הגעלת שיניים

[עושה חדשות]

אני מניח שהנושא הזה כבר טחון ולעוס, אבל כיון שלא מצאתי לע"ע איזה מאמר מסכם על כל הצירופים, אשמח כעת למצוא...

דבר מצוי הוא שיש מתכת קבועה בין השיניים, כמו שיני זהב, כתרים סתימות.
ויש לשאול, הרי גם זה מצוי לאכול בשרי רותח וחלבי רותח באותם השיניים בחום גבוה (הרבה יותר מיס"ב), ובאותו יום, אף שהמתכת בלועה מהמאכלים הרותחים. וכיון דמשערי' כנגד כולו הרי אין ששים כנגד שן הזהב. ואם נניח להקל דליכא ששים, מה נימא בפסח דהחמץ הבלוע בשיניים איסורו במשהו. ואם נקל משום דרוב תשמישו בצונן (בצירוף אינו בן יומו), מה נעשה בדבר חריף. וכו' וכו'.

מהם הצירופים העיקריים להקל? והאם יש כאלו שמחמירים בזה?

[ישראל אליהו]

ישנה בעיה רצינית של דוחקא דסכינא. [שהשו"ע פסק שיש דוחקא דסכינא אף בלי חריף]

[יבנה]

עי' בפסקי תשובות תנ"א אות כ"ג, ויש גם מאמר של ר' יועזר אריאל באסיא נט- ס בשם שיניים תותבות הכשרה לפסח ואכילת בשר וחלב.
ראה גם כאן http://www.medethics.org.il/website/ind ... -09-17-118 בקטע האחרון ובמקורות שהביא, וכן כאן http://www.toraland.org.il/%D7%9E%D7%90 ... 95/#_ftn85 בקטע ד 3 ובהערות 85 ו86.

[בברכה המשולשת]

עי' בפסקי תשובות תנ"א אות כ"ג, ויש גם מאמר של יועזר אריאל באסיא נט- ס בשם שיניים תותבות הכשרה לפסח ואכילת בשר וחלב.
ראה גם כאן http://www.medethics.org.il/website/ind ... -09-17-118 בקטע האחרון ובמקורות שהביא, וכן כאן http://www.toraland.org.il/%D7%9E%D7%90 ... 95/#_ftn85 בקטע ד 3 ובהערות 85 ו86.

הרה"ג יועזר אריאל

[יבנה]

תוקן.
מאמרו כאן http://98.131.138.124/articles/ASSIA/AS ... -60.17.asp

[נהר שלום]

אני מניח שהנושא הזה כבר טחון ולעוס, אבל כיון שלא מצאתי לע"ע איזה מאמר מסכם על כל הצירופים, אשמח כעת למצוא...

דבר מצוי הוא שיש מתכת קבועה בין השיניים, כמו שיני זהב, כתרים סתימות.
ויש לשאול, הרי גם זה מצוי לאכול בשרי רותח וחלבי רותח באותם השיניים בחום גבוה (הרבה יותר מיס"ב), ובאותו יום, אף שהמתכת בלועה מהמאכלים הרותחים. וכיון דמשערי' כנגד כולו הרי אין ששים כנגד שן הזהב. ואם נניח להקל דליכא ששים, מה נימא בפסח דהחמץ הבלוע בשיניים איסורו במשהו. ואם נקל משום דרוב תשמישו בצונן (בצירוף אינו בן יומו), מה נעשה בדבר חריף. וכו' וכו'.

מהם הצירופים העיקריים להקל? והאם יש כאלו שמחמירים בזה?

רוב בני אדם אינם אוכלים אלא מעירוי מכלי שני שאין היד סולדת בו, ואם הם אוכלים מכאן ראיה שאין היד סולדת בו. ומ"מ גם למיעט המצוי הולכים אחר רוב תשמישן. ועוד שע"פ המהרש"ם בחלק א' סימן קצ"ז ע"פ החמודי דניאל דאם אין האיסור שוהה כלל אינו נבלע. ועיין באורך בחזון עובדיה פסח עמ' קמ"ה - קמ"ז.

