מעשים של ביטוי רגש בלא תועלת

[אפשר]

ברור שיש דרגה של פשוטם של הדברים, והרבה ראשונים כהאב"ע והרשב"ם נמשכו לפרש האבות ע"פ הפשטות ממש, ואפילו הרמב"ן נמשך קצת אחריהם בהרבה דברים. אבל זה לא הנקודה, ומשני פנים. ראשית כמו שיש אדם פשוט אבל כ"א יודע שהוא בעצם בעולמות העליונים מתדמה לעליון וכא"ק וכו', וכשאדם מגביה את ידו הימיני כנגדו בעולמות העליונים יש איזה התגברות בימין על השמאל, וכמובן שכפי הזדככות האדם ודעתו על מעשיו כן הוא משפיע ומעורר בעליונים, משא"כ הבעל עבירה מנותק, וכמו שהאריך בנפש החיים בכ"ז, וזהו בחינת קימחא טחינת טחנת, ה"ה והוא הענין החילוק בינן לאבות, כשאנחנו כואבים על הפסד ממון כו', ההרגשה הזאת מוצדקת אבל אנחנו מגשמים את זה בצורה הכי זולה, אבל כשהם כאבו ברגש הבן אדמי שיש לכ"א, הם העלו בזה עולמות והורידו, כי לרוב הזככותם פעלו באופן נפלא ונשגב,[כמובן שאני מקצר ותן לחכם] וממילא א"א לדון ולהמשיל ענינים שלו לעניני האבות, כי בודאי היה להם אהבה שנאה רצון וכו', דאל"ה כבר השיגו שער הנו"ן ונפרדו מגופם, והגיעו לתיקון השלם, ואפילו לגאולה, לא זה הנקודה, אלא הנקודה היא שאין לנו השגה באהבתם ושנאתם ורצונם, כיון שהם התחברו לתכלית המשמעות וההתבטאות של ענינים אלו ופעולתם מצד העולמות העליונים, ולכן ודאי שצער על אובדן ילד וכדומה אף שיש צער פשוט אבל זה צער שמתחלחל למקומות שאין לנו שייכות, ולמקומות שאין אנו מצטערים בהם כשאנו מצטערים, כי אנו מצעטרים רק על אובדן הפרוטה, ואילו הם הבינו מהו משמעות ילד שהוא שבט שהוא מידה וכו'. זה ענין אחד.
ענין שני, וזה גם פשוט ומושכל לכל אחד מאיתנו, שצריך לדעת שכמו שכשהיינו ילדים ועקץ לנו יתוש הסתיים העולם, ועכ"פ אותו יום הכל סובב על עקיצת היתוש, ואילו כשגדלנו אפילו דקה זה לא תופס, [וכמו שאמר הגראף פוטוצקי למי שהרג אותו כנודע. וכמדומני שיש בזה בכלי יקר לבאר בזה פחיתות הנקמה], כן הענין גם בצער וכיוצא, כשאדם מאבד ממון רב [אני משתמש בממון כי זו הצרה הפחותה מכל הצרות], אז זה כואב מאוד, כפי מידת הממון, אבל בזה מיתלא תליא במה רוב עיסוקו בביזנס או בתורה, וכן אם הוא בעל ביטחון או לאו, או אם יש לו ממילא ממון רב, וכן עד"ז, בקיצור יש משמעות לכל המסביב איך אתה לוקח את ההרגשים שלך, אצל האבות צריך להבין שאנחנו ננסים בני ננסים מול השמש הבהיר הזורח, ולהם כל אלו הדברים לא היו אפילו כמידת עקיצת יתוש.
ואם מספרים על ר' ישראל סלנטר שלא ראו עליו שום רגש כלפי בניו יותר משאר בנ"א, א"כ ב"ב שן ק"ו שכל האבות הגיעו לדרגה זו בדרכם על מפתן האמונה בהיות בני יום אחד, וא"כ כל עניני ההרגשים הכתובים בתורה אף שבודאי ניתנו לנו ללמוד מהם, אבל הלומד ומדמה עצמו והרגשו לאבות אינו אלא שוטה בג' סימניה. במחילה.

[שומע ומשמיע]

אני לא מבין מה זה רגש אמהי לענין רוחני.

זה אומר שבאותו רגש טבעי, יש עומק יותר מופשט, וכמה שאדם יותר מרומם הוא תופס את זה בצורה יותר רוחנית.
הרצון לבנים: אפשר לפוס את זה בצורה גסה, שרוצה רגש כזה נחמד. ויש בצורה יוצר עמוקה, שמעונייינת בהמשכות רוחני שלה. וכו'

[שומע ומשמיע]

ברור שיש דרגה של פשוטם של הדברים, והרבה ראשונים כהאב"ע והרשב"ם נמשכו לפרש האבות ע"פ הפשטות ממש, ואפילו הרמב"ן נמשך קצת אחריהם בהרבה דברים. אבל זה לא הנקודה
.....
וא"כ כל עניני ההרגשים הכתובים בתורה אף שבודאי ניתנו לנו ללמוד מהם, אבל הלומד ומדמה עצמו והרגשו לאבות אינו אלא שוטה בג' סימניה. במחילה.

