הדוג' הידועה, זה הנידון על הבא במחתרת שמותר להורגו אפי' בשבת כי חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו,
והמג"א בסי' שכט כ' "וצ"ע דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת ואפשר כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישי' שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג ולכן מחללין אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת",
ואמנם דבריו צ"ע מד' הגמ' גבי בא במחתרת, (ומאידך הרי אמרי' גבי נכרים שצרו על עסקי ממון דאין מחללין שבת),
אבל עכ"פ אשכחנא לד' המג"א אופן שאדם אסור לו לחלל שבת אלא אדרבה הוא חייב שלא להעמיד עצמו על ממונו, ואילו חבירו מותר להצילו.
ושמעתי מג"א שליט"א עוד כמה אופנים כה"ג.
להסוב' דאם גוי אונס אדם על אכילת נבילה, מותר לו ליהרג ולא לעבור,
והנה אם זה נעשה בשבת, ויש לו אפשרות למלט עצמו מאכילת הנבילה ומהמיתה ע"י חילול שבת, ודאי נאמר לו חזור בך מסירובך לאכול נבילה ואל תחלל השבת, אבל חבירו הרואה אותו נחוש בדעתו שלא לאכול את הנבילה, מותר לו לחלל שבת כדי להצילו. (וכ"ז להכרעת הפוס' דמותר לחלל שבת גם בכדי להציל ממיתה שיש בה קידוש ה').
אדם חולה, ויש תרופה ברת סיכוי נמוך להצלתו, אמנם תופעות הלוואי שלה מייסרות מאד, ובוודאי אינו חייב לסבול כ"כ בשביל סיכוי קטן להצלה, והנה אם זה בשבת, ויש לו אפשרות ע"י חילול שבת להשיג תרופה אחרת הנוגדת את תופעות הלוואי, הרי לא הותרה שבת אצל הייסורים, והרי הוא יכול ליטול את התרופה הראשונה המצילה חייו בלא השניה המצילה מן הייסורים, וכל זה כלפי עצמו, אבל חבירו הרואה אותו נמנע מהתרופה הראשונה מחמת הייסורים, מותר לו לחלל שבת כדי להשיג את השניה המונעת הייסורים.
איש הצלה המקבל קריאה בשבת, אבל אינו חייב להיענות לה מדינא, כי היציאה כרוכה בסיכון עצמי, והרי טענתו בפיו כי אם יתירו לו אכילת חזיר (אפשי ואפשי והתורה אסרה) הוא ייצא להציל, דלכאו' נתיר לו, (אם לא נאמר סברות צדדיות כ"עקירת הדת" וכו'), אבל כ"ז למי שמציל אחרים, אבל החולה עצמו ודאי אינו יכול להשתמש בקומבינה מעין זו, כי אם רוצה להציל עצמו, הוא מתבקש לעשות זאת בלי עבירות אחרות על הדרך.
כל זה דברים קצת קשים בסברא, ואשמח לקבל הוספות.