בסימן ס ס"ה כתב השו"ע: 'הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו אפילו היה קורא בתורה או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאת שמע יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון'.
ופירש המ"ב: 'כונה זו האמורה כאן איננו הכונה האמורה בס"ד דשם הוא הכונה לצאת ידי חובת מצוה זה בעינן לכל הפרשיות [כמו שכתב הריטב"א בר"ה ושיטה מקובצת בברכות] משא"כ כונה זו הוא להתבונן ולשום על לבו מה שהוא אומר ולכך הוא לעיכובא רק בפסוק ראשון שיש בו עיקר קבלת עול מלכות שמים ואחדותו ית' וי"א שאפילו כונה לצאת הוא לעיכובא רק בפסוק ראשון'.
ועל מה שכתב בשם י"א, ציין בשעה"צ בשם הכס"מ.
ואני תמה; אם אכן כוונת השו"ע כדברי המ"ב, מדוע נקט השו"ע 'אפילו היה קורא בתורה או מגיה', מה רבותא יש בזה לעניין כוונת הלב, מה גרוע זה יותר מאדם שיושב בביהכ"נ וקורא בלי לכוין למילה אחת?
ועיינתי בב"י, ושם כותב: 'וזה לשון הרמב"ם (פ"ב מהל' קריאת שמע ה"א): הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון, שהוא "שמע ישראל", לא יצא ידי חובתו; והשאר, אם לא כיון לבו, אפילו היה קורא בתורה כדרכו, או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה, יצא, והוא שכיון לבו בפסוק ראשון, עכ"ל. וכבר בארתי טעמו בביאורי לספר אהבה' (כס"מ שם).
נמצא לכאורה שהב"י התכוין לפסוק בשו"ע כדעת הרמב"ם, שהב"י פירשו בכס"מ שכוונתו לכוונה לצאת ידי חובה, שאינה מעכבת כי אם בפסוק ראשון, ולא כמו שכתב המ"ב, ולפ"ז א"ש מה שנקט השו"ע 'קורא בתורה או מגיה', כי הביא את לשון הרמב"ם, ובאופן זה יש רבותא טפי שאפילו לא התכוין כלל למצוה, יצא ידי חובה.