דד שד - מלא / ריק

[ברי היזיקא]

שמעתי מחכם אחד שאמר שהמילה דד משמעותה כשהדדים ריקים מחלב [מלשון דל], והמילה שד - משמעותה כשהשד מלא בחלב, כי האות ש' רומזת לשפע.

יש לאי מי מקור לחלוקה הזו?

[יעקובי]

איני יודע מקור. ברם צ"ע מדברי הגמרא עירובין נד ע"ב:

דדיה ירוך בכל עת, למה נמשלו דברי תורה כדד, מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם.

[מה שנכון נכון]

ראה גם ביחזקאל כג,ג וי"ל.

אולי יש קשר בין שד למשמעות המילה בארמית - זריקה, ולכן שייך ככנוי לאיבר ביחס לחלב הבא ממנו.

[לייטנר]

שמעתי מחכם אחד שאמר שהמילה דד משמעותה כשהדדים ריקים מחלב [מלשון דל], והמילה שד - משמעותה כשהשד מלא בחלב, כי האות ש' רומזת לשפע.

יש לאי מי מקור לחלוקה הזו?

לא שמעתי על חלוקה כזו, וגם לא מצאתי יחס מחייב בין 'דד' ל'דל'. נראה שיש קשר בין 'דודים' ל'דד'. יש גם קשר בין 'ש-די' ל'שדיים', אבל אלו שני נושאים אחרים.

[ר_חיים_הקטן]

מימי חשבתי שמילת "שד" הוא בלשון הקודש ומילת "דד" הוא בלשון ארמית, אך יכול להיות שטעיתי.

[מה שנכון נכון]

וראה עוד ברכות י ע"א עשה לה דדים במקום בינה שלא יסתכל וכו'.

[שיף]

שדיים נכונו ...[בלה"ק]

[שטייגעניסט]

שדיים נכונו ...[בלה"ק]

ספר שיר השירים מלא וגדוש בארמית.
ע"ע 'כתלנו', 'נֹטֵרָה', 'רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים', 'הַחֲרַכִּים', 'תָּשׁוּרִי', ועוד ועוד.

[צופר הנעמתי]

שדיים נכונו ...[בלה"ק]

ספר שיר השירים מלא וגדוש בארמית.
ע"ע 'כתלנו', 'נֹטֵרָה', 'רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים', 'הַחֲרַכִּים', 'תָּשׁוּרִי', ועוד ועוד.

שדיים נכונו אינו בשה"ש אלא ביחזקאל, ומ"מ שם מצינו גם דדי בתוליהן.

[שטייגעניסט]

שדיים נכונו ...[בלה"ק]

ספר שיר השירים מלא וגדוש בארמית.
ע"ע 'כתלנו', 'נֹטֵרָה', 'רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים', 'הַחֲרַכִּים', 'תָּשׁוּרִי', ועוד ועוד.

שדיים נכונו אינו בשה"ש אלא ביחזקאל, ומ"מ שם מצינו גם דדי בתוליהן.

צודק.
נמהרתי.

[אבא יודן]

ושדים צומקים, הושע ט יד.
דדיה ירוך בכל עת, משלי ה יט.

[עושה חדשות]

