גילוי דעת: כל מה שכתבתי כאן הוא לא חלילה על מנת להסיק מסקנות שונות ממה שידנענו, ולא חלילה לערער היסודות של קבלתינו, רק להבין את פרטי הענינים כפי מה שהם. ואם שגיתי באיזהו מקומן בהסברת דברי אני מבטל דברים אלו לגמרי. בצפיה להבנה
כבר מזמן ארוך רצוני לעשות סדר בענין מסובך הלזה. אציגה את שאלותיי, ואבקש ממי שביכלתו לערוך מאמר ארוך ומקיף בענין זה (אולי כבר יש מאמר כזה, אז נא ללנקק לשם).
א)קודם כל, עד אימתי היו יכולי חכמי הדור ללמוד הלכה מלשונות המקרא וכדומה? (ובאמת נראה לכאורה כי תיכף אחר מות מרע"ה כבר לא היו יכולים לחדש דבר מעצמם מחמת יתור או משמעות בקרא בלי קבלת תושבע"פ, אבל אם כן למה לא מצינו כמעט להחכמים שלאחר חתימת התלמוד שיסמכו קבלותיהם על המקרא - וגם בימי האמוראים היתה תופעה זו מזערת
ב) מה שנחלקו תנאים הרבה פעמים בישובי המקראות, האם כל אחד יישב כן הכתובים מעצמו - בהתאם לקבלתו בענין ההלכה - בלי שיקבל פירוש מדוייק בקרא מרבו?
ג)ועכשיו אדון בהעיקר מה שרציתי לדון בזה, והוא, תוקף וסדר הקבלה ולאור זה ההלכה איך אנו צריכים להתנהג עד דורנו אנו. הנה, יש תורה שבכתב, וגם תורה שבעל פה. עיקר מושג תורה שבעל פה הוא, איך לבאר ולפרש התרי"ג מצוות שניתנו לנו בכתב. כל ביאור ופירוש, יש לו תוקף מדאורייתא, כי כך נצטוינו בתורה שבכתב עצמו: לא תסור מן הדבר וכו', וכפי הבנת רוב הראשונים היינו שנצטווינו לציית ולקבל לדברי חכמינו ז"ל כמו שהם יפרשו התורה לפי מה שקיבלו בע"פ. בזה נרמז בעצם בתורה עצמה, כי יש מסורה ההולכת בע"פ בין החכמים, ואיליה צריכין לשמוע כי הן הן גופי תורה עצמה. והנה זה ברור כי עד היום, אם יצטרפו התנאים הדרושים לזה א"כ גם היום יהיה מציאות זו של לא תסור, אם רוב חכמי הדור יחליטו הלכה לכיון אחד, אז חייבין כל בני דורנו מכל החוגים ועדות לשמוע דבריהם ולהתנהג בהתאם.
(ומסופקני אם גם יכולים להחליט למשל להיפך ממה שהיה נקוט עד אז. ובכלל, מי למשל יעצור בעדם מלחלוק על הבנת אביי ורבא בהענין? אבל לכאו' זה ברור כי גם אמורא אינו חולק עם תנא, והשאלה נשאלת, למה? וצריך לומר דודאי דורנו אנו שאין לנו כל מסורה בע"פ רק מה שקבלנו מאביי ורבא, שלהם שפיר היה מסורה מדוייקת, וודאי שגם אם יחליטו כל חכמי הדור מכח הבנת דבריהם, לא יוכלו לחלוק על דבריהם עצמם. ולכאורה נראה כי עיקר החילוק בין תנאים לאמוראים הוא דעד האמוראים היתה הקבלה מסורה בידם ממש מדוייק מפה לפה - בלי מחלוקת בדבר עד דורו של יוסי בן יועזר - ובשל כך גם רבינו הק' לדוגמא יכל לחלוק על שמעון הצדיק, משא"כ לוי תלמידו של רבי כבר לא יכל לחלוק עליו. ועדיין הדבר עמום, ומי שירצה יעשה סדר גם בזה). הנה כל זה בענין דאורייתות ממש, שכפי הנראה אין כל חילוק לענין הדין בין דורנו אנו לדורו של יהושע בתוקף החלטתם.
