הטוב מטבעו לעומת המתגבר על יצרו

[מוישי]

לאור דברים שנידונו באשכול סמוך וראוי לדון על כך בפני עצמו, הנני להביא לחו"ר את נושא הדיון.
וכך העליתי בליבון הדברים.


הזדמן לידי מקרה שעוררני להעמיק בנושא, וכך היה: נכנסתי לחנות לקנות משהו מסוים ולקחתי ממנו 2 פריטים, ניגשתי לקופה לשלם, ועמדתי לעזוב את החנות, הצצתי בחשבונית וגיליתי שהמוכר חייב אותי רק על פריט אחד במקום על שניים שלקחתי. ניגשתי אליו ועוררתי את תשומת ליבו לעניין, הלה התפעל ואמר לי, תשמע, אני לא יכול לעצור אותך מלעזוב את החנות בלי לשלם, אבל אם תרצה לשלם, בבקשה. אמרתי לו, מה פירוש, אני גנב? לקחתי, אני משלם! אנו מצווים על לא תגנוב. הרגשתי טוב עם עצמי, שזכיתי לקדש שם שמיים. אבל לאחר זמן הרהרתי בדבר, ותמהתי, וכי כל אדם אחר חילוני לא היה נוהג כן? הלוא זוהי מידה בסיסית של יושר. אז נכון, שיש הרבה גנבים ומעלימים ומנצלים טעויות אבל מי שיושר בלבבו, ודאי יגש להחזיר ולשלם. אז בעצם, מה הניע אותי לחזור לשלם? האם מידת היושר שבי, או שכך ציותה התורה ואני בעצם לא ישר באמת. כך הרהרתי רבות והעמקתי בנושא עד שאורו עיני, אני חונכתי לא לגנוב מכח ציווי התורה. אבל נוהג זה כ"כ השתרש בליבי, עד שבהזדמן אירוע כזה, מעצם טבעי כבר התקוממתי נגד העלמת תשלום. כי זהו בדיוק רצון התורה בציווי לא תגנוב, לא תרצה לגנוב, כי ע"י השמירה על הציווי המעשי, תגיע ממילא ליושר לבב והתרחקות מעוול.
והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ורש"י מביא מחז"ל: רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים:
מבואר שהתורה לא באה לקבוע ולעצב את רצונות האדם אלא לקבוע לו גדרים מה מותר ומה אסור. ולא נדרש מהאדם למאוס בדברים שהתורה אסרה, אלא רק להתרחק מהם. ואמנם ישנם מצוות שהציווי בהם הוא על הרצון והרגשת הלב כמו לא תחמוד וכמו ואהבת את ה"א ואהבת לרעך וכהנה רבות.
ויש לעיין לגבי איסורים שאף דעת אומות העולם מרחקתם, כגון גזל וניאוף ורציחה, האם גם בציווים אלו לא נא' למאוס אלא רק להתרחק, או שמא לגבי איסורים אלו ציוויי התורה הם לא רק להתרחק אלא למאוס.
והנה הרמב"ם בשמונה פרקים פ"ו שואל: מה מעולה יותר, האם מי שנפשו מתאווה לרע אך מתגבר על תאוותיו ועושה אך טוב. או שמא מי שנפשו משתוקקת אל הטוב ועושה הטוב מתוך טבעו.
וכתב לחלק בין מצוות שכליות אשר אילולי כתבתם התורה היינו אומרים כן משכלנו, כגון גזל ניאוף ורציחה שאף דעת אומות העולם מרחקתם, שבזה אכן יותר טוב מי אשר אינו נמשך אחר תאוות אלו כלל והוא מושלם המידות. אמנם לגבי מצוות שמעיות אשר אילולי כתבתם תורה לא היינו אומרים כן, כגון שעטנז ומאכלות אסורות, שבזה נכונים דברי חכמינו שאין למאוס בהם אלא רק להתרחק מהם מחמת ציווי תורתנו הקדושה.
ומה שאמרו חז"ל אל תאמר אי אפשי לא אמרו אלא כלפי איסורים אלו כגון חזיר וכלאים. ויש לעיין לגבי עריות כגון אשת אביו האם מכלל השכליות הן או לאו כי בפר' אחרי מות קראן הכתוב תועבות.
ומדברי הרמב"ם מבואר שהציווי להתרחק מגזל, ניאוף ורציחה, אינו דומה לאיסור שנוהג אצל אוה"ע כלפי עניינים אלו, כי אצל אוה"ע לא נועדו איסורים אלו אלא על מנת לשמור ולתקן חיי חברה תקינים ולקיים את העולם ועז"א לולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, אבל התורה לא באה לתקן את החברה ולקבוע סדרי עולם, אלא באה לגדל ולרומם את האדם ולהרחיקו מן המידות המגונות הללו, שאל"כ די היה אם ציותה התורה על המעשים ולמה ציותה על המידות.
