עלון חדש ויפה בשאלות הלכתיות אקטואליות

[יבנה]

החזו"א עמד על חלק מהדברים שנידונו לעיל. יו"ד סי' קנ

מקור הדברים הם בשו"ת הרשב"א חלק א' סי' רנ"ג, והש"ך דן באריכות בדבריו ביו"ד לאחר סי' רמ"ב.

[שש ושמח]

ועוד נקודה אחת - לענ"ד כמעט בכל המקרים בלתי אפשרי להגיע להכרעה מוחלטת [דהיינו להיות בטוחים שאם התנאים ואמוראים היו נשאלים שאלה זו היו פוסקים כמונו], שהרי כמעט בכל סוגיא שנתקלים במחלוקת, אע"פ שבתחילת העיון נראה פשוט כצד אחד, אחר העיון נראה שהדבר אינו מוכרע ותלוי בסברות דקות או בסוגי ראיות מסויימות שאינם מוכרעות, [והרבה פעמים תלוי בהסתכלות כללית הנוגעת להרבה מקומות שקשה מאד להכריעה מעיון מקומי], ועוד שאנו רואים בעינינו עד כמה סברת המשנה והגמ' רחוקות מסברותינו, אלא ענין הכרעת ההלכה היא שניתנה רשות לת"ח לנהוג כדעתו אע"פ שאי"ז בירור גמור במציאות. ולכן מסתבר מאוד שאין רשות לכל אחד לנהוג כסברתו אלא רק למי שהוא ת"ח.

לדעתך צריך ודאות כדי לפסוק הלכה, ואין הדבר אפשרי במציאות שאין א' שצודק בכל דבריו. ובכל מח' ע"כ שלפחות א' מהם טועה ולמרות שנראה לו שהוא צודק יש סיכוי גדול שהוא טועה, ומצוי לרוב בגמ' שיאמרו אין הלכה כפלוני כו', ולא נגיד מחמת זה שלא היה רשאי לפסוק. ולא נתנה תורה למלאכי השרת, אלא הענין שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וא' שיודע לפסוק ולמד הענין כמו שצריך רשאי לעשות כפי הנראה לו אף שיש רבים וחכמים ממנו החולקים עליו ויודע בעצמו שרוב הסיכויים הם שהם צודקים ולא הוא, ובכ"ז כיון שזה מה שנראה לו, זה מה שמתבקש ממנו לעשות כל עוד שלא עמדו למנין.

אני כתבתי להיפך ממה שאתה מייחס לי, אלא שלא שייך להגיע לודאות בפסיקת ההלכה, ומה שאדם יכול לפסוק לעצמו הוא ענין מחודש, שדעת האדם קובעת אע"פ שאי"ז האמת המציאותית, - ולכן מסתבר שענין מחודש זה נאמר רק לגבי אדם שהגיע להוראה ולא לגבי אדם אחר. [ובנוסח אחר - שאין לך בו אלא חידושו, וכל עוד שאין לנו ראיות ברורות להתיר למי שלא הגיע להוראה לפסוק לעצמו א"א לחדש כן מסברתינו]

[נהר שלום]

תגובת מוציא העלון:
מ"מ רוב גדו"י אסרוהו

כנראה שלכותב יש בעיה במי שהוא מחשיב גדול הדור. חשבתי להוריד את העלון, עכשיו אני יחשוב פעמיים.

[נהר שלום]

סתם זה נידון מעניין על אותם אנשים בדורנו שבכל דבר סומכים על רב אחר.
במכונות גילוח סומכים על רב פלוני אך על חומרותיו אינם סומכים...
בפתיחת בקבוקים הם סומכים על רב אלמוני אך על חומרותיו אינם סומכים...
בשימוש בחשמל בשב"ק הם סומכים על רב פלמוני אך על חומרותיו אינם סומכים...
ועוד ועוד יש דוגמאות למכביר.
בקיצור, הם עוסקים בליקוט היתרים. אך מאידך אינם מאמצים חומרות של אותם רבנים שהתירו להם דברים אחרים...

האם מותר הלכתית לנהוג כך?

גם מחלוקת ובזה הם סומכים על עוד רב..

[ניים ושכיב]

לא מצאתי כעת דברים מפורשים מה הגדר הגיע להוראה וכו' אם יש למישהו הגדרה אחרת אשמח לשמוע.

וכיצד יודעים אם הגיע להוראה אם לאו, דפשיטא דאדם על עצמו אינו יכול לסמוך, נבאר בסייעתא דשמיא. וכו' וכך הוא בירורן של דברים: דעניין הסמיכה בזמן הזה כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה, ומה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו.

[ניים ושכיב]

אבל יש להוסיף, שלפי חומרת השאלה היא רמת הגדלות הנדרשת מן העונה.
כלומר יש שאלות שאדם פוסק לעצמו (ל''צ הגיע להוראה),
ויש שאלות שמפנה למורה ההוראה המקומי (צריך הגיע להוראה),
ויש שאלות שמפנים לגדולי החכמים (לא מספיק הגיע להוראה),
והכל לפי הענין.

[שש ושמח]

כתב הרשב"א בשו"ת ח"א סי' רנ"ג:

ובמקום שיש שנים שוים שהולכין אחר המחמיר בשל תורה דוקא בשהם אחד כנגד אחד, אבל אם שנים הם כנגד האחד הולכין אחר הרוב. ואם יש תלמיד חכם ראוי להוראה ורואה דברי המקל בזה אפשר שיעשה בקולו מפני שהוא מסכים כהוראתו עם המקל והם רבים כנגד היחיד.

