היתר הנאה במעשר שני

[איש לוי]

אציע בפני הלומדים שליט"א ענין שהתקשתי בו היום, ואשמח להארה ממכם.

הנה מעשר שני בגבולין יש בו לאו מפורש "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" וכו' ולשון הלאו הוא 'לא תוכל לאכול' והנה דעת רבי אבהו בפסחים כא: דכל מקום שנאמר לאו דאכילה יש גם איסור הנאה, ולכאו' לפי"ז מעשר שני בגבולין כשם שאסור באכילה, בדין הוא שיאסר בהנאה. ולכאו' מפורש לא כן, א. דלענין מעשר שני שנטמא הוצרכו ללמוד איסור הנאה שבו ממש"כ "לא בערתי ממנו בטמא" אע"ג דיש בו לאו דאכילה. ב. למ"ד דמעש"ש ממון הדיוט, הרי יכול לקדש בו אשה, ולא מצאתי שיהיה איסור לקדש (אע"ג דהוי ממון הדיוט) כיון שנהנה ממנו ולא גרע ממושיט אבר מן החי שאסור כיון שמחזיק לו הגוי טובה (תוס' בפסחים כב:). ובכלל לא מצאתי מפורש שאסור הוא בהנאה. ואינני יודע טעם למה? והרי כתוב בו לאו דאכילה.
ושמא יש לומר, דכל האיסור אכילה שבו הוא משום מצות אכילה בירושלים, וממילא א"כ כל שיאכל אותו חוץ לירושלים הרי שהפקיע את מצות האכילה ממנו, משא"כ בהנאה שאינה של כילוי אין בזה הפקעה למצות האכילה שבו. (ומה שלא נאסר הנאה של כילוי מצד איסור הנאה, כיון שא"א לחלק בלאו ביניהם)
אמנם אינני יודע אם סברא זו נכונה? מה דעתכם?

[מאת הלוי]

אציע בפני הלומדים שליט"א ענין שהתקשתי בו היום, ואשמח להארה ממכם.

הנה מעשר שני בגבולין יש בו לאו מפורש "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" וכו' ולשון הלאו הוא 'לא תוכל לאכול' והנה דעת רבי אבהו בפסחים כא: דכל מקום שנאמר לאו דאכילה יש גם איסור הנאה, ולכאו' לפי"ז מעשר שני בגבולין כשם שאסור באכילה, בדין הוא שיאסר בהנאה. ולכאו' מפורש לא כן, א. דלענין מעשר שני שנטמא הוצרכו ללמוד איסור הנאה שבו ממש"כ "לא בערתי ממנו בטמא" אע"ג דיש בו לאו דאכילה. ב. למ"ד דמעש"ש ממון הדיוט, הרי יכול לקדש בו אשה, ולא מצאתי שיהיה איסור לקדש (אע"ג דהוי ממון הדיוט) כיון שנהנה ממנו ולא גרע ממושיט אבר מן החי שאסור כיון שמחזיק לו הגוי טובה (תוס' בפסחים כב:). ובכלל לא מצאתי מפורש שאסור הוא בהנאה. ואינני יודע טעם למה? והרי כתוב בו לאו דאכילה.
ושמא יש לומר, דכל האיסור אכילה שבו הוא משום מצות אכילה בירושלים, וממילא א"כ כל שיאכל אותו חוץ לירושלים הרי שהפקיע את מצות האכילה ממנו, משא"כ בהנאה שאינה של כילוי אין בזה הפקעה למצות האכילה שבו. (ומה שלא נאסר הנאה של כילוי מצד איסור הנאה, כיון שא"א לחלק בלאו ביניהם)
אמנם אינני יודע אם סברא זו נכונה? מה דעתכם?

שמא י"ל שהנאה א"א להגביל למקום מסוים דגם אם מימוש ההנאה הוא בגבולין מ"מ ההנאה נמשכת גם אם יגיע לירושלים. ודו"ק.

[איש לוי]

אציע בפני הלומדים שליט"א ענין שהתקשתי בו היום, ואשמח להארה ממכם.