ומבואר עוד, שיש מוסר אנושי טבעי המונע את האדם לעשות עוול כגון גזל ניאוף ורציחה, ואל אותו מוסר מכוונת התורה את ציווייה, ואנו מצווים מהתורה לבסס את אותו מוסר, לתקן את המידות שמצד טבע האדם עליהן להיות מתוקנות. ולא להזניח ולהתקלקל במידות מגונות.
נמצא שיש בציווי התורה שני חלקים. חלק א' הוא מעשי, כלומר לא לגנוב ולרצוח ולנאוף. וחלק שני, התורה מצוה על האדם שמעצם טבעו יתרחק מתאוות אלו. כלומר, יעבוד על עצמו ויגיע למדרגה כזו שאינו זקוק לציווי התורה על מנת שלא להגיע לחטא, אלא מעצמו ימנע מהחטא. אז אם עומד אדם בפני פיתוי של גזל וכיו"ב, הוא יכול הימנע מכך בשני דרכים, א' כי התורה אוסרת. ב' כי זה לא מוסרי.
ואם על חזיר וכלאים אמרו חז"ל שלא יאמר אדם נפשי קצה ואי אפשי, אלא יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. אז על גזל וניאוף לא יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, אלא יאמר נפשי קצה ואי אפשי.
נמצא שמי שנמנע מהגזל כי זה לא מוסרי הוא נעלה יותר ממי שנמנע בגלל ציווי התורה. כי הרי התכלית של ציווי התורה הוא להטמיע ולהשריש את אותו מוסר. ויותר מכך, מי שנמנע מגזל רק בגלל שהתורה ציותה, הוא בעצם מושחת בנפשו, וגזלן בכול, אלא שבפועל מנעתו התורה לגזול. א"כ הנמנע מגזל בגלל צו מצפונו, זהו גופא כונת התורה באיסור הגזל.
שהנה בכל מצוה יש את הכונה הכללית לקיים רצון ה' ולעשות מצותו, ויש את הכונה הפרטית בכל מצוה כגון אכילת מצה - זכר ליצי"מ וכן כל כיו"ב. ואם בשעת אכילת מצה יכוין זכר ליצי"מ ולא יכוין לקיים את המצוה של אכילת מצה לא יצא ידי חובתו, [אילולי הדין שסתמן לשמן, עי' בבה"ל בהל' ציצית]. אמנם בנוגע לאיסורים של גזל וכיו"ב, הכונה להיות מוסרי היא היא כונת האיסור, לא כמו מצה זכר ליצי"מ. ואם נמנע מגזל כי זה לא מוסרי, זה גופא קיום רצון ה'.
ויש לעיין, שהרי אדם המנמע מלא תעשה, מקבל שכר כאילו קיים מצות עשה. וא"כ האם בעל המוסר השלם, המתוקן במידותיו ואינו מתאוה לגזל וכיו"ב, האם אין לו שכר? ומובא בשם הגרי"ס שמי שהיה בדרגה רוחנית ירודה ובאותו מצב התמודד עם הנסיונות, ומאז עלה ונתעלה ושוב קל לו עשרת מונים להתגבר על יצרו באותו ענין. השכר שהוא מקבל על כל התמודדות, היא כפי מצבו הראשוני, כי הוא זה שהעלה וגדר עצמו. ומסתבר שה"ה לענייננו.
והנה ידועים דברי החזו"א [....] שאין כזה דבר מוסר אנושי אלא המוסר האמיתי הוא רק מה שהתורה קבעה, ולכאורה, זו גישה שונה מזו של הרמב"ם, שעל איסורים אלו השכל מחייב אף אילולי ציווי התורה, ולא עוד אלא שהשכל הישר הוא מדד להכריע מה נאמר בציוויי התורה, אם לפרוש רק ממעשה או גם ממשיכה לאותו ענין.
ויתכן לומר שלא רק שהחזו"א לא חולק על הרמב"ם אלא אף משלים את דבריו, שהנה הקב"ה מקומו של עולם והסתכל בתורה וברא את העולם, אז ה' קבע שלגנוב הוא רע מוחלט, ולכן ברא את העולם באופן כזה שלגנוב הוא רע לעולם ורע לנפש האדם. וא"כ צדקו דברי החזו"א שהתורה קובעת מהו מוסרי. וצדקו דברי הרמב"ם ששכל האדם מחייב כן, וזה מפני שכך קבעה התורה.
אלא שיש לעיין במקרים שהמוסר והתורה לכאורה מתנגשים. כמו גזל עכו"ם לפי דעה אחת שאינה אלא מפני חילול השם. ועוד כיו"ב.
עוד יל"ע שהרי אחז"ל גזל ועריות נפשו של אדן מחמדתן, ומשמע שאין אפשרות להפוך טבע זה.


