכעיס אין דינו כמין אלא כמומר, ויש פוסקים דס"ל אפי' אם מונחים לפניו איסור והיתר ובוחר דוקא באיסור ולא בהיתר נחשב כמומר ולא כמין [ולדינא ע' חזו"א יו"ד סי' ב' שנקט דקיי"ל שהאוכל נבילות להכעיס אין דינו כמין, ומ"מ יש להחמיר כפוסקים דס"ל דאם רודף אחר האיסור לכו"ע מין הוא], וכי נאמר שהאוכל נבילות לתיאבון וכש"כ להכעיס נחשב ככופר בעיקר של "שכר ועונש" שאמונתו לא באה לידי ביטוי בכלל?
לא מצינו בדברי הרמב"ם בשאר עיקרי האמונה שהזכיר איזו מצוה או הרגשה בקשר לעיקרים, ולא יתכן שמי שמאמין בשכלו בביאת המשיח בלי שום ספק אלא שאינו מרגיש ציפייה בחוש יקרא בשם "כופר" שהוא מלשון הכחשה, וכמש"כ החזו"א (או"ב פ"ב) שאפי' קטני אמונה – שאינם בוטחים בה' על מזונותיהם – מכלל המאמינים הם.
ג. אם מי של א מצפה אפיקורס, אז איך שואלים אותו ציפית לישועה, הרי אם לא היה מצפה לא היה מגיע. (כן, כך הוא כותב..)
ה. כתוב אשרי חוכי לו. לואם זה היה חיוב לא היו משבחים את מי שמקיים חיוב גמור.
המצוה "צפית לישועה" – ששואלים לאדם בשעת הדין (שבת ל"א.) – מובאת בספר חרדים ובשל"ה
כמצוה מדברי קבלה, וכי יעלה על הדעת שמי שלא קיים מצוה מדברי קבלה נחשב ככופר ואין לו חלק לעולם הבא?
מה שכתבתי שוודאי לא שואלים לאדם על עיקרי האמונה, מפורש כן בר"ן (שבת שם): "לא אמר 'צפית שתבוא ישועה לישראל', דמי שאינו מאמין זה אפיקורוס הוא".
וגדולה מזו מפורש בגמ' (סנהדרין צ"ז:) שיש הו"א שאין לחכות למשיח [עיי"ש במהרש"א דהיינו משום "תוחלת ממושכה מחלת לב" או משום שאין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת], וא"כ ע"כ אינו מעיקר האמונה [וכבודו לא העתיק ראיה זו והתעלם ממנה, ואולי משום שראה במכתבו של הגריא"ו שהוכיח כנ"ל].
ד.הרי הרמב"ם ותב כופר בתורה ובמשה רבינו וזה לא יכול להיות כי הרי משה רבינו לא אמר לצפות.
אפי' אם נאמר שמי שאינו מצפה ברגשותיו נחשב ככופר משום שאמונתו לא הולידה בקרבו שום דבר בחוש, איך אפשר להחשיבו ככופר
אף בתורה ובמשה רבינו, והרמב"ם ממשיך ומביא מקורות בתורה, ושם אין שום ראיה שמי שאינו מרגיש ציפייה ייחשב כופר?
בסמ"ק כתוב וז"ל "ובזה תלוי מה שאמרו חכמים ששואלים לאדםלאחר מיתה בשעת דינו ציפית לישועה והיכן כתיב מצוה זו, אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצריםדכתיב אנוכי וכו' כן אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהשיעכם עכ"ל. מפורש שיש מצוה לצפות, כמובן נראה מדבריו שהציפיה ענינה לדעת בירור שזה יקרה. אבל בעל החוברת, בחר בדרך אחרת, צריך עיון מה ההכרח לומר שזה חיוב דאורייתא וצ"ב.
אכן דברי הסמ"ק צריכים ביאור, שהרי בתחלה הקשה מהיכן נלמד המצוה 'צפית לישועה' ותירץ על זה שהוא נלמד מ"אנכי ה' אלוקיך", והשאלה מתעוררת מאיליה – מהו הקשר בין שני דברים אלו בכלל ואיך הגאולה העתידה קשורה לזה בפרט?
והזוי להסביר כך את דברי הגריא"ו זצ"ל.
לא באתי "לפרש" דברי הגריא"ו ז"ל, אלא דבריו ברורים ומפורשים במכתבו וידועים בעל פה, והוא עצמו כאב מאד על העיוותים בנושא זה ושלל בכל תוקף שאפשר לומר שיש דעת אחרת בענין, ולא יתכן שהגרי"ז סבר כן: "ודאי דמעולם לא היה כוונת הגרי"ז על כגון דא ולא הובנו דבריו הקדושים כראוי" [כלשונו].