ומשמע להדיא מדבריו דרק ראוי להוראה יכול להקל ע"פ דעת עצמו.
[ואמנם עדיין צ"ע למה נקט שיכול להקל לעצמו, הרי יכול להקל גם לאחרים. ואולי באופן שאינו שווה בדרגתו לשנים החולקים אינו יכול להכריע כלפי אחרים אלא כלפי עצמו, וצ"ע].

[שיר ורננים]

עלון יפה מאד!

הכותב נוקט כדבר פשוט שהשימוש במגבונים לחים אסור מדאורייתא, ושגם מי שהתיר בעבר חזר בו.

כנראה שדברים אלה רחוקים מרחק מה מן המציאות, כמבואר בקובץ המצו"ב, שמצאתיו באחד האשכולות הישנים בפורום זה.

דנתי בנוגע למגבונים בשבת עם אחד מחברי ביהמ"ד של ר' אושר וייס שליט"א. והוא הוסיף לי שר' אושר דן בזה עם הגרש"ז סמוך לפטירתו ולא שמע ממנו שחוזר בו .

[לעומקו של דבר]

עלון יפה מאד!

הכותב נוקט כדבר פשוט שהשימוש במגבונים לחים אסור מדאורייתא, ושגם מי שהתיר בעבר חזר בו.

כנראה שדברים אלה רחוקים מרחק מה מן המציאות, כמבואר בקובץ המצו"ב, שמצאתיו באחד האשכולות הישנים בפורום זה.

דנתי בנוגע למגבונים בשבת עם אחד מחברי ביהמ"ד של ר' אושר וייס שליט"א. והוא הוסיף לי שר' אושר דן בזה עם הגרש"ז סמוך לפטירתו ולא שמע ממנו שחוזר בו .

למה הוא לא מזכיר זאת במאמרו?

[הכהן]

יש תשובות על נושאים נוספים?

• בורר בבקבוקים קרים
• אופניים בחצי מחיר
• מצלמות אבטחה שעולות הון
  ושאר השאלות המעניינות

[ארזי ביתר]

[*]אופניים בחצי מחיר

לענ"ד, אין בכך בעיה, כיון שירידת המחיר שלהם אינה קשורה לשבת, כי אם לנסיעה. אין לנו כל נפק"מ בכך שהנסיעה היתה בשבת, כי אם עצם קיומה.

[*]מצלמות אבטחה שעולות הון

שוב אכתוב הנלענ"ד, יש בכך משום מדת סדום אמיתית, דהא 'זה נהנה וזה לא חסר'. בעל המרכול לא התקין את המצלמות בשביל שירות לאנשים, כי אם להגן על חנותו מפני הגנבים.


והנלנע"ד כתבתי.

[עקביה]

כתב הרשב"א בשו"ת ח"א סי' רנ"ג:

ובמקום שיש שנים שוים שהולכין אחר המחמיר בשל תורה דוקא בשהם אחד כנגד אחד, אבל אם שנים הם כנגד האחד הולכין אחר הרוב. ואם יש תלמיד חכם ראוי להוראה ורואה דברי המקל בזה אפשר שיעשה בקולו מפני שהוא מסכים כהוראתו עם המקל והם רבים כנגד היחיד.

ומשמע להדיא מדבריו דרק ראוי להוראה יכול להקל ע"פ דעת עצמו.
[ואמנם עדיין צ"ע למה נקט שיכול להקל לעצמו, הרי יכול להקל גם לאחרים. ואולי באופן שאינו שווה בדרגתו לשנים החולקים אינו יכול להכריע כלפי אחרים אלא כלפי עצמו, וצ"ע].

מההקשר בו נאמרו דברי הרשב"א משמע שכוונתו שהת"ח מורה לאחרים להקל (ומש"כ 'יעשה בקולו' היינו ינהיג את בני עירו לעשות כך), ולכן צריך 'ראוי להוראה', כדי שלאחרים יהיה מותר לסמוך עליו. ומותר לו להורות להם כך מפני שהוא יחד עם הפוסק המקל, רבים כנגד היחיד. אבל לעצמו, פשוט שיכול לנהוג כדעת המקל לאחר שנראים לו דבריו, ולזה לא צריך 'הגיע להוראה'.

אף מהפר"ח (או"ח תצו יא) משמע שהבין כך את הרשב"א. הוא מביא את הרשב"א ואח"כ כותב: ואני אומ' ודאי שאם הרב של העיר רבו עליו חביריו שיש לו לבטל דעתו ואין לו לעשות כסברתו לא יהא זה הרב גדול מר"ג שהיה נשיא והיו מבטלים דבריו בחייו כדגרסינן בפרק כ"מ כל שהוא מז' המינים רג"א שלש ברכות וחכ"א ברכה א' מעין שלש ומעשה בר"ג והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו והביאו לפניהם כותבת ואכלו ונתן ר"ג רשות לר"ע לברך קפץ ובירך ר"ע ברכה א' מעין שלש א"ל ר"ג עקיבא עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוק' א"ל רבי אף על פי שאתה אומר כן וחבירך אומרים כן למדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים.

משמע שרק לעניין הוראה לאחרים עדיפים דברי חביריו של הרב המורה, ובני העיר צריכים לנהוג כמותם, ואף הרב אל לו להורות להם אחרת, אבל הרב לעצמו, ודאי ינהג כפי שנתברר לו הדין.

