הנה, מצוות עשה [דאורייתא או דרבנן] לייחד שמו יתברך פעמיים באהבה בכל יום תמיד, ולקרוא קר"ש בערב ובבוקר, ודרשינן ליה מדכתיב "והיו הדברים האלה וגו' ודברת בם וגו' ובשכבך ובקומך", דהיינו בזמן שכיבה שהיא בערב, ובזמן קימה שהיא ביום. ובאמת, אין הדבר תלוי ביממא ובליליא, אלא בזמן שכיבה ובזמן קימה דוקא, אלא שהמציאות היא שדרכם של בנ"א להיום שוכבים בלילה וקמים בבוקר, ובאמת אליבא דהלכתא הר"ז תלוי בזמני שכיבה וקימה ולא בזמני יום ולילה, כמבואר בגמ' ברכות.
והנה, בטעמא דמילתא שזמן קר"ש אינו אלא עד ג' שעות, מבואר בגמ' שאז הוא זמן קימה, ואע"פ שזמן קימה של רובא דעלמא קודם היא, מ"מ בני מלכים אין דרכן לקום ממיטתן רק עד אחרי ג' שעות. והנה, נפשי בשאלתי למה לא אמרי' שכיון שנשתנה דורינו בעקבות התפתחות החשמל, שזמן הקימה אינו דומה לזמן הקימה של ימי חז"ל, שהרי מאז שזרחה אורה של החשמל בעלמא, נשתנו סדרי בראשית, שהרי כל הסיבה למה קמו פעם מוקדם יותר אינו אלא בגלל שהלכו לישון מוקדם, שכיון שירד הלילה ונעשה חושך ואפילה, ממילא הלכו לישון בשעה שש בערב, משא"כ היום שהכל ממשיך כרגיל תחת אור החשמל, הרי אין הולכים לישון כ"כ מוקדם אלא בשעה 11 ויותר, ולכן גם אין קמים כ"כ מוקדם בנץ החמה, אלא מאוחר.
ואבאר קצת ביתר ביאור, דהנה גבי נר חנוכה מצינו שמבואר בגמ' שזמנה עד שתכלה רגל מן השוק, ומבאר הגמ' דהיינו עד שתכלה רגלא דתרמידאי שהם האחרונים בשוק, וביאר הר"מ דהיינו עד כחצי שעה אחרי השקיעה, ומצינו להרבה מן הפוסקים שכתבו שכהיום שנשתנו הדברים הרי הזמן הזה מאוחר יותר, לעומת כן ס"ל לשאר הפוסקים, שתכלה רגל מן השוק אינו טעמא דמילתא וסיבה, ואינו אלא סימן, ומטו משמיה דהגרי"ז מבריסק שהביא ראי' שאינו אלא סימן ולא סיבה, דהא מצינו לשון זו "עד שתכלה רגל מן השוק" גם גבי תפילין עד אימתי זמן תפילין, והתם לא שייך לומר שהיא סיבה, ואעפ"כ חשש הגרי"ז להלכה ולמעשה שיתכן שכאן אכן סיבה היא ולא סימן.
עכ"פ לכאורה ה"ה לעניינינו, שבפשטות "ובקומך" שאמרה תורה, היא היא הזמן, והיינו שזמן הקימה היא זמן הקריאה, דהיינו שהקימה בפשטות סיבה היא ואינו סימן לזמן מסויים, וא"כ אם כהיום זמני הקימה נתאחרו א"כ גם זמן הקריאה תתאחר, ומבואר בגמ' דאזלינן בזה אפי' אחרי מיעוטא דעלמא, דהיינו בני מלכים שקמים בזמן המאוחר ביותר, וא"כ גם כהיום יהיה הדבר תלוי בזמן קימה בפועל.
וביותר יל"ע דהנה יעויין בכס"מ על הרמב"ם פ"א מהל' קר"ש הי"ג שביאר שזמן קר"ש עד ג' שעות אינו אלא אסמכתא בעלמא, אבל מעיקר הדין זמן קר"ש כל היום כמו שזמן קר"ש בערב זמנה כל הלילה, ע"ש, ובביאור תקנת חז"ל נראה, שאע"פ שזמנה כל היום וכל הלילה, ראוי יותר לקרוא בתחילת זמנה ולא בסוף זמנה, דהיינו שאין ראוי לאחר ולקרוא רק באמצע היום או בסוף היום, אלא בתחילת היום דהיינו עד ג' שעות, ורק סמכוה אקרא דזמן שקמים אבל אין זה עיקר הטעם עיי"ש בדבריו.
ולכאורה מי שישן ולא קם עדיין כשהגיע זמן קר"ש, שבפשטות לא היה שייך דבר זה עד להתפתחות החשמל כנ"ל, וקם רק בגלל שעובר זמן קר"ש הרי זה נראה כאחוכא ואטלולא, שהרי כל עיקר הטעם שצריך לקרוא עד ג' שעות אינו אלא בגלל שצריך להקדים לתחילת יומו, והרי זה עדיין לא התחיל יומו כל עיקר, ורק אחרי שיקום מתחיל יומו ואז יהיה מחוייב להקדים כמה שיכול, אבל לקום כדי לקרוא אין זה אלא כסתירה מיניה וביה, ודוק.
לא כתבתי כן להורות להלכה ולמעשה ח"ו, אלא לברר אמיתת הדין, ומי שיכול להעיר עיני בזה בתשובה הגונה, אשמח לשמוע ולקבל.