ויתור על אבר חיוני מחשש שמא יעשה בו איסור.

[גם זו לטובה]

האם מסופר על מישהו מחז"ל או מגדולי הדורות, שוויתר על אבר חיוני כעיניים אוזניים וכד' משום חשש שמא יעשה בו עבירה?

[שש ושמח]

רמב"ן קידושין לא א:

ורב יוסף פתח ונסתמא הוה כדאמרינן באגדה משום דלא מצי קאי בנפשיה דלא לאיסתכולי בר מד' אמות דיליה,

[שמואל דוד]

כמדומה לי שיש מעשה כזה במדרש... אינני זוכר כעת.

[שמואל דוד]

מעשה בכתובות שנכנסו לתנור כדי לא לבייש עני אחד

[יאיר]

מפורש על רבי מתיא בן חרש (שהיה גלגול של פלטי בן ליש ונהנה מראיה ממיכל אשת דוד).

[יאיר]

"...העלייה לקבר טובה לריפוי העיניים, כנראה בשל מעשה המובא במדרש תנחומא בו מתוארת שמירת העיניים של רבי מתיא בן חרש והימנעותו מלהסתכל על אשה".

"מעשה היה ברבי מתיא בר חרש, שהיה עשיר, וירא שמים, ובעל מדות טובות, ורודף מצוה וצדקה, ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו, והיו יתומים ואלמנות מצוין על שלחנו תמיד, וכל ארחותיו ביושר, וכל ימיו עוסק בתורה כרבי מאיר רבו, והיה זיו פניו מבהיק כזוהר השמש, ואמרו עליו שמימיו לא הסתכל באשת איש ולא באשה אחרת. פעם אחת היה יושב ועוסק בתורה, ועבר השטן וראהו ונתקנא בו, אמר אפשר צדיק בלא חטא בעולם? מיד עלה למרום ועמד לפני הקב"ה ואמר: רבש"ע מתיא בן חרש מהו לפניך? אמר לו צדיק גמור. אמר תן לי רשות ואנסנו. נתן לו רשות. מיד הלך ומצאו יושב ועוסק בתורה, נדמה לו כאשה יפה שלא היה כיופיה... כיון שראה אותה הפך פניו לאחוריו, חזר השטן והלך כנגד פניו, החזיר פניו לצד אחר והשטן כנגד פניו. כיון שראה שמתהפכת לכל הצדדים, אמר בלבו מתיירא אני שמא ישלוט בי יצר הרע. ומה עשה אותו צדיק, קרא לאחד מתלמידיו שהיה משמשו, ואמר לו בני לך והביא לי אש ומסמרים. כיון שהביאם הבעירם באש, ונעץ אותם בעיניו. וכיון שראה השטן כך, נבהל ונרתת והלך מעליו, ועלה למרום, ואמר רבש"ע כך וכך היה המעשה. מיד קרא הקב"ה לרפאל שר של רפואות, ואמר לו לך ורפא עיני מתיא בן חרש, הלך רפאל המלאך ועמד בו, אמר ר' מתיא מי את? אמר לו אני רפאל המלאך שלוחו של הקב"ה ששלחני לרפאות את עיניך. השיבו איני רוצה מה שהיה היה, חזר רפאל לפני הקב"ה ואמר לו כך וכך אמר לי מתיא בן חרש, אמר לו הקב"ה לך אמור לו, מהיום ואילך אל תירא, אני ערב לך בדבר זה שלא ישלוט בך יצה"ר כל ימי חייך, כיון ששמע מפי המלאך קבל רפואתו ונתרפא" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת - הוספה סימן א).

[עקביה]

רמב"ן קידושין לא א:

ורב יוסף פתח ונסתמא הוה כדאמרינן באגדה משום דלא מצי קאי בנפשיה דלא לאיסתכולי בר מד' אמות דיליה,

תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן קעח
אלין עשרה מילי דחסידותא דהוה נהיג בהו רב ובתריה לא יכילו כולהון שמעיה לאחזוקי בהון וכל חד וחד מנהון אחזיקו בחדא מנהון:
חד, וכו' רביעית. וחמשית שלא היה מביט לצדדין ואפילו לפניו, דאמר שימי וכו' אלמא עד דשמע קליה לא ידע, ונהגו רב יוסף ורב ששת אחריו ולא יכלו לעמוד בה עד שסימו את עיניהם:

זכורני שראיתי, ואיני זוכר היכן, שסימו את עיניהם ע"י שישבו במערה חשוכה מספר ימים, ולאחר מכן הביאו לפניהם אבנים יקרות בעלות אור חזק, והמעבר החד מחושך מוחלט לאור חזק מאד סימא את עיניהם.

[אוצר החכמה]

אתה מתכוון לומר שבאופן כזה מותר לעשות יותר מאשר לסמא עיניים בידים?

[אוצר החכמה]

אגב שהזכרת אבנים יקרות מאירות וכעין זה רש"י בצהר תעשה לתיבה. האם מישהו מכיר הסבר למה הכוונה ? כמדומני שהיום איננו מכירים בכלל אבנים יקרות מאירות?