אשמח לשמוע את דעות החכמים

[אבןטובה]

הרמב"ם חולק עם בכעלי הפלסופים בזה בח' פרקים להרמב"ם
ובאמת הוא מח' בין ר' חנינא ור' יוחנן כמ"ש תוס' ערובין סה. ד"ה מסר
וייש"כ

[בברכה המשולשת]

ייש"כ לרב מוישי שליט"א

לכאורה נושא האשכול קשור גם למחלוקת בין רבותינו בעלי המוסר למרנא הנצי"ב בעניין שורש מצוות בין אדם לחבירו, שנכב"ב

[מוישי]

הרמב"ם חולק עם בכעלי הפלסופים בזה בח' פרקים להרמב"ם
ובאמת הוא מח' בין ר' חנינא ור' יוחנן כמ"ש תוס' ערובין סה. ד"ה מסר
וייש"כ

איפה ראית שהרמב"ם מביא דעת הפילוסופים?

[מוישי]

ייש"כ לרב מוישי שליט"א

לכאורה נושא האשכול קשור גם למחלוקת בין רבותינו בעלי המוסר למרנא הנצי"ב בעניין שורש מצוות בין אדם לחבירו, שנכב"ב

תןכל להרחיב?

[מן השורה]

מה עדיף,
כלפי מה?

הלא בשכר עוה"ב, הכל לפי הצער,
ורחמנא ליבא בעי, ושאול בא' ועלתה לו ודוד בשתים ולא עלתה לו , כידוע ד' הגר"א ועוד , כי דוד נולד במזל מאדים.

מאידך, הלא במעשים בכמות, הטוב מטבעו עושה יותר,
א"כ לא ברור לי הכותרת.

והנאום הארוך, במחילה, אם אפשר לתמצת במשפט אחד.

[מוישי]

מה עדיף,
כלפי מה?

הלא בשכר עוה"ב, הכל לפי הצער,
ורחמנא ליבא בעי, ושאול בא' ועלתה לו ודוד בשתים ולא עלתה לו , כידוע ד' הגר"א ועוד , כי דוד נולד במזל מאדים.

מאידך, הלא במעשים בכמות, הטוב מטבעו עושה יותר,
א"כ לא ברור לי הכותרת.

והנאום הארוך, במחילה, אם אפשר לתמצת במשפט אחד.

אם הכותרת לא מובנת, אז תיכנס ותקרא את התוכן, ואם הוא ארוך ואין לך כח אז מה השאלה שלך? אולי גם נכניס לך את זה לוריד דרך אינפוזיה ולא תצטרך בכלל לאמץ את הראש?

[ישנו]

הרמב"ם חולק עם בכעלי הפלסופים בזה בח' פרקים להרמב"ם
ובאמת הוא מח' בין ר' חנינא ור' יוחנן כמ"ש תוס' ערובין סה. ד"ה מסר
וייש"כ

איפה ראית שהרמב"ם מביא דעת הפילוסופים?

