שליח ציבור לעילוי נשמת עצמו

[עושה חדשות]

העירני חכ"א:

דבר שכיח לראות אדם בתוך שנת האבילות על אביו או אמו, שעושה כל טצדקי ע"מ להיות ש"ץ, לצורך כך הוא משכים קום ומאחר שבת נודד למרחקים ומפזר ממון, העיקר להשיג את העמוד ולהיות ש"ץ לע"נ הוריו ז"ל.

אבל אם באמת העמידה כש"ץ היא זכות כ"כ גדולה, מחמת שמזכה את הרבים בהרבה עניות של קדושה וכו', הרי אין היגיון שהיא תהיה מוגבלת דוקא בעשיית זכות ע"י ברא כרעיה דאבוה, ואדם הניגש לעמוד ומשמש כש"ץ הרי זכה לו חלקו במצוה גדולה זו.

אמנם, הרי דבר שכיח הוא שהגיע זמן התפילה, והציבור מחזר למצוא איזה ש"ץ, ואין מתנדב, עד שלבסוף מוצאים איזה בחור צעיר, כולי האי ואולי.

היתכן שאותם אנשים שטרחו כ"כ בהעמדת זכות עבור הוריהם בתוך שנת האבל, נעשים אדישים כ"כ לזכות הגדולה הזו של ש"ץ, ואינם ניגשים לעמוד אפי' כשאין בזה טורח מיוחד, וכי עילוי נשמת הוריהם חביבה עליהם מעילוי נשמתם שלהם גופא?

או שמא נאמר, שבאמת המעלה הגדולה והזכות של ש"ץ היא דבר השייך במסויים לעילוי נשמה של מתים, ולא לזכויות של חיים?

[סתם יהודי]

העירני חכ"א:

דבר שכיח לראות אדם בתוך שנת האבילות על אביו או אמו, שעושה כל טצדקי ע"מ להיות ש"ץ, לצורך כך הוא משכים קום ומאחר שבת נודד למרחקים ומפזר ממון, העיקר להשיג את העמוד ולהיות ש"ץ לע"נ הוריו ז"ל.

אבל אם באמת העמידה כש"ץ היא זכות כ"כ גדולה, מחמת שמזכה את הרבים בהרבה עניות של קדושה וכו', הרי אין היגיון שהיא תהיה מוגבלת דוקא בעשיית זכות ע"י ברא כרעיה דאבוה, ואדם הניגש לעמוד ומשמש כש"ץ הרי זכה לו חלקו במצוה גדולה זו.

אמנם, הרי דבר שכיח הוא שהגיע זמן התפילה, והציבור מחזר למצוא איזה ש"ץ, ואין מתנדב, עד שלבסוף מוצאים איזה בחור צעיר, כולי האי ואולי.

היתכן שאותם אנשים שטרחו כ"כ בהעמדת זכות עבור הוריהם בתוך שנת האבל, נעשים אדישים כ"כ לזכות הגדולה הזו של ש"ץ, ואינם ניגשים לעמוד אפי' כשאין בזה טורח מיוחד, וכי עילוי נשמת הוריהם חביבה עליהם מעילוי נשמתם שלהם גופא?

או שמא נאמר, שבאמת המעלה הגדולה והזכות של ש"ץ היא דבר השייך במסויים לעילוי נשמה של מתים, ולא לזכויות של חיים?

דבריך מזכירים לי אירוע שקרה לי לפני כשבועיים: נכחתי בטקס הכנסת ספר תורה, שכתיבתו מומנה ע"י נדבן אחד. כששאלתי שם את ידידי אחיו של הנדבן - "לעילוי נשמת מי נדב אחיך את הספר" - ענה לי הידיד, שהוא עצמו כבר הספיק - להפנות את אותה שאלה עצמה - לאחיו הנדבן עצמו, שענה: "לעילוי נשמת עצמי". ועוד סיפר לי הידיד, שאמר לו אחיו הנדבן, שאם בכלל יש זכות לאדם בזה שאחרים נודבים ספר תורה אחרי מותו לעילוי נשמתו, אז קל וחומר בן בנו של קל וחומר - שיש זכות לאדם בזה שהוא עצמו נודב ספר תורה עוד בחייו לעילוי נשמת עצמו, שהרי עיקר חשיבות המצוות היא - שהאדם יקיימן בחייו [וכדקי"ל במתים חופשי] - ולא שאחרים יקיימו אותן בעבורו אחרי מותו. עד כאן תורף דברי הנדבן (לפי מה שסיפר לי ידידי אחיו). שפתיים יישק, משיב דברים נכוחים, ודפח"ח.
ולכאורה ה"ה בנדון שלך.

