בפ"ק דסנהדרין מסופר על רבי שביקש ממי שיאכל שום שייצא. ושמואל הקטן יצא שלא להלבין פני אותו אדם. ועמדו כולם ויצאו.
וצ"ע: א) מה ההיתר להלבין פני מי שאכל שום. ואמנם שזה לא הגון לעשות כן בבואו לבהמ"ד (כמבואר שם וברש"י), אבל עד כדי כך?
ב) האם יש ללמוד מהנהגת שמואל הקטן שהיתה לו ביקורת על הוראת רבי? שהרי בגללו עמדו כולם ויצאו והתפרק השיעור. (ואולי לא ידע שכולם ייצאו. הגם שתמוה וכי לא חשב שהריח יישאר??)
כולנו יודעים שהיו חכמים שהיו לעתים פוגעים בתלמידים תוך כדי שיעור. וכן ראיתי בחכם שהקפיד שלא ייכנסו לשיעור בלא רשות, ונכנס אדם בתום לב, והרב לא המשיך עד שיצא. ובודאי התבייש הלה.
מה גדר הנהגה זו? האם זה כמו אדם שנכנס לביתי בלי רשות שזכותי להוציאו החוצה אף שיתבייש. או שזה היתר של תועלת לתלמידים?