למה אנשים מעדיפים לאכול לחם שבצקו החמיץ, ולא לחם מצה? הרי צריך לטרוח בשביל זה. האם זה משום מרקם יותר רך? טעם אחר של לחם חמץ? האם משום ששומר על הטריות יותר זמן מאשר לחם מצה? (כך פעם שמעתי, וטעון בדיקה. כמובן שלא מדובר על המצות היבשות המודרניות). האם יש הבדל בין מה שהחמיץ ע"י שמרים למה שהתנפח ע"י סודה לאפיה או שיטה אחרת?
אני מבין, שהשאלה הזאת מתאימה יותר לפורום של קולינריה, או היסטוריה של האוכל, אך נתעוררתי לשאלה הזאת בעקבות עיון בטעם של איסור הקטרת חמץ במזבח. מה גם שיש מצווה להביא חמץ בשתי לחם של שבועות ובלחמי תודה, אך שם זה לא עולה על המזבח. ואינני מוצא את התשובה.
אשמח אם מישהו יוכל לעזרני.
נ.ב. ראיתי ושמעתי כמה טעמים שונים לאיסורם של שאור ודבש במזבח. וכדי לעיין יותר אני רוצה להבין מושג של חמץ בכללותו.