[עזריאל ברגר]

בדומה לזה, קראתי סיפור על אחד מאדמו"רי חב"ד, ששמע אחד שמתכנן להשאיר כסף "אויף עולמות" (=שיחולק לצדקה לאחר מאה ועשרים) ואמר לו האדמו"ר: עולמך תראה בחייך - תן כבר בחייך את הכסף הזה שמיועד ל"עולמות".

[חד ברנש]

מסופר גם על צדיקים שלמדו משניות לעילוי נשמת עצמם.

[אספקלריא]

החפץ חיים בסוף ספר "תורת הבית" (חתימת הספר) אומר: כתוב בפרקי אבות (פרק א') אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי, פירוש שיותר טוב שלא יסמוך על בניו שהם ילמדו משניות לעילוי נשמתו אחרי פטירתו, אלא יפעל בעצמו בחייו לתקן נשמתו, וינצל כל יום וכל שעה בחייו להרבות בלמוד תורה ובמצוות.

תורת הבית חתימת הספר.PDF

(293.84 KiB) הורד 252 פעמים

והגה"צ רבי אליהו דושניצר בספר "נחלת אליהו" (עמ' שצ"א) אומר בשם החפץ חיים [הגרי"מ], שאמר דכיון דבזמן הזה אינו יודע האדם מה יהיה עם בניו אחריו, שלא יסמוך האדם על לימוד הבנים אחרי פטירתו, וצריך שכל אדם ילמד לכל הפחות פרק משניות ביום, לעילוי נשמת עצמו, בעודו בחיים.

נחלת אליהו עמוד שצא.JPG (444.95 KiB) נצפה 4664 פעמים

[ניים ושכיב]

היתכן שאותם אנשים שטרחו כ"כ בהעמדת זכות עבור הוריהם בתוך שנת האבל, נעשים אדישים כ"כ לזכות הגדולה הזו של ש"ץ, ואינם ניגשים לעמוד אפי' כשאין בזה טורח מיוחד, וכי עילוי נשמת הוריהם חביבה עליהם מעילוי נשמתם שלהם גופא?

או שמא נאמר, שבאמת המעלה הגדולה והזכות של ש"ץ היא דבר השייך במסויים לעילוי נשמה של מתים, ולא לזכויות של חיים?

את''ל שאין חילוק בין ע''נ החיים והמתים, במנין שאין בו יתום, למה לא יאמר אחד מן הקהל, למשל החזן, קדיש יתום?
ואי משום דמיחזי כאבלות, הא גופא קשיא, כי אם היה המנהג לאומרו גם לע''נ החי, לא היה נראה כאבלות.

[הכהן]

את''ל שאין חילוק בין ע''נ החיים והמתים, במנין שאין בו יתום, למה לא יאמר אחד מן הקהל, למשל החזן, קדיש יתום?
ואי משום דמיחזי כאבלות, הא גופא קשיא, כי אם היה המנהג לאומרו גם לע''נ החי, לא היה נראה כאבלות.

אה"נ. ע"פ דין יש לומר קדיש אחר עלינו, ונהגו לתת אמירה זו ליתומים.
וז"ל הרמ"א בסי' קלב ס"ב:

ואומרים קדיש יתום אחר עלינו, ואפילו אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם; ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאמרו, אם אין אביו ואמו מקפידין (אגור ותשב''ץ ותשובת מהרי''ל סי' ס''ד);

ולא ידענא אמאי סמיך עלמא (ואני בתוכם...) שאין אומרים הקדיש כשאין שם אבל על או"א בתוך י"א חודש או בעל יא"צ.

[עושה חדשות]

ענין הקדישים.png (40.66 KiB) נצפה 4555 פעמים

[עושה חדשות]

בענין אחר,

ר' חנן דצפורי פתר קרייה בגמילות חסדים, בנוהג שבעולם עשרה אנשים נכנסין לבית האבל ואין אחד מהם יכול לפתוח פיו לברך ברכת אבלים, ובא אחד ופתח פיו וברך ברכת אבלים, למה הוא דומה לשושנה בין החוחים, ועוד בנוהג שבעולם עשרה בני אדם נכנסין לבית המשתה ואין אחד מהן יכול לפתוח פיו לברך ברכת חתנים, ובא אחד ופתח פיו וברך ברכת חתנים למה הוא דומה ביניהם כשושנה בין החוחים, בנוהג שבעולם עשרה בני אדם נכנסין לבית הכנסת ואין אחד מהן יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה ואחד מהן פורס על שמע ועובר לפני התיבה, למה הוא דומה כשושנה בין החוחים, רבי אלעזר אזל לחד אתר, אמרי ליה פרוס את שמע, אמר לון לינא חכם עבר לפני התיבה, אמרין דין הוא ר' אלעזר, דין הוא דמתגלגלין ביה, על מגן צווחין ליה רבן, נתכרכמו פניו והלך לו אצל רבי עקיבא רבו, אמר לו למה פניך חולניות, תני ליה עובדא, אמר ליה צבי רבי דיילף, אמר ליה אין ואלפיה, לבתר יומין אזל לההוא אתר אמרי ליה פרוס לן את שמע פרוס לון, עבור לפני התיבה ועבר, אמרין אתחסם רבי אלעזר, וקרון ליה ר' אלעזר חסמא, רבי יונה הוה מליף לתלמידוי ברכת חתנים וברכת אבלים כי היכי דיהוון גוברין בכל מלה.