[שש ושמח]

מההקשר בו נאמרו דברי הרשב"א משמע שכוונתו שהת"ח מורה לאחרים להקל (ומש"כ 'יעשה בקולו' היינו ינהיג את בני עירו לעשות כך), ולכן צריך 'ראוי להוראה', כדי שלאחרים יהיה מותר לסמוך עליו. ומותר לו להורות להם כך מפני שהוא יחד עם הפוסק המקל, רבים כנגד היחיד. אבל לעצמו, פשוט שיכול לנהוג כדעת המקל לאחר שנראים לו דבריו, ולזה לא צריך 'הגיע להוראה'.

לדעתי לשון הרשב"א "בזה אפשר שיעשה כקולו" מתפרש על הוראה לעצמו. ועוד, שלדבריך שמדובר במי שיכול להכריע לאחרים, הרי זה ממש הדין שכתב הרשב"א לעיל שבשנים כנגד אחד הולכין אחר הרוב, ולמה כפל את דבריו? [ומה שהרשב"א לפני כן מדבר בדינים הנוגעים להוראה לאחרים לענ"ד הוא ראי' קלושה מאד].

ואמנם גם לשיטתי קשה, למה הזכיר הרשב"א רק לעצמו ולא לאחרים, וכמו שכתבתי בהודעה הראשונה. [ואולי י"ל שמדובר במי שאינו שווה בחכמתו לשנים החולקים ולכן אינו יכול להכריע ביניהם ורק לגבי עצמו יש משמעות להכרעתו [וא"כ אני מודה במקצת לסברתך לחלק בין הכרעה לעצמו להכרעה לאחרים], וצ"ע].

אף מהפר"ח (או"ח תצו יא) משמע שהבין כך את הרשב"א וכו'

הפר"ח שם הביא את כל אריכות לשון הרשב"א לפני כן שכתב שבכל מקום הולכים אחרי מרא דאתרא, ועל זה בא לחלוק שם, ומה שהביא את סוף דבריו הוא רק אגב גררא, שהרי אין בדבריו שם שום טענה על סוף דברי הרשב"א, גם לפי הבנתך ברשב"א.

*******
וכמדומני שעיקר הויכוח בינינו הוא בסברא, שלדעתך יש להניח מסברא וגם ללא מקור מפורש שמי שמברר לעצמו את ההלכה יכול לנהוג כפי שעלה בידו. ולדעתי להיפך, וכל עוד שאין לנו מקור מפורש שיש לנו כח הכרעה א"א להניח כך. ולדעתי דבריך תמוהים ביותר, משל למה הדבר דומה, שנחלקו ב' רופאים גדולים במאכל מסויים, האחד אומר שסם המות הוא והשני אומר שאין בו לא שכר ולא הפסד, ויש אדם אחד שאינו חכם כמותם והוא סובר שאינו סם המות. האם מותר לו להאכיל מאכל זה לבנו של חבירו? ה"נ בספיקא דאורייתא כל עוד שאין לי בירור גמור להתיר אסור לי להקל, והכרעה של אדם במקום גדולים ממנו אינה הכרעה כלפי שמיא. - אינני אומר שמוכרח שלא כדבריך, אלא רק שאין שום הכרח מסברא לומר כדבריך [ולכן כל עוד שאין לזה ראיה ברורה יש לנקוט בודאות שאינו כך].

[עקביה]

לדעתי לשון הרשב"א "בזה אפשר שיעשה כקולו" מתפרש על הוראה לעצמו. ועוד, שלדבריך שמדובר במי שיכול להכריע לאחרים, הרי זה ממש הדין שכתב הרשב"א לעיל שבשנים כנגד אחד הולכין אחר הרוב, ולמה כפל את דבריו? [ומה שהרשב"א לפני כן מדבר בדינים הנוגעים להוראה לאחרים לענ"ד הוא ראי' קלושה מאד].

אף מהפר"ח (או"ח תצו יא) משמע שהבין כך את הרשב"א וכו'

הפר"ח שם הביא את כל אריכות לשון הרשב"א לפני כן שכתב שבכל מקום הולכים אחרי מרא דאתרא, ועל זה בא לחלוק שם, ומה שהביא את סוף דבריו הוא רק אגב גררא, שהרי אין בדבריו שם שום טענה על סוף דברי הרשב"א, גם לפי הבנתך ברשב"א.

א. זה לא ממש הדין שכתב הרשב"א לעיל שבשנים כנגד אחד הולכים אחר הרוב, שכן מדובר על פוסקים קדומים יותר, ומקובלים על כלל ישראל, כמו הרי"ף והרמב"ם, והרשב"א מחדש שת"ח שהגיע להוראה יכול להצטרף לדעת אחד מהם, גם אם היא להקל, ולהורות כך לצאן מרעיתו. (בהקבלה לזמנינו אנו יהא זה תקף ביחס לגדולי הדור האחרונים. מן הסתם לא ביחס לראשונים).

ב. לענ"ד אין זו ראיה קלושה כלל. בסוף התשובה הרשב"א פותח במי שהגיע להוראה המורה להחמיר, ומסיים במורה להקל, ונראה ומסתבר ששניהם עוסקים במורה לאחרים.

ג. לגמרי לא אגב גררא. נ"ל פשוט שהוא הבין כפי שכתבתי באות ב. וכנגד זה בדיוק הוא טוען את טענתו.