הרמב"ם הרי פותח שם את הנושא עם דברי הגמ' של אל תאמר אי אפשי, ומול זה מביא את דברי הפילוסופים שיותר חסיד מי שאינו מתאווה לגזול ממי שמתגבר על יצרו, ומיישב כאן במצוות שכליות כאן במצוות שמעיות.

ולגוף הנושא, בוודאי שאדם לא אמור להתאוות לרצוח ולהימנע כי כך אמרה התורה, ואדם כזה הוא סכנה לאנושות (מה לעשות לפעמים נכשלים בעבירות), ומאידך ההימנעות מרציחה רק בגלל שזה מעשה רע זה ערך אנושי ולא ערך יהודי, והיהדות היא השילוב של שניהם, שיש כאן עמידה מול השני ובד בבד זה מייצג את הא"ס והעמידה מול הקב"ה.
(היה ע"ז פאנל בחנוכה של הרב אוריה ענבל והרב פייבלזון, מי שרוצה לשמוע יכול להיכנס לאתר בית מדרש הגר"א).

[מוישי]

הרמב"ם חולק עם בכעלי הפלסופים בזה בח' פרקים להרמב"ם
ובאמת הוא מח' בין ר' חנינא ור' יוחנן כמ"ש תוס' ערובין סה. ד"ה מסר
וייש"כ

איפה ראית שהרמב"ם מביא דעת הפילוסופים?

הרמב"ם הרי פותח שם את הנושא עם דברי הגמ' של אל תאמר אי אפשי, ומול זה מביא את דברי הפילוסופים שיותר חסיד מי שאינו מתאווה לגזול ממי שמתגבר על יצרו, ומיישב כאן במצוות שכליות כאן במצוות שמעיות.

ולגוף הנושא, בוודאי שאדם לא אמור להתאוות לרצוח ולהימנע כי כך אמרה התורה, ואדם כזה הוא סכנה לאנושות (מה לעשות לפעמים נכשלים בעבירות), ומאידך ההימנעות מרציחה רק בגלל שזה מעשה רע זה ערך אנושי ולא ערך יהודי, והיהדות היא השילוב של שניהם, שיש כאן עמידה מול השני ובד בבד זה מייצג את הא"ס והעמידה מול הקב"ה.
(היה ע"ז פאנל בחנוכה של הרב אוריה ענבל והרב פייבלזון, מי שרוצה לשמוע יכול להיכנס לאתר בית מדרש הגר"א).

א. הרמב"ם לא מביא את דברי הפילוסופים אלא את דברי חז"ל, עי"ש.

ב. יש את הפאנל בכתובים? קשה לי להקשיב

[ישנו]

כנראה במהדורות שלך אין את הקטע הזה (פרק ו').

אמרו הפילוסופים, שהמושל בנפשו, אף על פי שיעשה המעשים המעולים - הרי הוא עושה הטובות והוא מתאוה למעשי הרעות ומשתוקק להם, והוא ניפתל עם יצרו, ומתנגד במעשהו למה שיעירוהו אליו כוחו ותאוותו ותכונת נפשו, והוא עושה הטובות והוא מצטער בעשייתן. אבל המעולה - הרי הוא נמשך במעשהו אחר מה שיעירוהו אליו תאוותו ותכונתו, ויעשה הטובות והוא מתאוה ומשתוקק להן. ובהסכמה מן הפילוסופים, שהמעולה יותר טוב ויותר שלם מן המושל בנפשו

[מוישי]

אוקי, טעיתי, אבל מצטט גם מחז"ל כן, ומדוע נקטת שהרמב"ם חולק על הפילוסופים, הרי הוא מבדיל ומחלק בין הדברים ושניהם אמת, גם בזה טעיתי?

[ישנו]

לא אמרתי שהוא חולק, הוא מקשה סתירה בין דברי הפילוסופים למה שאמרו אל תאמר אי אפשי כו' ומיישב כאן במצוות שכליות כאן במצוות שמעיות, ומבסס זאת על דברי חז"ל של הגמ' ביומא על מצוות שאלמלא ניתנה תורה דין הוא שייאמרו.

