אציע בפני הלומדים שליט"א ענין שהתקשתי בו היום, ואשמח להארה ממכם.
הנה מעשר שני בגבולין יש בו לאו מפורש "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" וכו' ולשון הלאו הוא 'לא תוכל לאכול' והנה דעת רבי אבהו בפסחים כא: דכל מקום שנאמר לאו דאכילה יש גם איסור הנאה, ולכאו' לפי"ז מעשר שני בגבולין כשם שאסור באכילה, בדין הוא שיאסר בהנאה. ולכאו' מפורש לא כן, א. דלענין מעשר שני שנטמא הוצרכו ללמוד איסור הנאה שבו ממש"כ "לא בערתי ממנו בטמא" אע"ג דיש בו לאו דאכילה. ב. למ"ד דמעש"ש ממון הדיוט, הרי יכול לקדש בו אשה, ולא מצאתי שיהיה איסור לקדש (אע"ג דהוי ממון הדיוט) כיון שנהנה ממנו ולא גרע ממושיט אבר מן החי שאסור כיון שמחזיק לו הגוי טובה (תוס' בפסחים כב:). ובכלל לא מצאתי מפורש שאסור הוא בהנאה. ואינני יודע טעם למה? והרי כתוב בו לאו דאכילה.
ושמא יש לומר, דכל האיסור אכילה שבו הוא משום מצות אכילה בירושלים, וממילא א"כ כל שיאכל אותו חוץ לירושלים הרי שהפקיע את מצות האכילה ממנו, משא"כ בהנאה שאינה של כילוי אין בזה הפקעה למצות האכילה שבו. (ומה שלא נאסר הנאה של כילוי מצד איסור הנאה, כיון שא"א לחלק בלאו ביניהם)
אמנם אינני יודע אם סברא זו נכונה? מה דעתכם?