[עקביה]

וכמדומני שעיקר הויכוח בינינו הוא בסברא, שלדעתך יש להניח מסברא וגם ללא מקור מפורש שמי שמברר לעצמו את ההלכה יכול לנהוג כפי שעלה בידו. ולדעתי להיפך, וכל עוד שאין לנו מקור מפורש שיש לנו כח הכרעה א"א להניח כך. ולדעתי דבריך תמוהים ביותר, משל למה הדבר דומה, שנחלקו ב' רופאים גדולים במאכל מסויים, האחד אומר שסם המות הוא והשני אומר שאין בו לא שכר ולא הפסד, ויש אדם אחד שאינו חכם כמותם והוא סובר שאינו סם המות. האם מותר לו להאכיל מאכל זה לבנו של חבירו? ה"נ בספיקא דאורייתא כל עוד שאין לי בירור גמור להתיר אסור לי להקל, והכרעה של אדם במקום גדולים ממנו אינה הכרעה כלפי שמיא. - אינני אומר שמוכרח שלא כדבריך, אלא רק שאין שום הכרח מסברא לומר כדבריך [ולכן כל עוד שאין לזה ראיה ברורה יש לנקוט בודאות שאינו כך].

'כח הכרעה' זה מנין? לרב אלישיב היה כח הכרעה ולנו לא? למה? וכי כח הכרעה הוא משהו מסתורי המחולק כמתנה משמים על בסיס אישי?
אני מקווה שתסכים אתי שאין כל הבדל מהותי בין הרב אלישיב לבין כל ת"ח בן זמנינו, כי אם הבדל כמותי. דהיינו הגריש"א השקיע הרבה יותר עיון ועמל בלימודו מאשר ת"ח מצוי.
אם כן איה קו הגבול הקובע למי יש כח הכרעה ולמי לא?
כנראה שקו גבול כזה אינו קיים (כי אם אולי בנוגע להוראה לרבים, שעל המורה לעמוד בקריטריונים מקובלים כלשהם), אלא כל מי שיכול לעיין ולברר את ההלכה מתוך המקורות, רשאי לעשות זאת, עכ"פ כלפי עצמו. כן נלע"ד פשוט כביעתא בכותחא.

יש הבדל בין שאלת סם המות לנד"ד, והוא, ששם מדובר בשאלה של שחור ולבן, דהיינו או שיש סם המות, ואז אכילתו היא מעוות שאינו יכול לתקון, או שאין סם המות, משא"כ בנד"ד ההכרעה היא ע"פ המסתבר (כדברי הרמב"ן בהקדמה למלחמותיו), ומעיקרא ניתנה תורה ע"מ שאדם ילמד אותה ויברר מתוכה את ההלכה, וודאי ששני אנשים עשויים להגיע למסקנות שונות, ומי שדעתו מכרעת כצד מסוים אמור לנהוג כך (כל עוד לא עמדו חכמים למנין וקבעו הלכה כאופן מסוים).

[שש ושמח]

[לגבי הויכוח בל' הרשב"א, דומני שכבר אין תועלת בויכוח וכל אחד הבהיר את עמדותיו, והבוחר יבחר].

'כח הכרעה' זה מנין? לרב אלישיב היה כח הכרעה ולנו לא? למה? וכי כח הכרעה הוא משהו מסתורי המחולק כמתנה משמים על בסיס אישי?
אני מקווה שתסכים אתי שאין כל הבדל מהותי בין הרב אלישיב לבין כל ת"ח בן זמנינו, כי אם הבדל כמותי. דהיינו הגריש"א השקיע הרבה יותר עיון ועמל בלימודו מאשר ת"ח מצוי.
אם כן איה קו הגבול הקובע למי יש כח הכרעה ולמי לא?
כנראה שקו גבול כזה אינו קיים (כי אם אולי בנוגע להוראה לרבים, שעל המורה לעמוד בקריטריונים מקובלים כלשהם), אלא כל מי שיכול לעיין ולברר את ההלכה מתוך המקורות, רשאי לעשות זאת, עכ"פ כלפי עצמו. כן נלע"ד פשוט כביעתא בכותחא.

אתה שואל עלי מה שקשה רק עליך. לדעתי יש גדר שנזכר בש"ס ופוסקים, שהוא מי הגיע להוראה. לדעתך יש גדר אחר ועדיין לא הבהרת מהו. וכבר שאלתיך כמה פעמים ולא נעניתי. - מה נקרא "לברר מהמקורות"? כל שמי שלומד גמ' ונראה לו משהו מתוך הגמ'? או שלמד כל הטושו"ע בנושא? בסופו של דבר כמעט כל הויכוחים בין הרבנים הם בסברא ולא בראיות מלשון הגמ' וכדו', ולכן מאד קשה, או יותר נכון בלתי אפשרי, להסתמך על הבקיאות במקורות לחוד, וצריך חכמה כללית בתורה. [כשאני קורא כמה שותי"ם שנדפסים היום אני מצטמרר לחשוב שע"פ הלכה מותר למחבר לנהוג ע"פ סברתו ...].

יש הבדל בין שאלת סם המות לנד"ד, והוא, ששם מדובר בשאלה של שחור ולבן, דהיינו או שיש סם המות, ואז אכילתו היא מעוות שאינו יכול לתקון, או שאין סם המות, משא"כ בנד"ד ההכרעה היא ע"פ המסתבר (כדברי הרמב"ן בהקדמה למלחמותיו), ומעיקרא ניתנה תורה ע"מ שאדם ילמד אותה ויברר מתוכה את ההלכה, וודאי ששני אנשים עשויים להגיע למסקנות שונות, ומי שדעתו מכרעת כצד מסוים אמור לנהוג כך (כל עוד לא עמדו חכמים למנין וקבעו הלכה כאופן מסוים).