[מוישי]

וזה בדיוק מה שכתבתי בהודעה הראשונה

[אבןטובה]

עי' ישמח משה הפטרת פרשת ראה
ואז יאיר עיניך במאור התורה

[עולה מן הארץ]

נדמה לי שהכותרת אינה זהה לנושא הנידון. הנושא הנידון באשכול הוא האם יש לעשות את המצוות השכליות מחמת ציווי התורה או מחמת המוסר אבל הכותרת היא "הטוב מטבעו לעומת המתגבר על יצרו".
לכאורה הכותרת שייכת לנידון של במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'

[בברכה המשולשת]

ייש"כ לרב מוישי שליט"א

לכאורה נושא האשכול קשור גם למחלוקת בין רבותינו בעלי המוסר למרנא הנצי"ב בעניין שורש מצוות בין אדם לחבירו, שנכב"ב

תןכל להרחיב?

לפי רבותינו בעלי המוסר צריך לקיים מצוות בין אדם לחבירו מתוך ואהבת לרעך, שתהיה אהבה, ולא כי יש ציווי (בלבד...)
לפי מרנא הנצי"ב אם יש יעשה כך לא קיים את המצוה

[אוצר החכמה]

איפה הנצי"ב כותב שהאוהב את חבירו אינו מקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך?

[בברכה המשולשת]

לא על דין "ואהבת" עצמו (כפי שניתן להבין מהניסוח הלא מוצלח שלי) אלא על שאר מ"ע בין אדם לחבירו

[פשיסחא]

סיפור מהרבי ר' בונם מפשיסחא בענין זה,

נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך (דברים ט"ו י). סיפר לי אחד מהתלמידים בהיותי בפרשיסחא, מצדקת אדמו"ר ז"ל, פעם אחת נסע הרבי ר' בונם זי"ע מדאנציג לביתו דרך עיר שעפס. ושם היה מופלג אחד, ושמו ר' זלמן חסיד, והיה עני מאד. ויהי כאשר בא הרבי ז"ל לאכסניה, שלח אחרי הר' זלמן הנ"ל, ואמר לו, הא לך מלוא חפנים מעות, ולך עשה סעודת מרעים, כמו שנהוג אצל חסידים, כיד המלך. ולקח ר' זלמן את המעות והלך לביתו להכין סעודה כמצווה. ולקח דגים ועופות ומיני משקאות וכל צרכי הסעודה, ונשאר עוד בידו סכום כסף. והרבי זי"ע, קרא את המשרת של בעל האכסניה, ובקש ממנו שישלח אליו סוחר פרוות, וקנה ממנו מעיל פרווה וכובע פרווה (א פיטער און א לאפין היטעל), וכן קנה נעלים וגרבים וחתיכת בד פשתן, שנתנו מיד לחיט לתפור לו כתונת יפה. בקיצור, הוא הזמין עבור אותו ר' זלמן, כל הצטרכותו בביגוד ולבוש. וכשאר הגיע הזמן ללכת לסעודה, ציווה למשרת לארוז את כל הכבודה, וללכת אתו לביתו של ר' זלמן לסעוד עמו. וכאשר הגיעו לבית, הלביש הרר"ב את ר' זלמן מכף רגל ועד ראש, ושם עליו גם את המעיל והכובע, כי היה אז חורף ובבית היה כפור, כי לא היה במה להסיק את התנור. ויפן הרר"ב כה וכה, וירא, כי גם הבני בית והילדים הקטנים ממש קופאים מקור, כי אין בגד ללבוש. ונתן למשרת כסף, וצווהו ללכת לחנות ולהביא בדים בכדי לתפור לכולם שמלות. והיה להם שמחה גדולה עד אין שיעור. ואחרי שגמרו לאכול, הביאו כל מיני משקאות ויינות טובים להטיב לבם. ואחר הסעודה, חזר הרר"ב לאכסניתו בלווית ר' זלמן. ויהי כאשר עמדו להפרד, לקח אדמו"ר זי"ע כמה רובלי כסף, ונתן לר' זלמן להנאותו (א דיזנע). ותמה מאד ר' זלמן ולא רצה לקבל, באמרו, הלא נשאר לי מעות מקנית צורכי הסעודה, וגם קבלתי מספיק בגדים ומלבושים, ומה זה שאקבל עכשיו עוד מעות! והשיב לו הרר"ב זי"ע, הלא התורה אמרה, נתן תתן ולא ירע לבבך בתתך לו, והדקדוקים רבו. אבל הפשט הוא, כי זה שנותן לעני בתורת רחמנות - אינו בכלל צדקה. והוא כמו שמבריא גופו, שאינו יכול לסבול עוד רחמנותו וצרותיו. ולזה, צריך ליתן צדקה כמה פעמים, עד שלא ירע לבבך. היינו, שלא יהיה עוד רחמנות על העני המקבל, ואז מקיים אחרי זה מצות צדקה. ועכשיו - המשיך הרר"ב זי"ע - שנתתי לך את כל מה שהיית צריך, אין לבי כואב עליך עוד, וכעת יכול אני לקיים מצות צדקה כראוי כציווי התורה הקדושה. וכל יגיעתי היה שאבא למדינה זו ואקיים את המצוה, ואם לא תקבל ממני עכשיו את המעות - היתה כל יגיעתי ח"ו לריק. ואז תיכף כששמע הר"ר זלמן את דברי הרבי ז"ל, נתרצה וקיבל את המעות בסבר פנים יפות, ונפרדו זה מזה בברכה ושלום. וראה, הנמצא איש כזה אשר רוח אלקים בקרבו.