[ישראל אליהו]

רוב בני אדם אינם אוכלים אלא מעירוי מכלי שני שאין היד סולדת בו, ואם הם אוכלים מכאן ראיה שאין היד סולדת בו. ומ"מ גם למיעט המצוי הולכים אחר רוב תשמישן. ועוד שע"פ המהרש"ם בחלק א' סימן קצ"ז ע"פ החמודי דניאל דאם אין האיסור שוהה כלל אינו נבלע. ועיין באורך בחזון עובדיה פסח עמ' קמ"ה - קמ"ז.

"רוב תשמישו" זהו היתר לדעת השו"ע, לא כן לדעת הרמ"א, דאזלינן אף בתר מיעוטו.
וכבר כתבתי לעיל, שאף לבני ספרד ישנה בעיה של "דוחקא דסכינא".

וההיתר "שאינו שוהה שם" תמוה, שא"כ א"צ הכשר לסכינים, כי חותכים איתם בשניה אחת [ובכ"ז הגמ' הצריכה הכשר].

[נהר שלום]

רוב בני אדם אינם אוכלים אלא מעירוי מכלי שני שאין היד סולדת בו, ואם הם אוכלים מכאן ראיה שאין היד סולדת בו. ומ"מ גם למיעט המצוי הולכים אחר רוב תשמישן. ועוד שע"פ המהרש"ם בחלק א' סימן קצ"ז ע"פ החמודי דניאל דאם אין האיסור שוהה כלל אינו נבלע. ועיין באורך בחזון עובדיה פסח עמ' קמ"ה - קמ"ז.

"רוב תשמישו" זהו היתר לדעת השו"ע, לא כן לדעת הרמ"א, דאזלינן אף בתר מיעוטו.
וכבר כתבתי לעיל, שאף לבני ספרד ישנה בעיה של "דוחקא דסכינא".

וההיתר "שאינו שוהה שם" תמוה, שא"כ א"צ הכשר לסכינים, כי חותכים איתם בשניה אחת [ובכ"ז הגמ' הצריכה הכשר].

לענין הסכין זה משום דוחקא דסכינא, ולעניין שינים תותבות השינים עצמם אינם ממתכת, ואולי לא שייך להגיד בהם דוחקא דסכינא, וצ"ע.

[ישראל אליהו]

לענין הסכין זה משום דוחקא דסכינא, ולעניין שינים תותבות השינים עצמם אינם ממתכת, ואולי לא שייך להגיד בהם דוחקא דסכינא, וצ"ע.

דוחקא דסכינא שייך בכל דבר שחותכים עימו, ולא ראינו חילוק בין מתכת לחרס וכדו'.

[עושה חדשות]

מנחת שלמה תנינא סי' נ -

הכשר שיניים תותבות וסתימות לפסח

ב"ה, ברביעי לחדש הראשון שנת תרצ"ו לפ"ק. אל מע"כ הגאון הגדול הנודע לתהלה מוהר"ר אברהם ישעי' קארעליץ שליט"א בעמ"ח הספרים חזון איש.

אחרי מבוא הברכה והשלום לכהדר"ג כמשפט, הנני מתכבד בזה למשדר למר את ספרי מאורי אש על דבר הדלקת האלקטרי בשבת ויו"ט, וחפץ אני מאד שכתר"ה יעיין בו מעט ולהודיעני במה שימצא ששגיתי ולהעמידני בהם על האמת, ועוד זאת אבקש אולי יואיל נא בטובו לכבדני בספרו על עניני עירובין יען כי חפץ אני ללמוד הלכה זו ושמעתי שהוא מעיר ומאיר הרבה בזה, ועתה הנני להציע לפני הדר גאונו שליט"א שאלה חשובה שנוגעת לי למעשה.

הנה בדין שיניים תותבות שאוכלים בהם כל השנה חמץ, ראיתי שרוב בני אדם נוהגין להגעילן קודם הפסח, ורק יש שמסתפקים בשטיפה ושפשוף יפה, ונותנין טעם לדבריהם מפני שהשיניים הלבנות שעושין בזמננו הן שיע ולא בלע כמו זכוכית, ואף דגם בזכוכית מחמירים אנו מאד לענין פסח שלא להשתמש בהם כלל גם על ידי הגעלה, מכל מקום בכהאי גוונא שהוא שעת הדחק מפני שהשיניים מתקלקלות מחמת ההגעלה הוה ליה כשאר איסורין ולא מחמרינן בהו כולי האי.