הנה מעשר שני בגבולין יש בו לאו מפורש "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" וכו' ולשון הלאו הוא 'לא תוכל לאכול' והנה דעת רבי אבהו בפסחים כא: דכל מקום שנאמר לאו דאכילה יש גם איסור הנאה, ולכאו' לפי"ז מעשר שני בגבולין כשם שאסור באכילה, בדין הוא שיאסר בהנאה. ולכאו' מפורש לא כן, א. דלענין מעשר שני שנטמא הוצרכו ללמוד איסור הנאה שבו ממש"כ "לא בערתי ממנו בטמא" אע"ג דיש בו לאו דאכילה. ב. למ"ד דמעש"ש ממון הדיוט, הרי יכול לקדש בו אשה, ולא מצאתי שיהיה איסור לקדש (אע"ג דהוי ממון הדיוט) כיון שנהנה ממנו ולא גרע ממושיט אבר מן החי שאסור כיון שמחזיק לו הגוי טובה (תוס' בפסחים כב:). ובכלל לא מצאתי מפורש שאסור הוא בהנאה. ואינני יודע טעם למה? והרי כתוב בו לאו דאכילה.
ושמא יש לומר, דכל האיסור אכילה שבו הוא משום מצות אכילה בירושלים, וממילא א"כ כל שיאכל אותו חוץ לירושלים הרי שהפקיע את מצות האכילה ממנו, משא"כ בהנאה שאינה של כילוי אין בזה הפקעה למצות האכילה שבו. (ומה שלא נאסר הנאה של כילוי מצד איסור הנאה, כיון שא"א לחלק בלאו ביניהם)
אמנם אינני יודע אם סברא זו נכונה? מה דעתכם?

שמא י"ל שהנאה א"א להגביל למקום מסוים דגם אם מימוש ההנאה הוא בגבולין מ"מ ההנאה נמשכת גם אם יגיע לירושלים. ודו"ק.

זה שההנאה נמשכת אחרי שכבר עשה את 'מעשה ההנאה' אי"ז סיבה לפטור, ובכלל יש הרבה סוגי הנאות שהם לא קיימות בהמשך כגון לעשות עירוב תחומין במעשר שני וכו'

[מאת הלוי]

אציע בפני הלומדים שליט"א ענין שהתקשתי בו היום, ואשמח להארה ממכם.

הנה מעשר שני בגבולין יש בו לאו מפורש "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" וכו' ולשון הלאו הוא 'לא תוכל לאכול' והנה דעת רבי אבהו בפסחים כא: דכל מקום שנאמר לאו דאכילה יש גם איסור הנאה, ולכאו' לפי"ז מעשר שני בגבולין כשם שאסור באכילה, בדין הוא שיאסר בהנאה. ולכאו' מפורש לא כן, א. דלענין מעשר שני שנטמא הוצרכו ללמוד איסור הנאה שבו ממש"כ "לא בערתי ממנו בטמא" אע"ג דיש בו לאו דאכילה. ב. למ"ד דמעש"ש ממון הדיוט, הרי יכול לקדש בו אשה, ולא מצאתי שיהיה איסור לקדש (אע"ג דהוי ממון הדיוט) כיון שנהנה ממנו ולא גרע ממושיט אבר מן החי שאסור כיון שמחזיק לו הגוי טובה (תוס' בפסחים כב:). ובכלל לא מצאתי מפורש שאסור הוא בהנאה. ואינני יודע טעם למה? והרי כתוב בו לאו דאכילה.
ושמא יש לומר, דכל האיסור אכילה שבו הוא משום מצות אכילה בירושלים, וממילא א"כ כל שיאכל אותו חוץ לירושלים הרי שהפקיע את מצות האכילה ממנו, משא"כ בהנאה שאינה של כילוי אין בזה הפקעה למצות האכילה שבו. (ומה שלא נאסר הנאה של כילוי מצד איסור הנאה, כיון שא"א לחלק בלאו ביניהם)
אמנם אינני יודע אם סברא זו נכונה? מה דעתכם?

שמא י"ל שהנאה א"א להגביל למקום מסוים דגם אם מימוש ההנאה הוא בגבולין מ"מ ההנאה נמשכת גם אם יגיע לירושלים. ודו"ק.