ואבל, במציאות נראה, כי מאז חתימת תלמוד בבלי לא היה עוד קיבוץ כזה של כל חכמי הדור, שיהיה ביכלתם לחייב את כל ישראל בהחלטת רובם. והיינו טעמא כתבו הראשונים שהתלמוד בבלי נשלח לכל תפוצות ישראל וכולם קבלו עליהם והודו לדבריו. (ובאמת צ"ע דלכאורה מבחינה טכנית היו גם עשרת השבטים האבודים, ואם הם לא קבלו את דברי הבבלי, אז מהי תוקפו שנשלח אל כל ישראל? וגם מסופקני דלכאורה בני א"י החזיקו בהירושלמי, ועכ"פ מחכמיהם לא השתתפו בעריכת הבבלי (אני מדבר מדורות האחרונים ממש של הבבלי), ואם כן, למה יש לו התוקף לחייב כולם? ושמא היו הם רוב חכמי הדור ממילא.) אבל, אם יהיה עוד מציאות כזה, לכאורה דבריהם יחייבו את כל ישראל כולו ממש כמו דינא דגמרא.
אבל ישנו עוד חלק, חלק המצוות דרבנן. הנה לכאורה השבע מצוות נתקנו בעוד כל ישראל שרויין על אדמתן, וכולם כפופים לדברי סנהדרין. (ובתוקף מצוות אלו נחלקו בה"ג והרמב"ם ורמב"ן אם יש בזה דאורייתא, או רק דרבנן. עיין ספר המצוות להר"מ). ועל כל פנים להסוברים שהיא דרבנן, האם נאמר כי בעצם לא ציוה לנו משה מסיני לציית למצוותיהם? אז מהיכי תיתי יש לרבנן הכח לומר כי חייבין לשמוע לדבריהם? הלא הוי היתר כרוך? ובפשטות נראה כי ודאי נצטוו הם לעשות תקנות (עשו משמרת למשמרתי) ונצטווינו אנו לקבל דבריהם. אלא שהתורה לא נתנה לדבריהם ערך של דברי תורה ממש, והרי הן רק עניני הנהגה והוראה וכדו' איך להתנהג, אבל לא נעשו איסוריהם למשל חפצא של איסור ממש.
והנה בחלק הזה אני נבוך מאוד, דאיני יודע איזה קריטריונים צריך להיות להחכם הגוזר האיסור, שיחול איסורו על כלל העם? ולמה נאמר שיש חילוק בין מה שהובא בגמרא, לחומרא שהחמירו האחרונים ולו אף אחרוני זמנינו? האם מצאנו איזהו מקומן שצריכין סנהדרין לכח הזה? (וגם גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, האם עם כל זה באמת חל החיוב על כל אחד לציית עד כמה שאפשר לו למסור עצמו על זה, ורק זו עצה טובה להחכם שלא יכביד עול על ישראל, ואף אם נצטוה לגזור גזירות לסייג, לא יגזור גזירות שא"א לעמוד, או שמא המכוון דאז הגזירה בטל מאיליה ואין לה כל תוקף?), ונניח שכן, אם כן מה יהיה אם יתקבצו כל חכמי דורנו לעמק המלך וכולם כאחד יחליטו לגזור גזירות למען הדת (אחד מהם מסתמא יהיה לאסור האינטערנעט...) האם גזירתם יחייב אותנו ממש כמו גזירה של בית דינו של רב אשי?