אבל על כל פנים צריך עיון בחותמות (בלומבע"ס) ששמים בתוך השיניים או מכסות של זהב וכסף שמכסים בהם את השיניים דהני ודאי לא שיעי מה דינם בפסח, כיון שאי אפשר כלל להסירם ולהגעילם קודם הפסח.

וראיתי בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן ד' אות כ"ג שהביא בשם מחבר אחד שכתב דכל שן תותבת סגי בשפשוף בעלמא בלא הגעלה כמו שעושה בשן הטבעי, ועיי"ש שכתב שיש חולקים עליו בזה, ולענ"ד נראה ודאי דלא דמי כלל לשן טבעי שהוא ממש כגופו של האדם דקיי"ל דלא פלט ולא בלע, משא"כ מכסות הזהב או החותמות הני ודאי לאו בכלל הגוף הם לענין כך ופשוט הוא שהם בולעים ופולטים כשאר הכלים.

ואין להקל משום דמסתמא אין דרכו של אדם לאכול חמץ שהוא כ"כ חם עד שתהא היד סולדת בו, דהא תינח לדעת הסוברים דשיעור זה של יס"ב משערינן ביד אדם בינוני ניחא, אבל אם נאמר דכל שכריסו של תינוק נכוה היינו יד סולדת צ"ע כיון דגם בחם יותר משיעור זה דרך האדם לאכול, ועיין פתחי תשובה יו"ד סימן ק"ה סק"ז שכתב בשם החו"י דכל שהוא יותר חם מהרוק שבפה שהוא שיעור פושרין הו"ל כבר ספק יד סולדת.

וגם אין להתיר משום דסתמא דמילתא אוכלין ושותין רק מכלי שני ולא מכלי ראשון, דמ"מ הלא בדבר גוש נוהגין להחמיר כהרש"ל שסובר שאין בזה שום חילוק בין כלי ראשון לשני ולעולם דינו כראשון כל זמן שהיס"ב כמו שמבואר בש"ך יו"ד סי' ק"ד סק"ט ובסי' ק"ה סק"ח, וא"כ החמין (כמו קוגע"ל ולאקשי"ן וכדומה) שאוכלין בשבת ודאי דמשכחת בהו שתהא כשיעור יס"ב ודינם ככלי ראשון וכמ"ש החת"ס (הובא שם בפ"ת) דגם בכלי שלישי כל זמן שהיס"ב דינו כראשון.

ואף שהפרי מגדים ז"ל כתב באו"ח באשל אברהם סימן תנ"א ס"ק ל"ח דבהפסד מרובה יש לצדד להקל בדבר גוש שבכלי שני גם לענין חמץ בפסח, מ"מ הלא חומץ ושאר דברים חריפים מבשלים אף בכלי שני כמו שמבואר ביו"ד סימן ס"ט, וא"כ יש לנו לחוש שמא אכל חמץ חריף כמו חרדל וכדומה ובכה"ג שפיר נבלע בו חמץ בתוך השן גם ע"י חום של כלי שני, ועוד דהלא בפסח נוהגין להחמיר גם בכלי שני, וכדעת הרמ"א בסימן תמ"ז ס"ג שסובר דמשום חומרא דחמץ יש לחוש לדעת הרשב"א שסובר דאף דכלי שני אינו מבשל מ"מ שפיר מבליע ומפליט, ועיין בפרמ"ג שם סימן תנ"א ס"ק כ"ה שמחמיר מאד בזה.

ולפ"ז נראה דאף אם שהה מעת לעת שלם קודם הפסח ולא אכל כלל שום חמץ חם או חריף דהו"ל בפסח נ"ט לפגם, ודעת המחבר הלא מבואר בסימן תמ"ז סעיף יו"ד שהוא מותר, מכל מקום נראה שיש להזהר מאד שלא לאכול בפסח שום דבר חריף הצריך לעיסה מפני שבשעת לעיסה איכא דוחקא ואתי חורפא ומפליט את החמץ מן השן ומחליא ליה ומשוי ליה לשבח, ומסתבר דהאי דוחקא הו"ל כמו דוחקא דכתישה במכתשת שמבואר דאסור, ועיין בפתחי תשובה יו"ד סימן צ"ה סק"ד שהביא מבעל כנסת יחזקאל שכתב דהא דחורפא מחליא הוא מדאורייתא ואין להקל כלל בספיקא, וא"כ נראה שאין לנו להקל בזה ולסמוך על דעת הסוברים דרק קורט של חלתית הוא דהוה דבר חריף כיון דגם בנד"ד הלא ספיקא דאורייתא הוא, ולכן נראה שבעלי שיניים אלה יש להם להזהר שלא לאכול שום דבר חריף בפסח שצריך לעיסה.