[פשיסחא]

מאמר מהאברבנאל פר' וישלח בעניין זה,

פחד יעקב ויראתו מעשו, לא היה מחולשת אמונתו ובטחונו בייעודיו, כי באמת לבו בטוח בה'. אבל היה פחדו כדרך הגיבור האמתי, שבהיכנסו למלחמה יפחד מהמוות וירגיש בסכנה, אבל מפני המעלה יבזה החיים ויבחר המוות היפה. וכמו שזכר הפילוסוף בספר המידות. ומי שייכנס למלחמה לחשבו שלא ימות - לא ייקרא גיבור, כמו שמי שיתן צדקה להבזות הממון בעיניו - לא יקרא נדיב. כי לא עשה זה לטוב בחירתו, אלא מפני היותו מבזה את הממון. ולכן ראוי לגיבור שיתעצב מן המוות - ועם כל זה יבחר בה מצד המעלה; ולנדיב שיאהב הממון אבל יתנהג מצד המעלה. וכן היה ענין יעקב. כי אם היה בלתי ירא ולא מפחד מעשו שיהרגהו ויהרוג את נשיו ובניו, הנה בלכתו אליו לא היה מורה על בטחונו בשם יתברך ובייעודיו, כי יהיה הולך אליו לחשבו שיתנהג עמו כאח. אבל עתה ששיער בשנאתו אותו וידע זה בבירור, עד שהכוח החיוני אשר ליעקב התפעל מזה, כי ראה ופחד. ועם כל זה שכלו המנהיג את הכוח המתעורר אשר לו - כמו שראוי לבעל המעלה - גער בו על פחדו, והתאמץ והלך לקראת אחיו, זה באמת הראוי להיקרא מאמין בנבואתו ובוטח בייעוד אלהיו. ואין זה אלא כמו מי שיראה אשה יפה אסורה לו מן התורה, והתאווה אליה בכוחו החומרי, אבל שכלו בחשק תורתו - לא יעזוב את הכוח החומרי לרדוף אחריה, אבל יטה ממנה. שאין ספק שאם לא רדף אחרי התאווה ההיא - לא היה לו זכות בנטייה ממנה. וכמו שאמרו (ספרא ויקרא כ, כו): "לא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר" וכו'. הנה אם כן פחד יעקב היה מהכרח החומר, ובטחונו היה מפאת שכלו להבטחתו בייעודיו. כי אילו לא היה בוטח היה מבקש אופנים אחרים להצלתו: מהבריחה, או האסיפה לעיר דלתיים ובריח, ובין זה וזה ישלח אל יצחק אביו שישמע אליו עשו. והוא לא חשש לדבר מזה, אבל "לן בלילה ההוא במחנה", כי לא ירא מעשו, והלך כנגדו, כי היה בוטח בה' ובייעודיו. וזה הדרך האמתי בהיתר הספק הזה. וכבר נמצא אצלינו דומה לו כל היום, שבהיות חולה חכם אחד יודע בטבעו, יבחר לקחת סם משלשל, ידע בודאי שיועיל לו בהרקתו. ועם כל זה יתפעל חומרו וטבעו תסמר שערת בשרו בלקיחתו. כן היה פחד יעקב כפי חומרו, ואמונתו ובטחונו כפי שכלו ואמונתו. ומפני שהיה יעקב בוטח בייעודיו, לא הוצרך יתברך להבטיחו עוד ולחזקו לאמר אל תירא יעקב כי אתך אני.

