אליהו בן עמרם כתב:שומע ומוסיף כתב:שומע ומוסיף כתב:דברי מר צריכים עיון לכאורה מכמה אנפין:
א. ההנחה ההגיונית הבסיסית של מר שמוטל על האדם להחמיר בסד"א - זה מנין? אולי לא, הרי לא היה ציווי מפורש ואדרבה מענישים רק מי שעובר על ציווי וודאי כי הימרה פי המלך? ובכל אופן הרי הוא ספק, אז למה שיעשה? מי גילה רצון המלך כפי שתארת כך את הדברים? כלומר מנין ההגיון הבסיסי הזה?
ב. כאשר אדם מסתפק אולי לא ברך ברכת המזון, לדבריך יברך כי זהו ההגיון הבסיסי לעשות ולא בגלל שכך נצטווה באופן מיוחד, ואדרבה חושבני שעליו להחמיר לא לברך כדי שלא יעבור על לא תישא את שם ה' אלוקיך לשוא מצד ספק ברכה לבטלה. וזה לא פחות הגיוני מאשר להחמיר לברך.
רק אם נימא שהוא מחויב ומצווה להחמיר, אז אין בעיה עם ברכה לבטלה, כי כך נצטווה בפירוש.
ג. אם יש הגיון בסיסי כזה, אולי נאמר אותו גם בספק דרבנן? מי פטרו מלחשוש לדברי רבנן? אלא"כ תאמר שיש הוראה מפורשת של רבנן לפטור, (ולא רק, שלא אמרו דבריהם מספק).
ד. ומש"כ מר שהו"ה למ"ד סד"א מדרבנן לחומרא, הנה בזה וודאי שאין צד שנשאר הדבר בספק. גם אם רבנן אמרו לו שינהג לפי ההגיון הנ"ל, היות שאמרו לו, אז זהו חיוב מדרבנן נפרד, שסיבתו כמובן יכולה להיות ההגיון שכתב מר, אבל זה כבר הופך לחיוב דרבנן, ועליו צ"ל כפיה (לסוברים כן).
א. מה זאת אומרת: 'הרי לא היה ציווי מפורש', 'מי גילה רצון המלך'??? המלך גילה את רצונו בתורה, שרצונו שיעשו מצוותיו, ואיך מלאך לבך לקחת סיכון שאולי אינך מקיים את ציווי המלך? וכי המלך צריך לומר במפורש שאם אתה מסתפק אם עשית רצונו, שתעשה זאת? הדבר פשוט ומובן מאליו שעליך לנהוג כך.
ב. עיין באשכול הנקרא: ספק ברכה? תברך. שאין זה ברור כלל שעובר על "לא תשא" כשמברך ברכה לבטלה, וכ"ש כשמסתפק בדבר, שאין זה נשיאת שם ה' "לשוא", כי עד כמה ש'ההגיון הבסיסי', כהגדרתך, אומר שבספק קיום מצוה, עלי לעשותה כדי לצאת מן הספק, אין זה "לשוא".
ג. הכלל בדרבנן; 'הם אמרו והם אמרו', וכשם שחייבו את הדבר, כן אמרו שבספק פטור מלעשותו, והרי זה כמו אותם חיובים שהתורה פטרה מלעשותם בספק.
ד. כוונתי היתה שאולי כוונת חכמים לחייב בספק, למרות שמהתורה פטור, זהו מחמת ההגיון הנ"ל שעליו להיות בטוח שקיים מצות המלך (למרות שהמלך מחל על כבודו במצב כזה), אבל לא שחידשו כאן איזה מצוה מחודשת מדרבנן, אלא אמרו שכך הדרך הראויה לנהוג כדי לצאת מידי חשש של אי קיום מצות המלך, אבל אם אליבא דאמת יתברר שקיים המצוה, לא יתבעוהו על כך שעבר על איסור דרבנן, כי רבנן רק אמרו היאך הדין נותן להתנהג כשמסתפק אם קיים מצוות המלך [והדברים די דומים לדברי הפרי יהושע שכתב שאין כאן מצוה אלא רק חיוב, ואני אומר גם חיוב אולי אין כאן אלא רק הנהגה הראויה במצוות ה'].
זוהי תשובתי לדברי רבי אליהו בן עמרם, אלא שלא הצלחתי לעשות ציטוט של דבריו כמקובל, אולי באמת מישהו יכול להדריך איך עושים זאת (כשרוצים לצטט רק את דברי המגיב האחרון, ולא את כל שרשרת התגובות).
תודה!
ימחלוני הרבנים שליט"א הנו"נ בכאן:
א. ההגדרה של ה"חיוב" שאינו "חיוב" נשמעת לקוחה כביכול מהלכות דרך ארץ...או משהו מוסרי כלשהו (בלי שמץ זלזול חלילה וחס) וזה ממש לא נשמע. אני נשען על הביטויים שוודאי לי שנכתבו ברגש פנימי עמוק, כמו "איך מלאך ליבך" וכיוצ"ב
ב. גם הרב פרי יהושע כמדומני רמז על זה שההתחבטות נובעת מזה שיש "חיוב", ולא נראה לי שהסכים ל"הנחיה" ול"הבנה האישית העצמית" שכל אחד מחויב (או בעצם לא מחויב, רק ראוי) להגיע אליה...
ג. ניסיתי לסמוך את טענתי בדרך של "הוכחה" כדי למנוע ויכוח, ולכן שאלתי מספק "לא תישא",וכמובן שהשאלה היא רק למ"ד שעובר על ל"ת דאורייתא.
ועל התשובה שקיבלתי לזה, אומר: כל מה שמתרצים שאין "לא תשא" כשמחויב לברך זה יכול להיות מובן דווקא כאשר מישהו (התורה או חז"ל)
חייב אותו לחזור על הברכה, ואז מחמת חיוב זה אף שסיבתו חומרא בספיקות, מ"מ אין זה "לשוא". אבל כאשר עסקינן בהגדרה שאומרת שמה שמצופה מן האדם שיסיק בכוחות עצמו זה לחזור ולברך, אדרבה הייתי מצפה מאותו אדם שיתפלל לקב"ה שיציל אותו מה"פלונטר" - מצד אחד הרצון להימנע מאי קיום חובת ברכת המזון ומצד שני הרצון להימנע מ"לא תישא", ומי יכול לעזור לאותו מסכן שחייב לפתור סתירה זו בעצמו ... (מבלי סיוע של "גורם חיצוני" מחייב כלשהו)
ד. ואחר כל החידוש ה"מוסרי" הזה (ואני חוזר על כך שאין כוונתי לזלזל ח"ו, אלא רק להבהיר איך הבנתי את זה לאחר כל ההסברים שניתנו בענין), עוד לומר שאם סד"א מדרבנן לחומרא, אז חז"ל "המליצו" ואמרו לאדם בסגנון "איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה...", אם זה מתיישב על הדעת!? ...אתמהה.
מ"מ ייש"כ גדול לכל הלוחמים האמיצים במלחמתה של תורה[/quote]
אינני מבין מדוע סברא פשוטה והגיונית כ"כ, שדינה כדאורייתא ('למה לי קרא סברא היא', 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי'), נהפכת להיות 'משהו מוסרי' ועוד כל מיני ביטויים מעניינים שזכתה להם אותה סברא.