אמנם נלענ"ד לומר דאפשר דמה שבלוע בתוך השן מתקלקל ומתעפש הרבה מחמת הבלא דפומא עד שהוא נפסל מאכילת אדם (ואולי גם מאכילת כלב), וכידוע שהאוכל הנשאר בין השיניים מתעכל ונפגם מאד בריחו וטעמו לאחר שהוא שוהה שם איזה שעות. וכ"ש הוא שהבלוע ממש מתקלקל ומתעפש עוד יותר, וא"כ י"ל כסברת הפרמ"ג ז"ל שכתב במ"ז סי' ק"ג ובסוף הפתיחה לתערובות דדוקא בנ"ט לפגם של אינו בן יומו שאינו כ"כ פגום עד שיהא האדם קץ מזה אז הוא דאמרינן דחורפא מחליא ליה ומשביחו, משא"כ אם נמאס ונפסל מאכילת אדם שפיר שרי עייש"ה.

ועיקר סברא זו דמה שבלוע בתוך השיניים מתקלקל ומתעפש ופקע מיניה שם אוכל, אם כי יש ללמדו מיו"ד סימן פ"ט עיין שם, מכל מקום הרי הוא מבואר יותר בחתם סופר למס' חולין בדף ק"ה ע"א שכתב שם בד"ה בשר וז"ל, נראה לי מה שבתוך חלל השיניים להחוששין ויש להם חלל והמאכל נמאס ונסרח בתוכו אין זה חשיב בשר כנלענ"ד עכ"ל, ואף שדבריו שם מגומגמין קצת בלשונו מ"מ זהו כוונתו, ועיין בדרכי תשובה סימן פ"ט סק"ז שהביא כן בשם הכתב סופר ז"ל שמצא חדוש זה בכתבי אביו החתם סופר ז"ל עיין שם, ואף שלא כתב כל זה אלא בשיניים ממש ולא בשן תותבת, מ"מ נראה כיון שעיקר הקלקול הוא מחמת ההבל שבפה שהוא מעכלו ומעפשו, אין שום סברא לחלק בין שן טבעי לשן תותבת, והדבר צריך הכרע.

אמנם נלענ"ד דבכהאי גוונא שבתוך המעת לעת של קודם הפסח היה נזהר ולא אכל שום חמץ חם או חריף, אפשר דכיון דאי אסרינן ליה שלא לאכול שום דבר חם או חריף בפסח הו"ל מניעה משמחת יום טוב דחשיב לענין דינא כהפסד מרובה וכידוע דתרוויהו שקולין הן, ולכן נראה דבמקום שיש עוד צד להקל אפשר שפיר לסמוך על דעת הפוסקים דנ"ט לפגם מותר גם בפסח כיון שדעה זו היא עיקר, וגם נסמוך על דעת הסוברים דלא אמרינן דאתי חורפא ומחליא ליה ומשוי ליה לשבח אלא בקורט של חלתית ולא בשאר דבר חריף, ואם כן כיון דאיכא לספוקי הכי דשמא נפסל כבר מאכילת אדם עוד קודם הפסח אפשר שיש להקל ולהתיר באכילת קריי"ן ושאר הדברים החריפים בפסח חוץ מקורט של חלתית וצנון.

וגם נ"ל שנכון מאד לשתות מעט מים חמים קודם הפסח שחומם הוא כמו שהוא רגיל לשתות תמיד ולהגעיל בכך את השיניים על סמך זה שהכשרן הוא כדרך תשמישן, ואף אם נאמר דחמץ חם שהוא דבר גוש שנבלע בו הרי הוא ככלי ראשון ממש גם בשעה שהוא בתוך הפה, משא"כ ההגעלה הלא גם אם יגעיל את פיו ממים של כלי ראשון מ"מ מיד עם הכנסת המים לתוך הפה הו"ל כלי שני, מ"מ נראה כיון שכל גדולי הפוסקים חולקים בזה על הרש"ל וסוברים דחילוק זה שבין כלי ראשון לשני הוא גם בדבר גוש ועב, לכן יש לסמוך בזה על דעת המחבר בסימן תנ"א ס"ו שהוא סובר לענין הגעלה שהולכין רק אחר רוב תשמישו של הכלי ואין חוששין כלל למיעוט תשמישו, ומה גם שבלאו הכי הוה ליה נותן טעם לפגם, וצ"ע.

