כידוע כלל זה נאמר (גם) כשבא עד אחד לאסור אשה על בעלה, או לאסור אותה לעלמא כדין אשת איש, דאינו נאמן כלל, כי אין דשב"ע פחות משניים.
ויש כאן שאילה פשוטה (ועתיקה), אבל תשובה ברורה לא ידענא לה.
הרי אם בא ע"א ואומר על מאכל שהוא איסור, ודאי הוא נאמן, וחייבים כולם לפרוש מן האיסור, ונאמנות זו לפי הרבה ראש' איננה גזיה"כ אלא סברא היא להאמינו, ולא לחושדו בשקר וטעות, וא"כ סברא זו בדשב"ע להיכן אזלא, וכי איסור אשת איש קיל מאיסורי מאכלות?
ולשם המחשה אשאל, הרי אם ראובן עומד לישא את שרה, ובא שמעון ומעיד שראובן נשבע לא לעשות זאת, (וראובן אינו מכחיש), הרי מיד כייפי' לראובן שלא ישאנה, ולעומת זאת, אם מעיד שמעון ששרה הינה אשת איש, וראובן מושבע ועומד מהר סיני שלא לישאנה, אין שומעין לו כי אין דשב"ע פחות משניים.
(כמובן שורש החילוק הוא בין עדות על דבר סתמי, ובין עדות על דבר חשוב כמו דשב"ע, וזהות "דבר" כמו דשב"ע או דבר שבממון אינה יכולה להיקבע בלא ב' עדים. אבל עדיין, חשש האיסור להיכן הלך).
אולי תוכלו לעזור לי לפתור את החידה הזו באופן נאות.