מה היה כ"כ מסובך בברכת חתנים או אבלים או לעבור לפני התיבה.

[אבי 1000]

העירני חכ"א:

דבר שכיח לראות אדם בתוך שנת האבילות על אביו או אמו, שעושה כל טצדקי ע"מ להיות ש"ץ, לצורך כך הוא משכים קום ומאחר שבת נודד למרחקים ומפזר ממון, העיקר להשיג את העמוד ולהיות ש"ץ לע"נ הוריו ז"ל.

אבל אם באמת העמידה כש"ץ היא זכות כ"כ גדולה, מחמת שמזכה את הרבים בהרבה עניות של קדושה וכו', הרי אין היגיון שהיא תהיה מוגבלת דוקא בעשיית זכות ע"י ברא כרעיה דאבוה, ואדם הניגש לעמוד ומשמש כש"ץ הרי זכה לו חלקו במצוה גדולה זו.

אמנם, הרי דבר שכיח הוא שהגיע זמן התפילה, והציבור מחזר למצוא איזה ש"ץ, ואין מתנדב, עד שלבסוף מוצאים איזה בחור צעיר, כולי האי ואולי.

היתכן שאותם אנשים שטרחו כ"כ בהעמדת זכות עבור הוריהם בתוך שנת האבל, נעשים אדישים כ"כ לזכות הגדולה הזו של ש"ץ, ואינם ניגשים לעמוד אפי' כשאין בזה טורח מיוחד, וכי עילוי נשמת הוריהם חביבה עליהם מעילוי נשמתם שלהם גופא?

או שמא נאמר, שבאמת המעלה הגדולה והזכות של ש"ץ היא דבר השייך במסויים לעילוי נשמה של מתים, ולא לזכויות של חיים?

אין לי מקור לכך אבל נראה לי כהצעת עו"ח ששיך רק במתים ולא בחיים.

שהחי קיים בזכות עצמו ואף שמזכה את הרבים הרי זה כשאר מצוות אך המת שאין לו בעצמו כל אפשרות להקדיש את ה' שרק החיים מקדשים והמתים חופשי א"כ צריך הוא ע"י בנו לעשות שאחרים יקדשו לזכותו וזהו עיקר הטעם.

[בברכה המשולשת]

בענין אחר,

ר' חנן דצפורי פתר קרייה בגמילות חסדים, בנוהג שבעולם עשרה אנשים נכנסין לבית האבל ואין אחד מהם יכול לפתוח פיו לברך ברכת אבלים, ובא אחד ופתח פיו וברך ברכת אבלים, למה הוא דומה לשושנה בין החוחים, ועוד בנוהג שבעולם עשרה בני אדם נכנסין לבית המשתה ואין אחד מהן יכול לפתוח פיו לברך ברכת חתנים, ובא אחד ופתח פיו וברך ברכת חתנים למה הוא דומה ביניהם כשושנה בין החוחים, בנוהג שבעולם עשרה בני אדם נכנסין לבית הכנסת ואין אחד מהן יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה ואחד מהן פורס על שמע ועובר לפני התיבה, למה הוא דומה כשושנה בין החוחים, רבי אלעזר אזל לחד אתר, אמרי ליה פרוס את שמע, אמר לון לינא חכם עבר לפני התיבה, אמרין דין הוא ר' אלעזר, דין הוא דמתגלגלין ביה, על מגן צווחין ליה רבן, נתכרכמו פניו והלך לו אצל רבי עקיבא רבו, אמר לו למה פניך חולניות, תני ליה עובדא, אמר ליה צבי רבי דיילף, אמר ליה אין ואלפיה, לבתר יומין אזל לההוא אתר אמרי ליה פרוס לן את שמע פרוס לון, עבור לפני התיבה ועבר, אמרין אתחסם רבי אלעזר, וקרון ליה ר' אלעזר חסמא, רבי יונה הוה מליף לתלמידוי ברכת חתנים וברכת אבלים כי היכי דיהוון גוברין בכל מלה.