וגם חומרא זו שהחמיר הרמ"א גבי חמץ לחוש לדעת הרשב"א דכלי שני מפליט ומבליע יש הרבה מחברים שכתבו דהיינו דוקא היכא דאפשר בהגעלה, ואף שישראל קדושים הם ונהגו בו איסור אף בכלי חרס, מ"מ הלא אפשר עכ"פ בכלי אחריתי, משא"כ הכא דאי לא שרית ליה אין לו שום תקנה אחרת ונמצא שאתה מונעו בכך משמחת יום טוב אפשר שיש לסמוך ולהקל.

ועתה טרם אכלה לדבר הנני לבקש מהדר גאונו שליט"א שלא ישיב את פני ריקם בדבר הזה ונא להזדקק לשואל כענין ולהודיעני על זה את דעתו דעת תורה כי נחוץ לי מאד לדעת דבר זה לי לעצמי שיש לי שיניים מכוסות בזהב, ועוד בפסח שעבר נתעוררתי בזה ושאלתי אז לאחד מגדולי המורים פעה"ק ונשאר הדבר בספק, ובמשך כל השנה הסחתי דעתי מזה ורק עתה כשימי החג ממשמשים ובאים נזכרתי שוב מזה.

והנני חותם בכל הדרת הכבוד ויקר בברכת החג ובכל חותמי הברכות ויה"ר כי עוד בחג המצות הזה נזכה לחוג בדיצה ברוב גיל ושמחות ולאכול בו מן הפסחים והזבחים. שלמה זלמן אויערבאך

מה התחדש מאז ועד עתה? האם החזו"א השיב על המכתב?

[נהר שלום]

לענין הסכין זה משום דוחקא דסכינא, ולעניין שינים תותבות השינים עצמם אינם ממתכת, ואולי לא שייך להגיד בהם דוחקא דסכינא, וצ"ע.

דוחקא דסכינא שייך בכל דבר שחותכים עימו, ולא ראינו חילוק בין מתכת לחרס וכדו'.

התשובה היא פשוטה, דוחקא דסכינא רק שייך בחריף, ורוב שימוש השינים אינו בחמץ או בשר\חלב חריף.

[עוד יהודי]

רוב בני אדם אינם אוכלים אלא מעירוי מכלי שני שאין היד סולדת בו, ואם הם אוכלים מכאן ראיה שאין היד סולדת בו. ומ"מ גם למיעט המצוי הולכים אחר רוב תשמישן. ועוד שע"פ המהרש"ם בחלק א' סימן קצ"ז ע"פ החמודי דניאל דאם אין האיסור שוהה כלל אינו נבלע. ועיין באורך בחזון עובדיה פסח עמ' קמ"ה - קמ"ז.

"רוב תשמישו" זהו היתר לדעת השו"ע, לא כן לדעת הרמ"א, דאזלינן אף בתר מיעוטו.

הרי אף הרמ"א לא החמיר אלא היכא דאפשר אבל היכא דאי אפשר [כגון שולחנות גדולות וכדו'] אף הרמ"א הקל

[ישראל אליהו]

לענין הסכין זה משום דוחקא דסכינא, ולעניין שינים תותבות השינים עצמם אינם ממתכת, ואולי לא שייך להגיד בהם דוחקא דסכינא, וצ"ע.

דוחקא דסכינא שייך בכל דבר שחותכים עימו, ולא ראינו חילוק בין מתכת לחרס וכדו'.

התשובה היא פשוטה, דוחקא דסכינא רק שייך בחריף, ורוב שימוש השינים אינו בחמץ או בשר\חלב חריף.

לדעת השו"ע דוחקא דסכינא הוא בכל דבר ולא רק בחריף.

[נהר שלום]

שו"ר ביביע אומר ח"ג חאו"ח סימן כ"ד שהביא הטעם הנ"ל לצירוף להקל, ועי"ש באורך להתיר, ורק בפסח כתב שראוי להחמיר.