הנחה זו שכתבת היא המחודשת, ועליה אנו דנים. עדיין לא הבאת שום ראיה לזה. - מה שכתב הרמב"ן שד"ת מוכרעים בסברא ולא מראיות מפורשות מהכתובים אינו קשור לנידון, שהרי גם ברפואה או במשפט להבדיל שהם "שאלה של שחור ולבן" כ"א מבין שהחכם מכריע לפי סברא ולא לפי דברים שכתובים במפורש, ועדיין כ"א מבין שהקטן אינו מכריע לעצמו במקום גדולים. ועדיין צריך מקור לחלק בין "שאלות של שחור ולבן" להכרעת הלכה.
דרך אגב, לפי שיטתך, בשאלה מציאותית שיש לה השלכות הלכתיות, כגון כשאנו דנים האם יש פיקו"נ בדבר מסויים להתיר חילול שבת, האם גם בזה כל אדם יכול להכריע לעצמו במקום הגדולים ממנו? [חוץ מחולה על עצמו שיש בזה סברא של לב יודע מרת נפשו].

[עקביה]

א. כאשר תבאר אתה מהו בדיוק 'הגיע להוראה' אבאר אני מהו הגדר של מי שהגיע לידי כך שהוא רשאי להורות לעצמו...
כפי שכבר כתבתי 'הגיע להוראה' אינו נוגע אלא למורה הוראה לרבים ולא איש לעצמו. אמנם אין גדר ברור מי יכול להורות לעצמו, אך באופן כללי אפשר לומר שמדובר באדם בר דעת, האחראי במידה מספקת לומר, לאחר שלמד את דברי האוסרים, שברור לו שאין הדין כן.

ב. למה לא הבאתי ראיה? כאשר פוסק עורך תשובה ובה הוא מבאר את נימוקיו לאסור, האם עלי לחשוב שיש עמו עוד טעמים כמוסים אשר עד שלא אדע את כל התורה כולה לא אוכל לרדת לסוף דעתו? לא מדובר כאן בשאלה של מראות בה נדרשת מומחיות מסוג אחר, שאינה נרכשת ע"י עיון ועמל התורה. אחר שהפוסק הגדול גילה על מה נשען הפסק שלו, יכול כל אחד ללמוד את דבריו, ואף לחלוק עליו.

ג. רפואה, וכן שאלה מציאותית לגבי פיקו"נ, דומה למקרה של מראות שהזכרתי. יש מומחים בתחום שרכשו מומחיות ע"י אבחנה וניסיון רבים, ומי שאינו מומחה כמותם ודאי שדעתו נחשבת הרבה פחות. אין זו מומחיות הנרכשת ע"י עיון תיאורטי בספרים, ולכן אין תחליף לניסיון של המומחה, ויש הבדל משמעותי בין מומחה גדול למומחה קטן.

[אוצר החכמה]

כל הדיון פה לא מובן. והמציאות ברורה כדברי עקביה.
כל אחד בעצם היותו מחליט את החלטותיו אא"כ הוא חש"ו. זה שאתה מחליט לא להחליט ממה שכתוב במ"ב אלא ללכת לשאול את רב פלוני זו גם החלטה שלך. גם בחרת לא לסמוך על מה שאתה יודע וגם החלטת איזה רב לשאול. והרבה פעמים רמת הידיעה שלך בעניין איזה רב ראוי לפסוק הרבה יותר פחותה מרמת הידיעה שלך בדין הכתוב במ"ב, ובכל אופן אתה מחליט.

כך שלמעשה מה שמוכרח להיות מצד טבע בריאתינו הוא שכל אחד צריך בכל עניין לשפוט מה רמת הוודאות שלו בעניין וכמה הוא סומך על שיקול דעתו. וה' יראה ללבב אם הוא מחפש קולות וכל המיקל לו יגיד לו, וזה יכול להיות בין אם שופט בדעתו בין אם הוא רץ לשאול רבנים, או שהוא מעין כסיל בחושך הולך שמחמיר גם במקום שאין ראוי להחמיר, שוב או מחמת הדינים או מחמת הרבנים ששואלם לפי העניין, או שנוהג כדין התורה בכל עניין ושוקל בכל דבר מה רמת ידיעתו ואם יכול לסמוך על זה. אבל מזה אין להתחמק שהקב"ה שם אותנו כאן וכל אחד יש לו את האחריות למעשיו.

דין לא הגיע להוראה הוא כשהוא מורה כמו שכתוב שם בפירוש.


אני מעודי תמהתי על העניין הזה, שאברכים באים לשאול את ר' נסים (הייתי רואה את זה כשגרתי בשכנותו) דינים שכל מה שצריך לעשות הוא לפתוח ספר ולראות, אבל אי אפשר לומר שזה מיראת הוראה ומחשש אי ידיעה, כי למחרת בכולל הוא צועק שפלוני גדול ופלוני לא. ואלמוני יודע להשיב רק בענינים אלו ולא בעניינים אחרים וזה מנין לו אם הוא ירא הוראה?.

[ערער בערבה]

ולגבי מה שהובא שם בשם הגרח"פ זצ"ל שיציאת הנוזל מהממחטה בעת ניקוי התינוק הוא פס"ר דניחא ליה, י"ל דאיפכא מסתברא. וכי כיצד נוח יותר לנקות, ע"י שפיכת נוזל על המקום המלוכלך ולאחמ"כ לעבור עליו בבגד יבש, או לעבור עליו מלכתחילה בבגד רטוב? כמדומני שפשוט שהאפשרות השניה נוחה יותר, וא"כ הרי זה פס"ר דלא ניחא ליה, שכן כאשר נשאר הנוזל בממחטה היא מנקה טוב יותר.
ומש"כ שם שכדי לנקות צריכים המים לצאת ולרכך את הלכלוך, איני יודע מתי הם מספיקים לעשות זאת, הלא הם אינם שוהים שם, ובהעברה אחת של המגבון הוא מנקה את הלכלוך.

