פלגינן דיבורא

[ישא ברכה]

סנהדרין ט:

בדינא דפלגינן

האם יש הגיון אכן לקבל רק את פלוני רבעני [או פלוני רבע] ז"א שמסתבר שהחלק הראשון אמת והשני שקר, או שודאי מבחינה הגיונית אין סברא ששיקר בזה יותר מתחילת דבריו, אלא שיש כלל שמקבלים עדות על אחר ועל עצמו לא.

לכאו' מסתבר כמו הצד השני, וא"כ נמצא שיסוד הדין הוא שבסופו של דבר נחקקו חוקים מה מתקבל ומה לא, ולא בודקים כל מקרה לגופו, ולכך פלגינן.

אשמח לשמוע דבר הלומדים בזה

[ביליצר]

"גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים. וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם - הוראת שעה הייתה או דין מלכות היה. אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג. וכללו של דבר: גזירת מלך היא" רמב"ם סנהדרין יח ו

[ישא ברכה]

אם כוותך שעדים הרי"ז גזה"כ, הלוא דינא דפלגינן לא נאמר דוקא בעדים ואף בנאמנות שאינם מפר' עדות נאמר הדבר וכגון בגמ' בב"ב יש הו"א שבעל שנאמן מצד בידו נעשה פלגינן.

ואגב, לכאו' מד' הרמב"ם הנ"ל לא מבואר אלא שהגזה"כ שאין מסתמכים על הודאתו. אמנם הרמב"ם ביסודי התורה כותב שעדים זה גזה"כ.

[סגי נהור]

זאת כמובן סוגיא גדולה ורחבה, אבל הרי בדרך הפשט אמרינן פלגינן דיבורא גם במקום שלא שייך לחלק במציאות, כגון שהדיבור כתוב בשטר, ונאמן רק על חלק מן השטר, ולגבי חלק אחר חיישינן שהשטר מזויף (גיטין ח, ב).

[ידועים לי דברי הגרא"ו בקובץ הערות, שהוא פלגינן נאמנות ולא פלגינן דיבורא, אבל אין זה פשט הגמרא, כמו שכבר כתבו האחרונים].