מי רצה לדמות עצמו להם? בסה"כ שאלו שאלה מה העניין להנציח בשם עניין עצוב. האם ניתן ללמו דמפה שיש עניין לבטא רגשות. מה הבעיה?
כדרכם של האב"ע וכו'ו כו' ובעצם כדרכם של כולם, שסברו שהתורה ניתנה לנו ללמוד ממנה.

[דבק]

.....
ואם מספרים על ר' ישראל סלנטר שלא ראו עליו שום רגש כלפי בניו יותר משאר בנ"א, א"כ ב"ב שן ק"ו שכל האבות הגיעו לדרגה זו בדרכם על מפתן האמונה בהיות בני יום אחד, וא"כ כל עניני ההרגשים הכתובים בתורה אף שבודאי ניתנו לנו ללמוד מהם, אבל הלומד ומדמה עצמו והרגשו לאבות אינו אלא שוטה בג' סימניה. במחילה.

כל הדיבורים ה'גבוהים' האלו עדיין לא נוגעים כלום בעניין הנידון, האם ייתכן שקרעו בגדיהם על צער? התשובה היא כן, כמה נשגב שיהיה הצער הזה.
ואין דמיון כלל מאהבת אב לבן לצער על דברים גשמיים, דברים גשמיים אנו תופסים כפחותים ואין אנו מצפים שיהיה אצל האבות כן, אבל אהבת אב לבן אנו תופסים כדבר נשגב ומבקשים מה' שירחם כרחם אב על בנים, ומוכרח שיהיה הדבר אצל האבות, והחיסרון הוא אם אין להם רגש כזה.
ולעניין מה שכתבת שאמרו שר' ישראל סלנטר לא ראו עליו שום רגש על בניו יותר מאחרים, לא ברור מה הכוונה 'לא ראו' האם השתדל שלא להפלות וכו' הרי שזו מידה נכונה ואינה קשורה לאהבת אב לבנו, ואם כוונתך שבאמת לא היו לו רגשות כאלה יש לזה הגדרה מדעית - סוציופת. והאם כשהתפלל רחמנו כרחם אב על בנים לא הבין על מה מדובר?

[עושה חדשות]

תמחלו לי. האשכול הזה, ועוד כמה דומים לו לאחרונה, הזכירוני סיפור/משל.

===

עת צאתו של הרבי מויז'ניץ רבי ישראל שליט"א למסע לחו"ל, נערך מעמד צאתכם לשלום בנתב"ג, מאות חסידים מזמרים נפרדים לשלום, דרמה מרגשת.
עומד שם בצד אזרח ישראלי - תל אביבי טיפוסי, ומתעניין: במי מדובר? אחד החסידים מתנדב להסביר, הן זהו האדמו"ר מויז'ניץ.
הלה פוקח עיניים גדולות, "מה באמת? אני חייב לשוחח איתו". מנסים להסביר לו שזה בלתי אפשרי, הזמן קצר והרבי עסוק, אבל הוא בשלו, מוכרח לגמרי, לא יכול לוותר על שיחה קצרצרה עם הרבי.
הרבי מבחין בהמולה ומתעניין, במאי עסקינן? אחר שהוא קולט את האירוע, הוא מאשר, תנו לנו לשוחח כמה שניות.
התל-אביבי מתרגש, ופונה אל הרבי בשאילה-קביעה: האם אתה הוא הרבי מויז'ניץ מבני-ברק? תדע לך שאין כמו החלות מהמאפייה שלכם...

[אריך]

סוגיא חשובה זו בהבנת דברי תורתנו אינה מתפעלת מבדיחות כאלה ואחרות.

[אוצר החכמה]

לעניין מה שכתבת שאמרו שר' ישראל סלנטר לא ראו עליו שום רגש על בניו יותר מאחרים, לא ברור מה הכוונה 'לא ראו' האם השתדל שלא להפלות וכו' הרי שזו מידה נכונה ואינה קשורה לאהבת אב לבנו, ואם כוונתך שבאמת לא היו לו רגשות כאלה יש לזה הגדרה מדעית - סוציופת. והאם כשהתפלל רחמנו כרחם אב על בנים לא הבין על מה מדובר?

ח"ו. ברור שהכוונה שחינך עצמו לפעול באופן שכבש רחמיו על בניו במקום הצורך.
וגם בזה היו חכמים אחרים שנהגו אחרת ויש בעניינים כאלה דרכים שונות בעבודת ה' כ"א לפי עניינו.