לענ"ד טעות בידך.
א"א לומר שאם נשאר הנוזל בממחטה היא מנקה טוב יותר. אין משמעות לנוזל בממחטה אם הוא לא יוצא ממנה. אם המים לא יוצאים מהמגבון, פירושו שעור התינוק לא נרטב, ואם כך הניקיון אינו הגון. זה שיוצאים ממנו מים - זה מרטיב את המקום המלוכלך וגורם לכך שיצא הלכלוך מעור התינוק ולא ידבק בו. [וראה במכתב ר"א ויס הנ"ל שכתב כן גם לגבי בגד לח דיוכ"פ שעל כרחך יוצאת ממנו הלחות, דאל"כ אין בו תועלת, אלא שכה"ג לא הוי סחיטה, והוא רוצה לדמות לזה גם מגבונים, מצד זה שבליעתם מועטה]
הסיבה שנוח לנקות בממחטה לחה ולא ביבשה ע"י שפיכת נוזל, היא משום שממחטה לחה גם אחר שיצאו ממנה מים היא עדיין רטובה, ובכך היא משהה את הספיגה של המים שיצאו ממנה. מצב זה גורם שיהיה אפשר ללחוץ את המים שיצאו - על הלכלוך, מבלי שיספגו מיד בממחטה. בכך מתנקה היטב המקום המלוכלך, כי המים נדחקים אל הלכלוך ומוציאים אותו מהמקום שהוא דבוק בו. דוק היטב בזה.
סיבה נוספת לעדיפות שימוש בלחה על יבשה שייכת דוקא בתינוק כי דבר לח נעים יותר לתינוק.

אבל עכ"פ, ברור שצריך גם את המים היוצאים.

ולפי המבואר, אם ישתמש תחילה במים וסבון ורק אחר כך יעביר עליהם מגבון, הוא בודאי פס"ר דלא ניח"ל, כי אין לו צורך אלא בהמים שבתוך המגבון, כאשר נתבאר. וידוע לי על רבים שנוהגים להשתמש תחילה בספריי של מים וסבון ואחר כך להעביר מגבון. וכמדומה כך מורה רמ"ש קליין.

[יאיר1]

לגבי הדיון האם כל אחד יכול לפסוק לעצמו, אני קצת תמה בזה.
יש אדם שיש לו ידיעות מקיפות בש"ס ופוסקים, ויכול להכריע, רוב התלמידי חכמים יודעים ענין או שתיים וגם לא על בוריו ממש, וממילא הכרעתם אינה כלום, כי על כמה וכמה עניינים בכל לא ידעו שקיימים כדי להכריע בהם.
אני די מתפלא על ההנחה שכל אדם יכול להכריע בעצמו. וזה לא אומר שאדם לא מבין כלום.

[שש ושמח]

כל הדיון פה לא מובן. והמציאות ברורה כדברי עקביה.
כל אחד בעצם היותו מחליט את החלטותיו אא"כ הוא חש"ו וכו'

יכול להיות שבגלל שהדיון לא הובן נראה שהמציאות ברורה כדברי ע'?
אף אחד לא טען שאדם לא יכול להורות לעצמו מתוך המשנ"ב או שלא יכול להורות לעצמו הוראות פשוטות. באופנים כאלו כשאני מחליט כצד אחד נחשב שלא התעורר ספק ואין סברא להחמיר. עיקר הנידון הוא באופן שיש שנים שהגיעו להוראה ונחלקו, שבזה הדין הוא דספיקא דאורייתא לחומרא, האם יכול מי שלא הגיע להוראה להכריע לעצמו. אני חושב שבמציאות יש הרבה מאד שאינם מכריעים לעצמם בכה"ג.
[גם באופן שלא נחלקו בו חכמים, נראה לי שיש סוג הכרעות שאדם יודע שאע"פ שנראה לו כך מ"מ אי"ז מוכרע ויש כאלו בדרגתו שייראה להם אחרת, וגם באופן זה נלענ"ד שאינו רשאי לסמוך על עצמו. מ"מ גם אם לא נאמר כך עדיין ברור שכשיש חכמים שנחלקו אינו רשאי להכריע וכנ"ל].

לשיטתכם, עד איזה רמה אפשר להכריע לבד? אחרוני זמנינו/אחרונים/ראשונים/ תנאים? ומדוע? [איני מקשה אלא רצוני להבין דעה זו].
ושאלה לי לחכמים ולבקיאים [שאיני מכללם], האם בכל עשרות אלפי הספרים שבאוצר אין שום רמז לנידון יסודי כזה?

[אוצר החכמה]

לשיטתכם, עד איזה רמה אפשר להכריע לבד? אחרוני זמנינו/אחרונים/ראשונים/ תנאים? ומדוע? [איני מקשה אלא רצוני להבין דעה זו].

לשיטתך עד איזה רמה יכול להכריע מי שהגיע להוראה? אחרוני זמנינו/אחרונים/ראשונים/ תנאים? ומדוע?

[אוצר החכמה]

באופנים כאלו כשאני מחליט כצד אחד נחשב שלא התעורר ספק ואין סברא להחמיר.

למה?


שאלה אחרת יש אליך מעין השאלה הקודמת. האם אתה באמת נוהג או אתה מכיר מישהו שנוהג כמו שהצגת. שבכל נושא, אפילו מבואר במ"ב ובכל הפוסקים אם נחלקו בו מוצ"ים של אחד מבתי ההוראה מעתה הכל בעיניך ספיקא דאורייתא או ספיקא דרבנן ולפי"ז אתה פוסק. או דילמא שאתה סומך על פלוני ולא על אלמוני. ואם כן הוא ע"פ מה? הלא אם לא הגעת להוראה ק"ו שלא הגעת להוראה מי ראוי להורות.

