הודעהעל ידי שמעיה » ה' יוני 30, 2016 5:50 pm
כתוספת על המאמר הניתן להורדה בהודעה הקודמת, נתחדש לי ביאור נוסף. השתדלתי לכתוב באופן שאין צורך לקרוא את המאמר הארוך.
-------------------
בגמרא (בבא קמא לח א): שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור, אמרי: ממה נפשך, אי רעהו דוקא – דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר, ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב? א"ר אבהו: אמר קרא "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים" ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל. רבי יוחנן אמר מהכא "הופיע מהר פארן" מפארן הופיע ממונם לישראל.
כתבו התוספות (ד"ה עמד): משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם, ולמאן דאמר בפרק בתרא (לקמן דף קיג.) גזל כנעני אסור ניחא, אבל למ"ד מותר קשה.
ביאר המהרש"א: כתבו התוס' דמשמע דוקא בענין זה, שור שלנו שנגח שור של כנעני דהוי הפקעת הלואתו של כנעני. ולמ"ד גזל כנעני אסור ניחא דשרינן התם הפקעת הלואתו דוקא. אבל למ"ד גזל כנעני נמי מותר קשה וק"ל.
העולה מזה, כי למאן דאמר שגזל גוי אסור ולא הותרה אלא הפקעת הלוואתו, שגדרו; כאשר הגוי בא להוציא מישראל המוחזק בממון השייך לגוי מצד הדין אין חיוב על הישראל לשתף פעולה עמו, היתר זה הוא כתוצאה מחקיקה מחודשת בזמן מתן תורה לאחר תקופת מבחן על התנהגות בני נח בנוגע לשבע המצוות שנתחייבו בהם אחר המבול.
יש לתמוה על הקביעה שאומות העולם לא התנהגו ברוח שבע המצוות שקבל נח אביהם, וכי שררה אנרכיה מוחלטת כאשר איש הישר בעיניו יעשה?! ברור, שבכל ממלכה היו רשויות מחוקקות שופטות ומבצעות, כאשר החוקים מבוססים על תנאים הגיוניים להמשך דו קיום בין כלל אזרחי הממלכה, אף אם לא דוקא במטרה לקיים את ציווי הבורא.
וכן המדרש המתאר את שאלת הבורא לאומות: רצונכם לקבל התורה? וכמענה לשאלתם: מה כתוב בה? נופף באיסורי רציחה וגניבה כאשר מחמת כן נסוגו מלקבלה, תמוהה אף היא, וכי אצל בני ישמעאל לא היה איש בטוח בממונו?! וכי בני עשיו חיו במצב של חוסר בטחון אישי מוחלט?!
כאשר נעמיק בגדר המשפטים בדיני התורה, נבחין כי מדובר בחוקים בסיסיים הנצרכים בהכרח לניהול ציבורי תקין, והמחוקק האלוקי כללם בתורה על מנת ליתן להם צביון דתי.
ההבדל העיקרי בין חוק ממלכתי לבין מצוה וחובה דתית הוא, בעוד החוק במהותו הוא כללי ולתקנת הציבור ומנוגד לאינטרס האישי, כאשר בכל פירצה חוקית או התרופפות השמירה ימצאו אלו שינצלו זאת להנאתם. המצוה והחובה הדתית מוטלת על האדם כתיקון עצמי, ואינה תלויה בשמירה או באיום חיצוני כל שהוא, אם כי כמובן גם היא דורשת כפיה המופעלת על אנשים שתודעתם הדתית נמוכה.
כאשר ציוה הבורא את נח בז' המצוות, לא היו אלו חוקים ממלכתיים הדרושים לניהול תקין של העולם הניעור מחורבותיו אחר המבול ששטף את העולם המושחת והרקוב, אלא מצוות וחובות דתיות המוטלים על כל אחד ואחת בנפרד.
'עמד וימודד ארץ' ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, 'ראה ויתר גויים' התיר ממונם לישראל. אין המדובר כאן במצב הדומה לטרום מבול, אין כאן ותשחת הארץ כאשר בני האלהים משתמשים באלימות להשיג את הצרכים באין מעכב, אך יש כאן מצב בו איש איש, כאשר היכולת בידו ואין פחד העונשים הקבועים בחוק עליו – מתעלם מחובתו הדתית ועושה כרצונו.
כשנתבונן, אף היתר ממונם לישראל אינו באופן גורף. לא יותר ליהודי לגנוב ולנשלו מכספו, כי אם במצב בו יש אפשרות להפקיעו מזכותו על ממון המוחזק כעת אצל הישראל – הותר. אף שור של ישראל הנוגח שור גוי לא יחייב את בעליו בתשלומים.
מקרים כאלו אינם מערערים את מסגרת החוק הממלכתי במסגרתו אין אפשרות להפלות בין אזרחי המדינה לבין אורחים מבחוץ, מאחר וחיוב התשלומין לישראל הניזוק דיו לתכלית חוק התשלומין שהיא תמריץ לשמירת ממונו העלול להזיק, ואין צורך לחייבו בזה אף כלפי הגוי.
כמו כן הפקעת הלוואתו – במקרה שהמלוה אינו יודע על כך – מותר, מאחר ובכל מערכת חוקים ממלכתית ברור שכאשר אין סיכוי לתביעה על ידי הניזוק, אין סיבה שלא להזיקו.
לפי זה איסור חילול השם שמצאנו בהפקעת הלוואת העכו"ם, הוא מחמת שכל ערעור החוק הממלכתי השולל גניבה והפקעת הלוואה מהווה תעודת עניות לעם ישראל. אך ככל שאין חשש זה קיים, אין לאסור על היהודי מפאת החובה הדתית להמנע מרכישת ממון שאינו שלו, מאחר ובני נח הפקיעו עצמם מחובה זו וקבלו עליהם את המסגרת הממלכתית והכללית בלבד.
ולכן הדגישו בעלי התוספות, כי לדעה שגזל עכו"ם מותר, הרי לנו שאינו מחמת אי קבלתם את שבע מצוות בני נח. שהרי לעומת זאת אין להפקיעם אף מחוקי הגנה על ממונם, ודי בהפקעתם מן המסגרת הדתית בלבד.
על פי האמור יבואר המצב החריג בו נמצאים בני נח, כאשר נענשים הם על עוונם בעוד אינם מקבלים שכר כמקיימי מצוות אף אם יעמדו במצופה מהם. וזאת, מאחר ואף שנמלטו מן הדין האנושי, אין יכולת להנצל מן הדין השמימי, ואין הבורא דנם כעוברי רצונו אלא כמפריעים לסדר האנושי ופורעי חוק בעלמא. ובשל כך אין מקום לתגמלם על מאמציהם אף אם כנים לשמירת החוק.