[נהר שלום]

ישנה בעיה רצינית של דוחקא דסכינא. [שהשו"ע פסק שיש דוחקא דסכינא אף בלי חריף]

היכן השו"ע פסק זאת?

[ישראל אליהו]

ישנה בעיה רצינית של דוחקא דסכינא. [שהשו"ע פסק שיש דוחקא דסכינא אף בלי חריף]

היכן השו"ע פסק זאת?

בקצרה:
בחולין קיא הביא רש"י ב' פירושים: א': סתם סכין יש עליו שמנונית, ולכן אם חתך בו צנון או סילקא נאסרו לאכלם בחלב. ב': אפי' סכין מקונחת שחתכו עמה צנון או סילקא נאסרו לאכלם בחלב משום שהדוחקא מפליטה (בכל מאכל, בלי קשר לחריף. כן משמע מרש"י, וכ"כ המשב"ז ס"ק ג') ואח"כ הצנון החריף בולע, ואם חתך סילקא גם נאסר ואף שאינו חריף, מ"מ הדוחקא מפליטה מן הסכין, והטעם מונח ע"ג הסילקא. כלומר: דוחקא דסכינא יכולה או להפליט או להבליע, ולא יכולה לעשות שניהם יחד אא"כ בצירוף חריף, שאז גם נפלט מהסכין וגם נבלע בצנון.

וכתב השו"ע (יו"ד סי' צ"ו ס"א) צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו או שאינו מקונח, אסור לאכלם בחלב. ע"כ. ומדכתב "בן יומו" משמע שהסכין מקונחת, ובכ"ז אסר השו"ע אף בסילקא. ומשום שפסק כשני הפירושים שברש"י.

יוצא שאף בלי חריף, הדוחקא מפליטה או בולעת.

[נהר שלום]

ישנה בעיה רצינית של דוחקא דסכינא. [שהשו"ע פסק שיש דוחקא דסכינא אף בלי חריף]

היכן השו"ע פסק זאת?

בקצרה:
בחולין קיא הביא רש"י ב' פירושים: א': סתם סכין יש עליו שמנונית, ולכן אם חתך בו צנון או סילקא נאסרו לאכלם בחלב. ב': אפי' סכין מקונחת שחתכו עמה צנון או סילקא נאסרו לאכלם בחלב משום שהדוחקא מפליטה (בכל מאכל, בלי קשר לחריף. כן משמע מרש"י, וכ"כ המשב"ז ס"ק ג') ואח"כ הצנון החריף בולע, ואם חתך סילקא גם נאסר ואף שאינו חריף, מ"מ הדוחקא מפליטה מן הסכין, והטעם מונח ע"ג הסילקא. כלומר: דוחקא דסכינא יכולה או להפליט או להבליע, ולא יכולה לעשות שניהם יחד אא"כ בצירוף חריף, שאז גם נפלט מהסכין וגם נבלע בצנון.

וכתב השו"ע (יו"ד סי' צ"ו ס"א) צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו או שאינו מקונח, אסור לאכלם בחלב. ע"כ. ומדכתב "בן יומו" משמע שהסכין מקונחת, ובכ"ז אסר השו"ע אף בסילקא. ומשום שפסק כשני הפירושים שברש"י.

יוצא שאף בלי חריף, הדוחקא מפליטה או בולעת.

מרן השו"ע פוסק דוחקא דסכינא גם בבשר חם.
אני לא מונח בענין, אבל נ"ל שמפרשים את השו"ע הזה בשהבשר חם.

[ישראל אליהו]

הראיה היא מסילקא, וזה קר.

[עושה חדשות]

הגעלת שיניים - ארחות רבינו.PDF

(363.22 KiB) הורד 300 פעמים

[נשר]

אני מניח שהנושא הזה כבר טחון ולעוס, אבל כיון שלא מצאתי לע"ע איזה מאמר מסכם על כל הצירופים, אשמח כעת למצוא...

אם אתה עדיין מחפש, באחד הגליונות האחרונים של אליבא דהלכתא היו"ל ע"י אהבת שלום יש סיכום ארוך וכמודומה שממצה את כל הצירופים.

[עושה חדשות]

הגרי''מ חרל''פ הגעלת שיניים מהגרש''ד.png (17.92 KiB) נצפה 3373 פעמים

-

וכעי"ז שמעתי על ביתו של ה'בית הלוי', אשת רבי שמואל יצחק יפה.