כיוצא בזה מעיד בנו של הח"ח על אביו שלא היתה לו ידידות אישית עם בני אדם וכל ידידותו וקשריו היו סביב הצורך בעבודת ה' ובתיקון הכלל. גם בזה היו הרבה גדולים שנהגו אחרת והיתה ביניהם ידידות גדולה. עד שהאריז"ל אפילו מסביר מפני מה היתה אהבה ביניהם ותולה העניין בשרשי נשמתם.

[שומע ומשמיע]

תמחלו לי. האשכול הזה, ועוד כמה דומים לו לאחרונה, הזכירוני סיפור/משל.

חבל שת"ח ככת"ר, לא מתייחס לגופם של דברים אלא משייך עפ"י אסוציאציה, לאשכולות אחרים.

[שלמה בן חיים]

תמחלו לי. האשכול הזה, ועוד כמה דומים לו לאחרונה, הזכירוני סיפור/משל.

===

עת צאתו של הרבי מויז'ניץ רבי ישראל שליט"א למסע לחו"ל, נערך מעמד צאתכם לשלום בנתב"ג, מאות חסידים מזמרים נפרדים לשלום, דרמה מרגשת.
עומד שם בצד אזרח ישראלי - תל אביבי טיפוסי, ומתעניין: במי מדובר? אחד החסידים מתנדב להסביר, הן זהו האדמו"ר מויז'ניץ.
הלה פוקח עיניים גדולות, "מה באמת? אני חייב לשוחח איתו". מנסים להסביר לו שזה בלתי אפשרי, הזמן קצר והרבי עסוק, אבל הוא בשלו, מוכרח לגמרי, לא יכול לוותר על שיחה קצרצרה עם הרבי.
הרבי מבחין בהמולה ומתעניין, במאי עסקינן? אחר שהוא קולט את האירוע, הוא מאשר, תנו לנו לשוחח כמה שניות.
התל-אביבי מתרגש, ופונה אל הרבי בשאילה-קביעה: האם אתה הוא הרבי מויז'ניץ מבני-ברק? תדע לך שאין כמו החלות מהמאפייה שלכם...

אולי תסביר קצת את הקשר

[עושה חדשות]

ביקשתי מחילה מראש, ובבקשה לא להיעלב. אין לי טענות על הנידון החשוב הנ"ל, כי אם על כמה תגובות כאן (ובאשכולות דומים). וגם בהם אין לי ביקורת (בהכרח) על התוכן, כי אם על הנימה. כי היא כבר ממש הזכירה לי את הקשר בין מאפיית ויז'ניץ אל הרבי מויז'ניץ. אם לא הובנתי לא נורא, מן הסתם יש לכם דברים יותר חשובים להתעמק בהם. ושוב - בקשת מחילה.

[שומע ומשמיע]

הבקשה התקבלה.
ממעריצו הוירטואלי.

[אפשר]

מרעדט און מרעדט און אלע קלאפען קאפ אין וואנט.

[עושה חדשות]

אני שוב מתנצל על הבדיחה הלא-יפה שהבאתי לעיל, ומצהיר בזאת שלא כיוונתי במסויים על אף אחד מהחכמים המופלגים שכתבו כאן לפני, אלא שהנושא בעצמו גורר הסתכלות לא ראויה על מעשי הקדמונים, דרך המשקפיים הצרות שלנו. (והאמת היא שגם המנתקים את האבות מעניינים שברגש, וגם המחברים אותם הדק היטב, עלולים להיכשל במעשה ד'מאפיית ויזניץ'). אולי לשונו של הר"ן בדרשותיו, תמחיש יותר את הנקודה. ז"ל -

וזהו הדבר המטעה ההמון, וזה הטעות הוא נמשך בכל הכוונות, כי ההמוני, כשרואה האנשים הטובים והחסידים מתעסקים בעניני העולם, כמו שאנו רואים האבות שהיו עושים עיקר מהזריעות והמקנה, ואמרו רבותינו ז"ל ויותר יעקב לבדו, שנשתייר על פכים קטנים, וכשההמוני רואה זה אומר בלבו אעשה כן גם אני, ואוי להם לבריות רואות ואינן יודעות מה רואות, כי אינן רואים רק חיצוניות הדברים, לא פנימיותם, כי הצדיקים עושים כל דבריהם לתכלית טובה וכראוי, ויתר האנשים תכליתם ללא דבר.

[נשר]

אין לי הק' מה להוסיף חוץ מזה שגם אני צמא לביאור הענין.

אבל יש כאן קצת סתירה מיניה וביה,

הטוענים שהם רואים ברגשות המוזכרים בתורה משהו טבעי ואנושי וכו' וכו' הם לא יכולים להתחמק מלהסביר חטאים מורכבים או מצבים אחרים,
כלומר, אם אתה לא מצליח להבין נישואין של אדם בן ארבעים עם ילדה בת שלוש, אתה לא יכול לומר שאת החלק של ויאהב את רבקה אתה כן מבין. אי אפשר להפריד. כך לענ"ד.