מה היה כ"כ מסובך בברכת חתנים או אבלים או לעבור לפני התיבה.

לכאורה השילוב של אימתא דציבורא ובע"פ

[הרע במיעוטו]

העירני חכ"א:

דבר שכיח לראות אדם בתוך שנת האבילות על אביו או אמו, שעושה כל טצדקי ע"מ להיות ש"ץ, לצורך כך הוא משכים קום ומאחר שבת נודד למרחקים ומפזר ממון, העיקר להשיג את העמוד ולהיות ש"ץ לע"נ הוריו ז"ל.

אבל אם באמת העמידה כש"ץ היא זכות כ"כ גדולה, מחמת שמזכה את הרבים בהרבה עניות של קדושה וכו', הרי אין היגיון שהיא תהיה מוגבלת דוקא בעשיית זכות ע"י ברא כרעיה דאבוה, ואדם הניגש לעמוד ומשמש כש"ץ הרי זכה לו חלקו במצוה גדולה זו.

אמנם, הרי דבר שכיח הוא שהגיע זמן התפילה, והציבור מחזר למצוא איזה ש"ץ, ואין מתנדב, עד שלבסוף מוצאים איזה בחור צעיר, כולי האי ואולי.

היתכן שאותם אנשים שטרחו כ"כ בהעמדת זכות עבור הוריהם בתוך שנת האבל, נעשים אדישים כ"כ לזכות הגדולה הזו של ש"ץ, ואינם ניגשים לעמוד אפי' כשאין בזה טורח מיוחד, וכי עילוי נשמת הוריהם חביבה עליהם מעילוי נשמתם שלהם גופא?

או שמא נאמר, שבאמת המעלה הגדולה והזכות של ש"ץ היא דבר השייך במסויים לעילוי נשמה של מתים, ולא לזכויות של חיים?

דבריך מזכירים לי אירוע שקרה לי לפני כשבועיים: נכחתי בטקס הכנסת ספר תורה, שכתיבתו מומנה ע"י נדבן אחד. כששאלתי שם את ידידי אחיו של הנדבן - "לעילוי נשמת מי נדב אחיך את הספר" - ענה לי הידיד, שהוא עצמו כבר הספיק - להפנות את אותה שאלה עצמה - לאחיו הנדבן עצמו, שענה: "לעילוי נשמת עצמי". ועוד סיפר לי הידיד, שאמר לו אחיו הנדבן, שאם בכלל יש זכות לאדם בזה שאחרים נודבים ספר תורה אחרי מותו לעילוי נשמתו, אז קל וחומר בן בנו של קל וחומר - שיש זכות לאדם בזה שהוא עצמו נודב ספר תורה עוד בחייו לעילוי נשמת עצמו, שהרי עיקר חשיבות המצוות היא - שהאדם יקיימן בחייו [וכדקי"ל במתים חופשי] - ולא שאחרים יקיימו אותן בעבורו אחרי מותו. עד כאן תורף דברי הנדבן (לפי מה שסיפר לי ידידי אחיו). שפתיים יישק, משיב דברים נכוחים, ודפח"ח.
ולכאורה ה"ה בנדון שלך.

וכי מי שנודב לע"נ של אחרים אין לו שכר דילי'? וכי קצרה ידו של הקב"ה?

אגב בדידי הוה עובדא באשה פשוטה שקנתה ספרי קודש בסכום גדול לעילוי נשמת בעלה כדי לתרום לבית הכנסת ולאחר כמה ימים הגיעה בזעם גדול להתלונן שבתוך הספרים כתוב כבר שהספר הוקדש ע"י פלוני והמהדורה נקראת ע"ש אלמוני וא"כ כספה לא יועיל מאומה לבעלה ז"ל..

[דרומי]

ברוח אשכול דידן נתעוררתי, אשר מן הראוי שאדם יגש ש"ץ ביום הולדתו, וזאת ע"פ מרז"ל שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, ודי לחכימא

[עזריאל ברגר]

ברוח אשכול דידן נתעוררתי, אשר מן הראוי שאדם יגש ש"ץ ביום הולדתו, וזאת ע"פ מרז"ל שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, ודי לחכימא

איזה גאוותן מי שמחזיק מעצמו שהגיע למעלת הצדיקים האלו (שכידוע הם יחידי סגולה במשך הדורות).

[עושה חדשות]

קצת ראיה שהזכות הזו שייכת דוקא לע"נ המתים, כי הרי יש מקומות שאין אומרים בהם קדיש אא"כ יש שם יתום, ולא אמרי' שיאמרו אחרים לזכות נשמת עצמם.

[שומע ומשמיע]

לעצם הדאגה הרבה של אנשים לנושא הזה, האם יש מקור באמת שזה כזה חשוב?