בעת עסקי בעריכת ספרי אחד האחרונים, הגעתי למקום בו כותב האחרון בתוך פלפולו, שהדבר שהרודף אחר ארמית לבועלה אין מצילין בנפשו, שהרי הא דקנאין פוגעין בו הוי רק בשעת מעשה. וכמובן בתור עורך הספר הייתי צריך לציין את המראה מקום. אולם להפתעתי, לא מצאתי בשום מקום מפורש דין זה, ואף שברמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ב ה"ה כתב "ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי", ומשמע דדוקא בשעת מעשה, אולם אין זה מוכח, די"ל דבא לאפוקי רק מהאופן של פירש הבועל, וכמו שמסיים והולך "אבל אם פירש אין הורגין אותו". אבל גם ללא מקור לכאורה פשוט שהוא כדכתב מחבר הספר הנ"ל, דמאיזה טעם יהיה רשאי להצילו, הלא משום פגם הגויה פשיטא דאין מצילין, וגם מסתבר שאין היא נפגמת בזה כלל, ומשום פגם דידיה ג"כ אין מצילין שהרי הוא הרודף ואינו מקפיד על פגמו. כן היה נראה פשוט. אלא שמצאתי ברבינו ירוחם במשרים נתיב ל"א חלק ב' (דף צ"ג ע"א טור ב') שנראה מדבריו להיפך, וז"ל, "אלו מצילין אותם בנפשם ומותר להרוג אותם, כל דבר שיש בו פגם וקלון וערוה כגון נערה מאורסה ורוצח ורודף וכו'. וחייבי לאוין כגון כהן גדול שרץ אחר אלמנה, אינו ניתן להציל, או רודף אחר בהמה או מחלל שבת או עובד עבודה זרה. אבל כל חייבי בית דין וחייבי כריתות, פירוש של עריות דומיא דנערה שיש פגם וניתן להצילו בנפשו, וכן גויה כי הבועל ארמית קנאים פוגעין בו. עכ"ל. הרי שפתותיו ברור מללו דגם ברודף אחר הגויה מצילין אותו בנפשו. וצע"ג להבין את סברתו בזה, וכנ"ל.
אודה לכל מי שיאיר עיני בזה, במקור יותר ברור לזה/בביאור דעת רבינו ירוחם.