קשה מאוד לדבר על אבות העולם מהרבה טעמים.

אז אולי ניקח דוגמא, ממחלוקת בין גדולים, בדור קודם. (הבוחר יבחר דוגמא שנוחה לו)

אפשר לקרוא על מחלוקת על ניהול חסידות/ישיבה/קהילה. ואחד רוצה שרק הוא יהיה והשני רוצה שיהיה גם לו וגם לשני, וכו' וכו'.

על פניו, הטיעונים יכולים להישמע בדיוק כמו שני ילדים שרבים, אני תפסתי, אני הייתי ראשון, הבטיחו לי, הוא התחיל וכו'
אבל זה לא מסתבר כל כך כי בכל זאת זה אנשים גדולים, וקשה לקבל כזו חוסר מודעות, לראות אדם מדבר על מידות ועל בין אדם לחברו ואחר כך עושה בדיוק הפוך.

וגם לא מסתבר כל כך שמה שאנחנו רואים לנגד עינינו זה הבל ומצג שוא, ובאמת כל אחד רוצה רק לוותר אלא שאליהו נגלה אליו ואמר לו שרק כך תבוא הגאולה השלימה.

ולכן הלב נוטה לומר, שיש מערכת שלמה של כוחות שפועלת בכל נפש ובכל עולם ובכל זמן, באותה שלמות ובאותה הרמוניה.

וכאשר אנו רואים מריבה בין שני ילדים - יש לפנינו צורה של ויכוח, וכך היא צורתו האמיתית של הויכוח, אלא שהויכוח הוא על שטויות. אבל לעולם כך היא צורתו של ויכוח, וכאשר יתוכחו אנשים גדולים יותר על דברים גבוהים יותר, הויכוח בצורתו החיצונית יראה אותו דבר אבל הוא "יכיל בתוכו" עומקים שאין אנו יכולים לתפוס.

גם אם יש לפנינו צורה חיצונית של אשה שמצטערת, אי אפשר לומר שיש כאן סיפור פשוט ואנושי על אשה שהצטערה. נכון שבחיצוניות היה כאן צער, אבל יש אלפי רבדים בצער, זה לא ענין של צער על דבר פשוט או על דבר חשוב, זה צער בקומה אחרת, זה צער של אחת האמהות!

[עושה חדשות]

אני עובר לנושא קצת אחר, ברשותכם:

סמיכה ותנופה - פעולות או ביטויים

התעוררתי דבר מעניין, אשמח לשמוע הוספות.

נתאר לעצמינו שבמקומינו לא היה מקובל ללחוץ ידיים, או דוגמא יותר חריפה אם לא היינו מכירים במקומינו-תקופתינו את המושג "נשיקה" בשום וריאציה שהיא.

כעת נלמד בד' חז"ל על נשיקת ס"ת, או איש לאשתו וכד', בתור "מצוה" או "ענין". וירחיבו לנו חז"ל בפרטי המעשה, כיצד היא הנשיקה, באיזה צד של הפה ובאיזו זוית, גדרי נקיות הפה, וצורת עמידת הגוף, ובעיקר ידגישו שהנשיקה צריכה להיעשות מתוך "אהבה".

קל לשער, שאחרי היצמדות מוחלטת לכל ההוראות, עדיין הנשיקה תהיה תפילה וחסרת טעם, ואין האשמה תלויה בהם כמובן, אלא במציאות חיינו שאינה מכירה את הטקס המבטא את האהבה.

א"כ יש לחקור על מושגים אחרים, כמו למשל סמיכה על הקרבן, תנופה, נענוע ד' מינים, קריעה על המת, וכו'. שמא אנחנו מחסרים את העיקר מן הספר. זאת אומרת שלמרות שהנענוע ייעשה כראוי מצד צורת ההולכה וההבאה ומס' הפעמים וכו', אבל הטקס עצמו יש בו "אמירה" מסויימת שאותה פספסנו. (מזכיר את ההסיבה בליל הסדר בתנוחה הכי לא נוחה).

השאלה היא, האם זה חשש נכון, ואת"ל שיש יסוד להסתפק בזה, א"כ מה מוטל עלינו לעשות כדי לתפוס את הנקודה.

מן הסתם להגר"ל מינצברג יש מה לומר ע"ז, וכן חכמים נוספים. אשמח לדעת על התייחסות קולעת וממצה.

[דרומי]

הערה קלה לחקירתו החדשה של עו"ח:

אין זה רק ענין תיאורטי, אלא שהכהנים מברכים את העם בכל יום "לברך את עמו ישראל באהבה"