מתוך שיחת הגרח"י קפלן שבועות תשע"ג

בקידושין (ב:) איתא דתורה נקראת בל' נקיבה, כמש"כ 'תורת ה' תמימה משיבת נפש'. ותמה המהרש"א הא מפורש בקרא 'וזאת התורה' שהוא ל' נקיבה, ומ"ט צריך למצוא פסוקים מתהלים. ותירץ דבאה הגמ' לומר את הטעם מפני מה נקראת בל' נקיבה, דלפי שהיא משיבת נפש אדם לדרך החיים. ובכ"מ מדמה את התורה לאשה בכמה עניינים, וכמש"כ 'אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת', וכמו שהאשה משיבת נפש התינוק, כן התורה משיבה נפשו של כל הרוצה לינוק ממנה, והיינו שמעלת התורה במה שנקראת בל' נקבה הוא ביכולתה להיות מינקת, וקשה הא בעלמא כשמדברים על נקבה אין המכוון ליכולתה להניק ולתת אלא על היותה כלי קיבול לבעלה, וכן התורה שכביכול מקבלת מלומדיה, ואף נותנת כבוד לבעלה 'עטרת בעלה', אך לא על יכולתה להחיות ולהניק. גם יש לדקדק בדבריו במש"כ 'שהיא משיבה את נפשו של כל הרוצה לינוק ממנה' דהול"ל 'של היונק' ומאי אתא לריבויי.
ונראה יסוד מדבריו, דמינקת יש לה מה להניק רק אם יש יונק, ואם אין נצרך להנקתה, אין לה הנקה. ושמעתי מהגר"י הוטנר דביאר דבלשה"ק יש הבדל בין מילת 'דד' ל'שד', דדד נקרא כשהוא ריק ושד כשהוא מלא, וביאר דהאות 'ד' היא מבטאת דלות, ולכך כשזה ריק נקרא 'דד', אבל כשזה מלא נקרא 'שד', דהאות 'ש' מבטאת שפע, וסימן לדבר שבש"ס לשון גוזמא הוא בג' מאות דהוא גי' של 'ש', דריבוי הוא המספר ג' מאות. והאות 'ד' שבמילת 'שד', הוא כמו שמבואר בחובות הלבבות, שמחסדי הבורא הוא שהחלב יוצא רק בצמצום וטיפין טיפין, דאם היה יוצא בשפע גדול התינוק היה נחנק, וא"כ הוא שפע שיוצא דרך דלות.
ונראה לומר, דה'ד' של 'שד' הוא אותו 'ד' של 'דד', ואינה מילה אחרת חדשה, והיינו שבאמת הוא נשאר דל, דכל מה שיש למינקת להשפיע נפעל ע"י צורך וצימאון היונק. ולכך באמת אינו יוצא יותר מדאי, כיון דרק מחמת הצורך שלו ישנה השפעה זו, וא"כ הוא שפע שיוצא דרך דלות כיון שהמינקת מצד עצמה אין לה שפע, ורק ע"י הצורך של היונק יש לה, ע"י שהוא נזקק לאם זה פועל שיש לה מה להשפיע. וזה מש"כ המהרש"א שמינקת זה תכונה של נקבה, שהיא מושפעת מהצורך של היונק לקבל ממנה, וזה פועל עליה שיש לה מה להשפיע.
וזה מש"כ בפס' סוף פר' האזינו 'כי לא דבר ריק הוא מכם', דאיתא בירושלמי (פאה פ"א ה"א) הפי' דאם הוא ריק - מכם הוא ריק, לפי שאין אתם יגעים בה. כלומר שהתורה עצמה גם היא יכולה להיות 'ריקנית'. ואמר הרב שך זצ"ל בשם הח"ח לגבי ה'מן' שכל אדם היה טועם בו מה שחשב ורצה לטעום בו, ושאל, ומה אם לא חשב בו כלום וענה, דאז לא היה טועם בו כלום. והמשיך שכן הוא בתורה 'שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן' (מכילתא ריש פר' בשלח), ואם אדם לא חושב כלום אזי אינו טועם כלום בתורה. דאם ריק הוא - מכם הוא ריק, ואף במן כתוב בתורה לשון שד, 'וטעמו כטעם לשד השמן', ומבואר ביומא ע"ג. דהמן פועל באמת כמו שד, שהתינוק מוצא בו כל הטעמים.

[כח הטענה]

איני יודע מקור. ברם צ"ע מדברי הגמרא עירובין נד ע"ב:

דדיה ירוך בכל עת, למה נמשלו דברי תורה כדד, מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם.

למה צ"ע משם? אדרבה, דברי הגמרא עולים יפה עם הפירוש כי משמעות הגמרא שם שאף לאחר שהתינוק אכל והדד אינו מלא, כל זמן שהתינוק ממשמש בו הוא מוצא בו חלב.