זה שההנאה נמשכת אחרי שכבר עשה את 'מעשה ההנאה' אי"ז סיבה לפטור, ובכלל יש הרבה סוגי הנאות שהם לא קיימות בהמשך כגון לעשות עירוב תחומין במעשר שני וכו'

הוא נהנה ממציאות העירוב תחומין גם כשיהיה בירושלים ואז מותר לו להנות מהמעשר שני ולכן אין איסור בזה.

[אוצר החכמה]

אציע בפני הלומדים שליט"א ענין שהתקשתי בו היום, ואשמח להארה ממכם.

הנה מעשר שני בגבולין יש בו לאו מפורש "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" וכו' ולשון הלאו הוא 'לא תוכל לאכול' והנה דעת רבי אבהו בפסחים כא: דכל מקום שנאמר לאו דאכילה יש גם איסור הנאה, ולכאו' לפי"ז מעשר שני בגבולין כשם שאסור באכילה, בדין הוא שיאסר בהנאה. ולכאו' מפורש לא כן, א. דלענין מעשר שני שנטמא הוצרכו ללמוד איסור הנאה שבו ממש"כ "לא בערתי ממנו בטמא" אע"ג דיש בו לאו דאכילה. ב. למ"ד דמעש"ש ממון הדיוט, הרי יכול לקדש בו אשה, ולא מצאתי שיהיה איסור לקדש (אע"ג דהוי ממון הדיוט) כיון שנהנה ממנו ולא גרע ממושיט אבר מן החי שאסור כיון שמחזיק לו הגוי טובה (תוס' בפסחים כב:). ובכלל לא מצאתי מפורש שאסור הוא בהנאה. ואינני יודע טעם למה? והרי כתוב בו לאו דאכילה.
ושמא יש לומר, דכל האיסור אכילה שבו הוא משום מצות אכילה בירושלים, וממילא א"כ כל שיאכל אותו חוץ לירושלים הרי שהפקיע את מצות האכילה ממנו, משא"כ בהנאה שאינה של כילוי אין בזה הפקעה למצות האכילה שבו. (ומה שלא נאסר הנאה של כילוי מצד איסור הנאה, כיון שא"א לחלק בלאו ביניהם)
אמנם אינני יודע אם סברא זו נכונה? מה דעתכם?

אתה לא צריך להביא ראיות שלר' אבהו מע"ש מותר בהנאה, הגמרא שם כותבת מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו חזקיה ור' אבהו במאי פליגי, כלומר שאין עוד דבר שנחלקו בו חוץ מחמץ בפסח ושור הנסקל. אבל לכאורה יש מקום לשאול מה הטעם כשאלתך. אבל מצד שני ר' אבהו לא אמר על לא תוכל לאכול רק על לא יאכל לא תאכלו. האם יש שם בגמרא דוגמה שמקשה על לא תוכל שלכן אתה מסיק שהיינו הך?

[איש לוי]

אציע בפני הלומדים שליט"א ענין שהתקשתי בו היום, ואשמח להארה ממכם.

הנה מעשר שני בגבולין יש בו לאו מפורש "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" וכו' ולשון הלאו הוא 'לא תוכל לאכול' והנה דעת רבי אבהו בפסחים כא: דכל מקום שנאמר לאו דאכילה יש גם איסור הנאה, ולכאו' לפי"ז מעשר שני בגבולין כשם שאסור באכילה, בדין הוא שיאסר בהנאה. ולכאו' מפורש לא כן, א. דלענין מעשר שני שנטמא הוצרכו ללמוד איסור הנאה שבו ממש"כ "לא בערתי ממנו בטמא" אע"ג דיש בו לאו דאכילה. ב. למ"ד דמעש"ש ממון הדיוט, הרי יכול לקדש בו אשה, ולא מצאתי שיהיה איסור לקדש (אע"ג דהוי ממון הדיוט) כיון שנהנה ממנו ולא גרע ממושיט אבר מן החי שאסור כיון שמחזיק לו הגוי טובה (תוס' בפסחים כב:). ובכלל לא מצאתי מפורש שאסור הוא בהנאה. ואינני יודע טעם למה? והרי כתוב בו לאו דאכילה.
ושמא יש לומר, דכל האיסור אכילה שבו הוא משום מצות אכילה בירושלים, וממילא א"כ כל שיאכל אותו חוץ לירושלים הרי שהפקיע את מצות האכילה ממנו, משא"כ בהנאה שאינה של כילוי אין בזה הפקעה למצות האכילה שבו. (ומה שלא נאסר הנאה של כילוי מצד איסור הנאה, כיון שא"א לחלק בלאו ביניהם)
אמנם אינני יודע אם סברא זו נכונה? מה דעתכם?