[איתן]

אעתיק קטע הקשור לנושא ממאמרי "המגמה הכללית של מצוות התורה" נוסח 2.0. (העתקתי מהודעתי באשכול אחר.)

וכן דעת ר"י עמדין ופשטות דברי הרמב"ם שמי שמקיים את המצוות לא מפני שכך ציווה ה' יתברך אלא מסיבות אחרות אינו מקבל שכר עליהם. וגם את דעת הרמב"ן שסובר שגם לכופר בעיקר הקב"ה נותן שכר על מעשים טובים שעשה יש לצמצם רק ל"דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו" (יומא סז:). שהחוקים האחרים אין להם שום משמעות ללא הצו הא-להי[15].
[הערה 15] רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ח:יא:

כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם.

יש להעיר שהגירסא היותר מדויקת היא "אלא מחכמיהם" ולא "ולא מחכמיהם".
יש חילוף מכתבים מעניין בנידון בין משה מנדלסון לבין הרב יעקב עמדין.
אני אעתיק פה את הקטעים הרלוונטיים. לקחתים מתוך הקובץ "התגלות אמונה תבונה" הוצאת אונ' בר-אילן תשל"ו עמ' 100.
משה מנדלסון תמה בהקשר לרמב"ם הנ"ל:

הנה היה הדבר במה שכתב הרמב"ם, שחסידי אומות העולם צריכים שיקבלו עליהם שבע מצוות ויעשו אותן מפני שציווה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על-ידי משה רבינו ע"ה, שבני-נח מקודם נצטווה בהן. ולי הדברים קשים מצור חלמיש. ומה יעשו הגויים אשר לא זרח עליהם אור התורה כלל.

אך התשובה של הר"י עמדין הייתה:

מי שאינו מכיר הא-ל, שציווה עליהם, לעולם לא נחשב כלום מעשה המצווה שיעשה.

אך עיין בשער הגמול לרמב"ן שמבואר בו שאין הוא סבור כר"י עמדין ופשטות דברי הרמב"ם:

אף על פי שיש בחטאים האלו החמורים כרת בגוף בעוה"ז וכרת בנפש לעוה"ב, יש כופר בעיקר שמאריכין לו ואוכל חיי העוה"ז. וא"ת והיאך תולין לו על כרת שבגופו, אם בשביל זכות שעשה, אין לכופר בעיקר זכות לעולם, לפי שהוא עושה לשם כפרנותו ולא לשם הקדוש ברוך הוא יתברך, זו אינה קושיא שיש בדרכיו של בעל הרחמים לרחם על מי שעושה טובה ומעשה הגון בעוה"ז אפילו עשאו לשם ע"ז, כגון מה שאמרו חז"ל באומות העולם עכו"מ, וכן בדברי הנביאים מקצת אומות שנגזר עליהם גלות בשביל מה שעשו לישראל ושאר אומות שלא הרעו להם לא נגזר עליהם גלות, וכן הכתוב מזהירנו לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, וכ"ש שכבר רמזנו סוד שיש בו תיקון כל השאלות הללו שהדין נותן להתלות אפילו לעובד ע"ז להכעיס, ברוך שופט הצדק שיסד הכל ברחמים.