[עקביה]

לענ"ד טעות בידך. וכו'...

הנחת היסוד של כב' היא שהמים הם המנקים, ולא ידעתי פשר דבר. לחיצת המים ודחיקתם אל הלכלוך היא זו המנקה? לענ"ד מוזר ביותר לומר כך. המגבון הוא המנקה, וכאשר הוא רטוב נוח להעבירו על יבש ולהעביר אתו את הלכלוך, משא"כ יבש.
ומה שכתבת על השהיית הספיגה, שהיא גורם ההבדל בין מגבון רטוב לנייר יבש, לכאורה פשוט שאין זה כך. גם ע"י שימוש במים רבים יהיה נוח יותר להשתמש במגבון לח מאשר בנייר יבש, ולעומת זאת, שימוש במגבת יבשה (חדשה ולא ישנה מדי, שהיא קשיחה), ישיג אותם תוצאות. כי הרכות של המגבת מסייעת בעדה לעבור היטב על המקום ולנקותו (תוך שימוש במים מבחוץ), כך גם המגבון הלח, שע"י הלחות שבו מושג אותו אפקט.

[שש ושמח]

באופנים כאלו כשאני מחליט כצד אחד נחשב שלא התעורר ספק ואין סברא להחמיר.

למה?

ולמה לשיטתך כן הוא? כי מותר לי להסתמך על שכלי. גם לשיטתי מותר לאדם להסתמך על שכלו ולא אמרתי מעולם להיפך. רק שכשאני לומד סוגיא ויוצא לי דין מסויים, ואח"כ אני רואה שנחלקו בו המשנ"ב והחזו"א, שכלי אומר לי שהדבר עדיין מסופק. וגם לשיטתך כשיש לך נידון מציאותי המשפיע על ההלכה אתה סומך על שכלך, ואם נחלקו בו שתי מומחים גדולים לא תסמוך על עצמך.

שאלה אחרת יש אליך מעין השאלה הקודמת. האם אתה באמת נוהג או אתה מכיר מישהו שנוהג כמו שהצגת. שבכל נושא, אפילו מבואר במ"ב ובכל הפוסקים אם נחלקו בו מוצ"ים של אחד מבתי ההוראה מעתה הכל בעיניך ספיקא דאורייתא או ספיקא דרבנן ולפי"ז אתה פוסק. או דילמא שאתה סומך על פלוני ולא על אלמוני. ואם כן הוא ע"פ מה? הלא אם לא הגעת להוראה ק"ו שלא הגעת להוראה מי ראוי להורות.

א. כבר הביאו לעיל ד' החזו"א יו"ד ק"נ סק"א שאם יש שני חכמים קרובים לו רשות בידו להחזיק בהוראותיו של אחד מהם ולהחשיבו כרבו.
ב. למה להסתפק על כל מו"צ שאולי הוא הגיע להוראה? ועל כל אדם שאיני מכירו גם יש להסתפק? ברור שכל עוד אין לי ידיעה ברורה על אדם שהוא הגיע להוראה איני צריך לחשוש לזה.
שאלה לי אליך מעין השאלה הקודמת. האם אתה באמת נוהג או אתה מכיר מישהו שנוהג כמו שהצגת. שבכל מחלוקת מוצי"ם אתה הולך לבחון את שניהם ולהכריע לפי עומק חכמתך מי הגיע להוראה ומי לא?

[אוצר החכמה]

ולמה לשיטתך כן הוא? כי מותר לי להסתמך על שכלי. גם לשיטתי מותר לאדם להסתמך על שכלו ולא אמרתי מעולם להיפך. רק שכשאני לומד סוגיא ויוצא לי דין מסויים, ואח"כ אני רואה שנחלקו בו המשנ"ב והחזו"א, שכלי אומר לי שהדבר עדיין מסופק. וגם לשיטתך כשיש לך נידון מציאותי המשפיע על ההלכה אתה סומך על שכלך, ואם נחלקו בו שתי מומחים גדולים לא תסמוך על עצמך.

יפה מאד! אז אתה אומר כמוני.

שאלה לי אליך מעין השאלה הקודמת. האם אתה באמת נוהג או אתה מכיר מישהו שנוהג כמו שהצגת. שבכל מחלוקת מוצי"ם אתה הולך לבחון את שניהם ולהכריע לפי עומק חכמתך מי הגיע להוראה ומי לא?

לא. כי זה לא מעניין אותי ולדעתי זה גם לא צריך לעניין. אתה זה שהמצאת את עניין ההגיע להוראה וההשפעה שיש לזה על הפסיקה של כל אחד.

אני אומר דבר פשוט. בסופו של דבר כל אדם סומך על שכלו ואין ברירה כך צריך להיות. אם יש מחלוקת הפוסקים צריך לפעול לפי כללי ההלכה. והכלל פשוט מסופק לך ספיקא דאורייתא לחומרא וכולי. לא מסופק כי אתה בטוח בדין או שאתה סומך יותר על אחד בגלל גדלותו או כי הוא רבך כדברי החזו"א (או הרשב"א תלוי איך לומדים בו) תעשה כך.

[שש ושמח]

יפה מאד! אז אתה אומר כמוני.

כמה גדולים דברי חכמים שכתבו לעיל

כל הדיון פה לא מובן.

. [אתה יכול לכתוב שאני אומר שטויות, אבל לא לפרש אותי להיפך ממה שאני מפרש את עצמי כבר כמה וכמה פעמים].