[עקביה]

אתה מתכוון לומר שבאופן כזה מותר לעשות יותר מאשר לסמא עיניים בידים?

כן. הלא אסור לאדם לחבול בעצמו, ומן הסתם גם באופן הזה אסור, אבל עכ"פ זו גרמא (וגם פחות כואב מאשר לנקר את העיניים...), והם הבינו שלצורך המטרה שהציבו לעצמם זה מותר.

אגב שהזכרת אבנים יקרות מאירות וכעין זה רש"י בצהר תעשה לתיבה. האם מישהו מכיר הסבר למה הכוונה ? כמדומני שהיום איננו מכירים בכלל אבנים יקרות מאירות?

אינני בקי באבנים יקרות, אבל זרחן מאיר, וכנראה שאבן המכילה כמות גדולה של זרחן מאירה אף היא.

[אוצר החכמה]

כן. הלא אסור לאדם לחבול בעצמו, ומן הסתם גם באופן הזה אסור, אבל עכ"פ זו גרמא (וגם פחות כואב מאשר לנקר את העיניים...), והם הבינו שלצורך המטרה שהציבו לעצמם זה מותר.

ברור שהנושא הוא האיסור לחבול בעצמו. וזו השאלה שהתכוונתי לפתוח את הדיון עליה. האם אתה סבור שמותר לאדם לחבול בעצמו בדרך כזאת? או שזה איסור יותר קל? ואם כן מה ההבדל ביניהם ומה יהיה במזיק את חבירו באופן כזה? והאם כוונתך הכללית לטעון שלעקור את העין אסור לצורך מידת חסידות אבל איסור זה מותר ואם כן מה בדיוק טעמי וגדרי ההבדל?

[אביגדור]

אגב שהזכרת אבנים יקרות מאירות וכעין זה רש"י בצהר תעשה לתיבה. האם מישהו מכיר הסבר למה הכוונה ? כמדומני שהיום איננו מכירים בכלל אבנים יקרות מאירות?

הן גם למ"ד אבן יקרה היה חלון בתיבה וא"כ י"ל שהאבן יקרה נעשתה להחזיר אור ולהגביר אורו של החלון הקטן

[מה שנכון נכון]

יש להעיר דבעין הוי סכ"נ (עכ"פ בברזל מלובן) דשוריני דעינא וכו'.

[חכם באשי]

דברי הרמב"ן שהובאו לעיל, הם מעשרת מילי דחסידותא דנהיג בהן רב, הנדפס בכמה מקומות (אחד מהם הוא תשוה"ג עם הערות ר"ו לייטר)

[עקביה]

אפשר לצרף לרשימה את הלויים שקצצו את אגודליהם בפיהם ואמרו 'איך נשיר את שיר ה' על אדמת ניכר'.
ואפשר להזכיר, אע"פ שלא ממש קשור, את חייליו הראשונים של בן כוזיבא, שנבחנו ע"י כריתת הבוהן שלהם.

[עקביה]

כן. הלא אסור לאדם לחבול בעצמו, ומן הסתם גם באופן הזה אסור, אבל עכ"פ זו גרמא (וגם פחות כואב מאשר לנקר את העיניים...), והם הבינו שלצורך המטרה שהציבו לעצמם זה מותר.

ברור שהנושא הוא האיסור לחבול בעצמו. וזו השאלה שהתכוונתי לפתוח את הדיון עליה. האם אתה סבור שמותר לאדם לחבול בעצמו בדרך כזאת? או שזה איסור יותר קל? ואם כן מה ההבדל ביניהם ומה יהיה במזיק את חבירו באופן כזה? והאם כוונתך הכללית לטעון שלעקור את העין אסור לצורך מידת חסידות אבל איסור זה מותר ואם כן מה בדיוק טעמי וגדרי ההבדל?

איסור החבלה בכהאי גוונא, שהוא מעוות לא יוכל לתקון, אסור מטעם בל תשחית, כמבואר בבבא קמא צא:
משלל המקרים שהוזכרו כאן נראה שכאשר הוא לצורך, אין איסור. בין לשם מניעת איסור ובין לשם השגת מעלה רוחנית.
כעת נ"ל שמה שעשו רב יוסף ורב ששת הוא מפני שזה האופן הכי פרקטי, ולא כדי לחסוך באיסור.
מזיק את חבירו באופן כזה מן הסתם ייחשב לגרמא.

[סגי נהור]

הרי מפורש בפוסקים שאף שאסור לאדם לצער עצמו, והוא מדין חובל בעצמו, כשהוא בדרך תשובה מותר, לפי שטובה היא לו. ראה ט"ז ומג"א או"ח סי' תקעא.

[עקביה]

חבלה מסוג זה, שאינה נזק בלתי הפיך, אינה אסורה מדין בל תשחית, שהוא לאו גמור מדאורייתא, אלא מק"ו מנזיר שנקרא 'אשר חטא על הנפש' כמבואר בגמ' שם.