אתה לא צריך להביא ראיות שלר' אבהו מע"ש מותר בהנאה, הגמרא שם כותבת מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו חזקיה ור' אבהו במאי פליגי, כלומר שאין עוד דבר שנחלקו בו חוץ מחמץ בפסח ושור הנסקל. אבל לכאורה יש מקום לשאול מה הטעם כשאלתך. אבל מצד שני ר' אבהו לא אמר על לא תוכל לאכול רק על לא יאכל לא תאכלו. האם יש שם בגמרא דוגמה שמקשה על לא תוכל שלכן אתה מסיק שהיינו הך?

אם מצד מה שהגמ' לא אמרה את זה כנ"מ, לא הייתי מביא ראיה מזה, כי כבר האריכו האחרונים בנ"מ שהגמ' לא הביאה, דומיא דפסח נא (שאינו קדשים פסולים) ויכול לצלותו ולאכלו, שלרב אברהו יהיה איסור הנאה ולא לחזקיה, ובעוד כמה דוגמאות, ותירצו בכמה אופנים, עי' בצל"ח ועוד.
ואמנם בגמ' לא הקשו מקראי דכתיב לשון 'לא תוכל' מ"מ לא ראיתי הבדל ביניהם, שהרי התוס' הקשו דיהיה כרת בנהנה בחמץ בפסח שהרי כתיב 'כי כל אוכל חמץ ונכרתה' ולר"א יהיה נכלל בזה איסור הנאה, ומוכח דאי"ז משנה.(ואי"ז כוונת התוס' בתירוצם שם, וכמש"כ החזו"א שם)

[איש לוי]

אציע בפני הלומדים שליט"א ענין שהתקשתי בו היום, ואשמח להארה ממכם.

הנה מעשר שני בגבולין יש בו לאו מפורש "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" וכו' ולשון הלאו הוא 'לא תוכל לאכול' והנה דעת רבי אבהו בפסחים כא: דכל מקום שנאמר לאו דאכילה יש גם איסור הנאה, ולכאו' לפי"ז מעשר שני בגבולין כשם שאסור באכילה, בדין הוא שיאסר בהנאה. ולכאו' מפורש לא כן, א. דלענין מעשר שני שנטמא הוצרכו ללמוד איסור הנאה שבו ממש"כ "לא בערתי ממנו בטמא" אע"ג דיש בו לאו דאכילה. ב. למ"ד דמעש"ש ממון הדיוט, הרי יכול לקדש בו אשה, ולא מצאתי שיהיה איסור לקדש (אע"ג דהוי ממון הדיוט) כיון שנהנה ממנו ולא גרע ממושיט אבר מן החי שאסור כיון שמחזיק לו הגוי טובה (תוס' בפסחים כב:). ובכלל לא מצאתי מפורש שאסור הוא בהנאה. ואינני יודע טעם למה? והרי כתוב בו לאו דאכילה.
ושמא יש לומר, דכל האיסור אכילה שבו הוא משום מצות אכילה בירושלים, וממילא א"כ כל שיאכל אותו חוץ לירושלים הרי שהפקיע את מצות האכילה ממנו, משא"כ בהנאה שאינה של כילוי אין בזה הפקעה למצות האכילה שבו. (ומה שלא נאסר הנאה של כילוי מצד איסור הנאה, כיון שא"א לחלק בלאו ביניהם)
אמנם אינני יודע אם סברא זו נכונה? מה דעתכם?

האירו את עיני שיש בזה דברים מפורשים בספרי האחרונים.
במנחת חינוך מצוה תמב' נקט דלרבי אבהו אכן מעשר שני בגבולין אסור בהנאה. וכ"כ השאגת אריה בתשו' צז' מטעם אחר. והאריך בזה המנחת ברוך בתשו' לד'. ובאבי עזרי בפ"ג ממעש"ש.