וגם בענין חובת לימוד התורה, לכאורה נראה דרך אבותינו ורבותינו, כי בגמרא שקלו וטרו על כל קוץ ותג, ומשם והלאה פוחת והולך בכל דור ודור, והיינו הגם שלא ויתרו על פשט ברשב"א, מ",מ סו"ס אין זה גמרא, ואבל לכאורה יש להבין דבר זה, דאם היינו מחלקין בין למשל סברים שהן דאורייתא ועסוקין בפירוש דברי התורה ממש, לבין דברים העסוקין בענין דיוק כל דברי חכמים וחידותם וגזירותיהם, אז מובן, ונמצא דגם למשל חזון איש הדן בפירוש קבלתינו מדאו', מקיימים בלימוד דבריו מ"ע דאורייתא של תלמוד תורה, דהרי למדין דברי תורה ממש, ואבל אם למשל עסוקין במסכת מגילה שעיקרה מדרבנן, נמצא שלא קיים כלל מצות עשה של לימוד התורה מדאורייתא, לכאורה? (וצ"ע איך באמת מותר לעסוק בעניני דרבנן, דאין הכי נמי דלא הוי ביטול תורה משום דהתורה רצונה בזה שידע גזירת חכמים בכל פרטי' ודקדוקי' ויתנהג בהתאם, אבל סו"ס האם נימא דעלה קאי ממש מצוות תלמוד תורה?) ועכ"פ, האם באמת כשאומרין פשטים כל היום בשער משפט וכדו', כמו שהיו שוקלין וטרין בגמרא, האם מקיים בזה גם כםן מצוות לימוד התורה בכל רגע?
בקיצור, אקוה שיעמידוני על האמת, ואם שגיתי באיזה התבטאות הנראית כמזלזלת בראשונים כמלאכים חלילה, אני מבטל דברי מכל וכל.
ד) אם נאמר כן שכל עיקר תוקפו של תלמוד בבלי הוא משום שנשלח לכל ישראל, אז מה הדין עם כל מדרשי חז"ל? מה בעצם קובע עד מתי מיקרי חז"ל? האם רק עד דורו של רב אשי? האם יש חיוב להתנהג בהתאם לדבריהם? כגון הירושלמי , התוספתא, ועוד מה שלא מובא בש"ס דילן, מה למשל בין המובא בירושלמי להמובא בשאילתות (הנחשב כאחד מן הגאונים וחי מסתמא לא הרבי יותר מכמה מאות שנים אחר הירושלמי) לענין חיובינו להתנהג כדבריהם? ובין המובא בכל הראשונים?
ה) לענין מדרשי חז"ל בפירושי המקראות בדרך אגדה, האם כל אלו הם מסורין מהר סיני דור אחר דור? ואם תאמר שלא, אז האם יש איזה חילוק בין מה שדרש ר' תנחומא למה שדרש ר' משה הדרשן לדוגמא? ומן איזה שנה לפ"ק(כמובן אני מדבר מדרשת דרשנים בדורותינו אנו, אך בהתאם לההנחה שבעצם כל דרושי המדרש דרשו חז"ל מעצמם והשאלה עד היכן יש הכח לחכמים לדרוש דרשות כאלו)מותר לחשוב שאכן לא קלע הדורש הזה אל השערה ואין בדבריו ממשות? האם זה תלוי בגדלותו העצמית של הדורש בתורה ויראת שמים וצדקות? וכנראה בהכרח לומר שיש דבר נורא בינינו (ווגם בין הראשונים) לחז"ל,השאלה היא רק, מה בדיוק?
ו) חכמינו לדורותיהם, מאז חתימת התלמוד עד דורנו אנו, איזה תוקף הלכתי יש להגתנהג כדבריהם? הן לכאורה בהבנת פיורוש התורה, דלכאורה בעינן לזה סנהדרין, ועל כל פנים כל חכמי ישראל, (ובאמת ניתן לומר בדורות הראשונים כי החכמים המפורסמים ששמעתייהו איבדרין בבי מדרשא, היו גדולי הדור ממש וכל חכמי דורם קמיהם כלא חשיבי, ונמצא דעתם מכריע את כולם, או שנאמר שמייצגת את כולם, אבל א"כ שוב יש להם תוקף כמו הגמ'?) והן בעניני גזירות שגזרו מעצמם לשמור משמרת. (וגם יל"ע מה צריך כדי שיתקבלו דבריהם בעניני הבנתם את דברי חכמינו ז"ל בגזירותיהם, האם גם בזה בעינן לדין רוב חכמים וכדו' כמו בפירוש דברי התורה ממש, או שכל אחד יוכל לפרש כפי הנראה לו, ומ"מ הכרעתו מחייבת.).
הנה כתבתי בלי סדר ובלי בירור כל הצורך, כי באמת גם להעמיד השאלות בצורה נכונה צריכין להיות בעל ידע גדול, ואקוה שידייקו בדברי ולנסות להסביר כל הענין על כל פרטי'.