[חכם באשי]

ואפשר להזכיר, אע"פ שלא ממש קשור, את חייליו הראשונים של בן כוזיבא, שנבחנו ע"י כריתת הבוהן שלהם.

אך חז"ל לא הסכימו עמו.

[עקביה]

ואפשר להזכיר, אע"פ שלא ממש קשור, את חייליו הראשונים של בן כוזיבא, שנבחנו ע"י כריתת הבוהן שלהם.

אך חז"ל לא הסכימו עמו.

נכון. אבל הם לא טענו מצד האיסור שבדבר אלא מצד שאין זה ראוי לעשות את ישראל בעלי מומין. אפשר להתווכח, אבל ישנה משמעות שהם לא ראו בזה איסור.

[חכם באשי]

מעולם לא חשבתי 'לפצל' את איסורם של חז"ל לשניים. ומה ההכרח לטעון כך?

[מה שנכון נכון]

הרמב"ם כותב שלא יתכן שהמשיח יהיה עם הארץ שטועה בהלכה, ואדרבה עליו להיות מופלא בחכמה.
וכיון שטעו רוב/כל חכמי ישראל בבר כוזיבא לומר שהוא משיח, ולא התבררה להם טעותם עד שנכשל, מוכח שמעשה כריתת הבהונות היה כדין.
[אלא שההיתר היה בגלל צורך מסוים, וכשיעצהו עיצה אחרת שמביאה לאותן תוצאות, שוב חזר גם האיסור].

[עקביה]

אי משום הא לא איריא.
מש"כ הרמב"ם (תשובה ט ב): שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה',אינו בהכרח בתחילת מלכותו, אלא יגיע לכך בהמשך (עובדא היא שאין כל שמועה בש"ס משמו של ב"כ). ומש"כ (מלכים יא ד): ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, אינו מחייב שיהיה ת"ח מופלג עד כדי שאינו יכול לטעות בהלכה. ואין זה מוכיח שאינו המשיח (אפילו דוד המלך טעה בדבר שתינוקות של בית רבן יודעים אותו).

[מה שנכון נכון]

דברתי על הרמב"ם באגרת תימן עיין שם.

[עקביה]

דברתי על הרמב"ם באגרת תימן עיין שם.

אם התכוונת לזה:

איגרת תימן
אבל כשיעמד אדם שאינו מפורסם בחכמה ויאמר שהוא נביא אין אנו מאמינים אותו, כל שכן אם יאמר אחד מעמי הארץ שהוא משיח, ואחת הראיות שהוא עם הארץ - שצוה לפזר אדם כל ממונו ושיתנדבו לעניים, וכל השומעים לו הם טפשים, והוא חוטא שעושה הפך התורה, הואיל ואין ראוי לתורתנו לעשות צדקה מכל ממונו אלא מקצתו, שכן כתוב (ויקרא כ"ז כ"ח): "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו", ואמרו מקבלי השמועה: "מכל אשר לו" ולא "כל אשר לו", ושמו לנדבה גדר וגבול, והוא - החוּמשׁ, ואמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש! ואין ספק ששכלו ולבו שנשאוהו לומר שהוא משיח, הוא אשר נשאו לצוות בני אדם לצאת מכל קנינם להתנדבו לעניים ונעשו הם עניים והעניים עשירים, וחיבו עצמם מן הדין להחזיר להם ממונם, ויהיה ההמון על הדרך הזה בין העניים והעשירים חוזר חלילה, וזו סכלות מבוארת!

שם מדובר על הלכה מפורשת, משא"כ בנד"ד.

[מה שנכון נכון]

האיסור מהתורה על האדם לחבול בעצמו לא פחות מפורש מההלכה השניה.
ולכן פשוט שבר כוזיבא ידעו, וכל הנדון הוא אם אכן היה זה מוכרח ואז שרי, או שאפשר באופ"א.

[עקביה]

הרי עליה אנו דנים.
גם אם לחכמים היה ברור שהדבר אסור אין זה צריך לפסול את ב"כ בעיניהם, שכן גדר האיסור וההיתר במקרה כזה לא מספיק ברור, ואפשר לקבל שטעה בשיקול הדעת.

[מה שנכון נכון]

אינני מבין מה לא ברור.
זה בדיוק מה שאני אומר, שכל עוד לא חשב בר כוזיבא על העיצה של חז"ל לא היה במעשהו שום איסור, [ויתכן שגם אחריה אם אין שתי האפשרויות שוות מבחינת התועלת או מצדדים אחרים ואכמ"ל], ועכ"פ דבר זה שלא היו מעשיו נגד ההלכה הוא מוכרח כי אל"ה לא היה נחשב למשיח. [ולא כפי שכתבת שיתכן שהוא טעה או לא ידע את ההלכה].
ואגב לא כל מי שלא חושב על עיצה מסוימת נקרא שטועה בשקול הדעת.

[אבא יודן]

בספר ימלא פי תהלתך כתב מרן שכיום לא נכון להתנג כן.