שאלה לי אליך מעין השאלה הקודמת. האם אתה באמת נוהג או אתה מכיר מישהו שנוהג כמו שהצגת. שבכל מחלוקת מוצי"ם אתה הולך לבחון את שניהם ולהכריע לפי עומק חכמתך מי הגיע להוראה ומי לא?

לא. כי זה לא מעניין אותי ולדעתי זה גם לא צריך לעניין. אתה זה שהמצאת את עניין ההגיע להוראה וההשפעה שיש לזה על הפסיקה של כל אחד.

כנראה שאותך זה לא צריך לעניין כי הגעת להכרעה ברורה בעומק העיון על כל השאלות ההלכתיות שנוגעות לך, אבל 99.99% מאלו שאני מכיר לא הגיעו לדרגה כזו ולכן בנושאים שהם לא ביררו היטב ויש מחלוקת בין שנים שהגיעו להוראה הם חייבים להחמיר בדאורייתא, ואת זה לא אני המצאתי. ולכן אני עדיין שואל אם אתה מכיר מישהו שנוהג לבחון את כל הרבנים שכתבו חומרא בענין כל שהוא לפני שהוא מכריע להקל לא כמותם.

[אוצר החכמה]

א. אולי הגיע הזמן שתביא את המקור למה שאתה כותב כל הזמן. איפה כתוב העניין הזה של שנים שהגיעו להוראה. בגמרא בע"ז כתוב שאם שני החכמים שוים אז ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא.

ב. למה הוא צריך לבחון את הרבנים?

[שש ושמח]

א. אולי הגיע הזמן שתביא את המקור למה שאתה כותב כל הזמן. איפה כתוב העניין הזה של שנים שהגיעו להוראה. בגמרא בע"ז כתוב שאם שני החכמים שוים אז ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא.

א. לא כ"כ הבנתי מה צריך ראי'. בגמ' כתוב שכשיש מחלוקת בדאו' צריך להחמיר. באים ומחדשים שאדם יכול להכריע לעצמו אע"פ שאין לו כח הכרעה כלפי אחרים. לענ"ד יש חידוש בהנחה כזו, וגם אם היא יכולה להתקבל יש ללמוד ממה שלא נכתב כן בשום מקום בגמ' ובפוסקים שאינו כך. אם לדעתך הנחה זו פשוטה כ"כ עד שא"צ לכותבה שפיר, אבל ע"ז גופא הויכוח.
ב. כבר כתבתי לעיל שלענ"ד מפורש כן בשו"ת הרשב"א.
ג. לפי מיעוט הבנתי צריך מקור לשיטה השניה, וכבר ביקשתי כמה פעמים [באמת ולא ע"מ לקנטר] ולא נעניתי.

ב. למה הוא צריך לבחון את הרבנים?

כדי שלא יצטרך להחמיר כמו כל חומרא שהוא שומע בנידון דאורייתא. [מקווה שהבנתי שאלתך]

[אוצר החכמה]

[אתה יכול לכתוב שאני אומר שטויות, אבל לא לפרש אותי להיפך ממה שאני מפרש את עצמי כבר כמה וכמה פעמים].

גם אם אני לא מסכים עם מה שאתה אומר למה שאכתוב שאתה אומר שטויות כשאתה לא אומר שטויות.

אבל אם אתה אומר שאדם צריך לסמוך על שכלו אתה אומר כמוני. אני רק טוען שאין לו ברירה אלא לסמוך על שכלו, אבל זה מאד דומה.

[אוצר החכמה]

לדעתי כך מוכח מפשטות הגמרא שבמחלוקת בדאורייתא צריך להחמיר, וכן מסתימת כל הפוסקים. וכבר כתבתי לעיל שלענ"ד מפורש כן בשו"ת הרשב"א.
ולדעתי צריך מקור לשיטה השניה, וכבר ביקשתי כמה פעמים [באמת ולא ע"מ לקנטר] ולא נעניתי. אבל הנידון איזה צד צריך להביא ראיה הוא עצם הויכוח.

לא הבנתי אתה חולק על הגמרא שמחלקת בין אם אחד גדול מחבירו בחכמה ובמניין לבין שניהם שווים?
וודאי שלא. אז איך הגעת לעניין הראויים להוראה שעושים ספק?

[שש ושמח]

צודק. ודאי שכשאחד גדול הלכה כמותו. אבל כשאין לנו ידיעה ברורה מי גדול ממי חייבים להחמיר. וע"ז הנידון מה הדין כשיש אחד שהוא בודאי קטן משניהם ולא הגיע להוראה ולכן אינו יכול להכריע לאחרים, האם לעצמו יכול להכריע.

[אוצר החכמה]

אני לא נכנסתי לויכוח שלך עם עקביה בלשון הרשב"א (אע"פ שנראה לי שהוא צודק). אני רק טענתי טענה פשוטה שלמעשה אתה כל הזמן מכריע ועל זה לא השבת כלום.

[שש ושמח]

כבר כתבתי למעלה

גם לשיטתי מותר לאדם להסתמך על שכלו ולא אמרתי מעולם להיפך. רק שכשאני לומד סוגיא ויוצא לי דין מסויים, ואח"כ אני רואה שנחלקו בו המשנ"ב והחזו"א, שכלי אומר לי שהדבר עדיין מסופק. וגם לשיטתך כשיש לך נידון מציאותי המשפיע על ההלכה אתה סומך על שכלך, ואם נחלקו בו שתי מומחים גדולים לא תסמוך על עצמך.

ולא ענית לי ע"ז כלום.

[אוצר החכמה]

אם אתה מסופק אז אתה מסופק מה אפשר לעשות.
גם אם תגיע להוראה זה לא ישנה את המצב.