הודעהעל ידי דעת_האברך » א' מאי 14, 2017 3:22 am
אני מעתיק כאן מאתר אש התורה סיפור שכל פעם שאני קורא אותו מחדש מעלה דמעות בעיני:
מאת יצחק סטיבן הרשקופף
לא הייתי יותר מבן ארבע או חמש, כששאלתי את אמי שאלה, שנראתה אז בעיני ישירה ופשוטה: "אמא, מתי אני אקבל את המספר שלי?"
מובן שנבהלתי כשבמקום לענות היא התחילה לבכות ונמלטה למטבח, אבל זה גם בלבל אותי. גדלתי בארה"ב, בוושינגטון-הייטס של שנות החמישים – טריטוריה של ניצולי שואה. לכל מבוגר שהכרתי היה מספר, ואפילו לאחותי בת העשרה היה מספר שהוטבע בדיו כחולה על זרועה. הם נמצאו בכל מקום, על הספסלים שבשדרה ובין שבילי הפארק. אם הבחנת באדם שכובע כלשהו מונח על ראשו, לא היה ספק שגם על זרועו יש מספר. בקיץ, הקהילה הייתה נוסעת בהמוניה לנופש בהרי הקטסקילס או לחופי רוקאווי - והמספרים באו איתם.
אני הנחתי שזה חלק מטקס הבר מצווה, או אולי אות סיום לבוגרי ברויאר או סולובייצ'יק – מוסדות החינוך המקומיים. לא נראה שהמספר מביך מישהו. מעולם לא ראיתי מישהו שמנסה לכסות אותו - זה פשוט נראה כמו חלק מהחיים.
כשילדים שואלים את הוריהם למה יש "יום האם" ו"יום האב" אבל אין "יום הילד", התשובה האוטומטית היא - "כל יום זה יום הילד!" בוושינגטון-הייטס של שנות החמישים, כל יום היה "יום השואה".
המעניין הוא שבאותם ימים עדיין לא נקבע תאריך מיוחד ליום השואה. ההנצחה והזיכרון, כפי שאנו מכירים אותם היום, לא היו אז. אפילו במוסדות החינוך שרוב התלמידים בהם היו בני ניצולים, לא נערכו טקסים או פעולות הנצחה מיוחדות מכל סוג שהוא לזכר השואה.
אפילו את המילה "שואה" עדיין לא ממש הכירו. השתמשו כמובן במילה "רצח עם", אבל לא שואה. כשבמקרים בודדים ההורים שלנו היו מתייחסים לאירועים שבגללם הם עזבו את אירופה, הם היו משתמשים במילה "המלחמה".
רק אחרי הבר מצווה הבנתי בפעם הראשונה שההורים שלי היו נשואים קודם ושהיו להם ילדים אחרים
הם דברו בנוסטלגיה על החיים "לפני המלחמה", אך מעולם לא דברו על מה שקרה ב"מלחמה" עצמה. הם דברו בהערצה על הוריהם ש"נספו במלחמה", אך מעולם לא דברו על בני הזוג או הילדים שמתו. אחרי הכל, היו להם בני זוג חדשים וילדים חדשים שלא היו צריכים שיזכירו להם שהם רק תחליף.
רק אחרי הבר מצווה הבנתי בפעם הראשונה שההורים שלי היו נשואים לבני זוג אחרים לפני השואה ושהיו להם ילדים אחרים. שנים אחר כך, נדהמתי לגלות שאחותי הגדולה, שאיתה גדלתי, אינה בתו של אבי.
בסופו של דבר, כשהבנתי שלא כל מבוגר הוא בעצם ניצול שואה, ואנשים היו שואלים אותי איזה מין אנשים הם הניצולים, מעולם לא ידעתי מה לענות. מצד אחד היה אדון סילברברג שישב לידנו בבית הכנסת, עליז כמו סנטה קלאוס ותמיד עם מילה טובה לכל אחד. מצד שני עמד אדון גראוור, השכן שלנו, כשעל פניו חקוקה הבעת זעם נצחית, ושתמיד היה מאיים להרביץ לאשתו או לילדיו. במבט לאחור, בתור פסיכיאטר, אני יכול להבין את שניהם, אבל מה באמת מגדיר את ניצולי השואה? האם יש מישהו, או משהו כזה?
את התשובה למדתי מהרב משה פיינשטיין.
גדול הדור הזה, היה כל כך מפורסם שאנשים היו מכנים אותו פשוט 'רֵבּ משה'. הקרבה המרבית שלי לאדם האגדי הזה הייתה כשלמדתי בישיבה, והרב שלי היה החתן שלו - הרב משה טנדלר. הרב טנדלר, וכל רב אחר, היה מדבר על הרב פינשטיין בטון מלא יראה, בדומה לטון בו משתמשים בדרך כלל ביחס לאבות האומה.
מדי קיץ, נהגנו לבלות שבוע עם דודי ודודתי בהרים. דודי ודודתי היו ניצולי שואה בעצמם. בתור הרופא והאחות האחראים על המרפאה במחנה הריכוז, הם הצליחו להציל את חייהם של אסירים רבים, ובכללם את אמי ואחותי. אחרי "המלחמה" הם הקימו מרפאה קטנה בכפר קטן בהרי הקטסקילס, ובין הפציינטים שלהם, כך גיליתי לתדהמתי, היה אחד מפורסם במיוחד – ר' משה.
דודתי הזכירה כבדרך אגב שלר' משה יש תור למחר, ושאלה אם אני רוצה לפגוש אותו? אם אני רוצה? זה היה כמו לשאול אותי, אם אני רוצה לפגוש את אלוקים.
באותו לילה לא הצלחתי להירדם. כל הזמן התלבטתי, מה ללבוש? האם לגשת אליו? מה לומר? האם להזכיר שהחתן שלו היה הרב שלי בישיבה? לדבר איתו באנגלית או ביידיש הבסיסית שלי?
למחרת, ישבתי בחדר ההמתנה, לבוש במיטב המחלצות שנמצאו ברשותי, כבר שעה לפני התור שלו. הציפייה נראתה בעיני כמו נצח, אולם בסופו של דבר הוא הגיע, נתמך בכל צד על ידי מלווה אחר. הוא לא הבחין בי.
קפאתי על מקומי. התכוונתי לקום ביראת כבוד עם כניסתו, אבל לא הצלחתי לעשות את זה. הכנתי מראש כמה משפטים אותם שיננתי שוב ושוב, אבל הרגשתי שהלב שלי דופק יותר מדי מהר מכדי שאוכל לדבר ברוגע.
דודתי פנתה אליו בחוסר כבוד, ואז הגיע החלק הגרוע ביותר
דודתי שמעה את צלצול פעמון הכניסה, ויצאה ממשרדה כדי לקבל את פניו: "הרב פינשטיין, הכרת את האחיין שלי איקי? היית מאמין שלשיקסע כמוני יש בחור ישיבה במשפחה?"
הרב פינשטיין סוף-סוף הביט בי, ואני התייסרתי - דודתי פנתה אליו בחוסר כבוד; היא התבדחה איתו; היא קראה לי איקי ולא יצחק או אפילו אייזיק.
ואז הגיע החלק הגרוע ביותר. דודתי נגשה אליו. היא ידעה כמובן שאסור ללחוץ לו את היד, והיא לא עשתה את זה, אבל היא נתנה לו נשיקה על הלחי, כפי שעשתה לרבים מהפציינטים החביבים עליה. ואז אמרה לו שדודי יקבל אותו בעוד רגע, וחזרה למשרדה.
הרב משה ומלוויו פנו לעברי, במבט שנראה לי מאשים. הרגשתי שאני רוצה למות. ניגשתי אליו בהיסטריה, והתחלתי להשתפך בהתנצלות: "הרב פינשטיין. דודה שלי, היא לא דתייה. היא לא מבינה..."
הרב הניח מייד את אצבעותיו על שפתיי כדי שאפסיק לדבר, ואמר ברכּוּת שני משפטים ביידיש, אותם אזכור עד יום מותי: "יש לה מספר על היד. היא יותר קדושה ממני".
הרב משה פיינשטיין הבין את מה שאני לא הצלחתי להבין, מה שמייחד את ניצולי השואה הוא עצם העובדה שהם היו שם, ואות העדות שנותרה על ידם.