על כל פנים בוודאי שיש לצמצם את דברי הרמב"ן רק ל"דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו" (יומא סז:). הואיל ובקיומם יש ערך גם ללא צו הא-להי. עיין את דברי ר"י אלבו ורבינו תם שהבאנו בהערה 16 וכן את הרמב"ם בשמונה פרקים פ"ו.
ועיין מה שכתב רשב"ח בספר המצוות שלו (אני מצטט תרגום מספרו של י.פאור “עיונים במשנה תורה להרמב”ם עמ' 171-2):

והרע, יש ממנו שעזיבתו מחוייבת להיותו רע. [ויש רע שעזיבתו מחוייבת] בגלל צער העונש. ובשני חלקי הרע עבודת הא-ל.
אומנם מצוות השמעיות צריכות מגמה שבה יהיה קיומן בגדר הטוב; והיא להתקרב על ידה אל הא-ל ולעובדו בקיום רצונו באופנים שבהם נתן את המצות. וכן קצת (המצות) השכליות צריכות אל קצת מ(הכונה) הזאת כמו שיתבאר בפרק הבא.
וכבר ציינו חז"ל (ענין) זה במצות שמעיות אחדות, ומהן תקיש על השאר, כאמרם בקרבנות: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חות מן הפסח ומן החטאת.
מכאן יתבאר לך כי אם (למשל) נתקיים צום יום הכפורים על ידי מי שיכולתו לקיימו ובכונה לעבודת הא-ל יתעלה, אז (הצום) בגדר צום תורני. אבל אם קיימו מפחד או מבושה מקצת אנשים, אזי (הצום) אינו בגדר צום תורני. וכן הדבר בתפלה ושאר (המצות) השמעיות), שהמגמה והכונה מעצם דיניהן. הלוא תראה, מי שעשה סוכה בזמנה אם עשאה כדי להתגונן מן השמש בלבד, אינה בגדר סוכה תורנית. וכשקיימה להתקרב אל הא-ל יתעלה, אזי (הסוכה) בגדר סוכה תורנית, אם היתה עשויה כהלכתה. וכן אם נטל לולב ואתרוג בזמנם להתפאר בהר בלבד אין נטילתם בגדר מצוה. ואם כיון בהם להתקרב אל הא-ל, אזי נטילתם בגדר מצוה.
מהפנים האלה יתבאר לך כי בעשיית המצות זיקה בדיניהן למגמה ולכונה בדיומן, בדרך אחת ולא אחרת.

וכתב שם (התרגום מובא מספרו של פאור עמ' 117):

פרק י"ט. המאמר באופנים שיחוייב על פיהם המעשה במצות כדי לזכות בדין לגמול ולהנצל מהעונש. ונאמר, כשאדם מקיים מצוה אינו זוכה בדין לגמול אלא אם קיימה על פי התנאים שתעובד בה. אבל כשלא קיים זה על אותם הפנים או פסח על אחדים מהפנים שלה, הרי היא בגדר מעשה שנובעת מהאדם ואינה עבודה, ולכן אינו זוכה בה לגמול. אבל כשקיימה על פי כל תנאיה זוכה בדין בה לגמול מאת הא-ל יתעלה.
אמנם אותם האופנים שבה, שיעשה המצות השכליות מה ששכלו מחייב ושיעזוב מה שרע בשכלו להיותו רע. ושיעשה את (המצות) השמעיות מפני שהיא הצלחה לו; ובשתיהן, כלומר השכליות והשמעיות, עבודת הא-ל יתעלה. אבל אם עשאה ל(שם) גמול בלבד – לא מפני ששכלו מחייבה, ולא מפני שהיא הצלחה לו, ולא להיותה עבודת הא-ל – אינו זוכה בדין בהן לגמול. הלוא כשהוא עשאה ל(שם) גמול בלבד כאילו עשאה ל(שם) תועלת– לא להיותן בעצמן טובות – ולא נתקיימה על פי הפנים המחוייבות.

וכן עיין בספרו של פאור שם (עמ 116-9) מה שמביא מרנ"ג.

רק כשעדכנתי את מאמרי שכחתי לציין לדרשות החתם-סופר, קלויזנברג תרפ"ט, חלק א', דף יט ע"ב (העתקתי מ"מ הנ"ל ממאמרו של ר"ח נבוןhttp://etzion.org.il/vbm/archive/9-machber/20bereshit.php):
[quote]כי אנו עושים חוקי אלקים ותורותיו, וחוק הוא בלי טעם, וגזירת המלך יתברך שמו כך היא. והנה אפילו יעשה אדם כל התורה ומצוותיה כראוי, ואך בלבו יעשה לסיבה או לטעם פלוני אלמוני, אין הדבר מקובל לפני ה'.

[מן השורה]

ב. יש את הפאנל בכתובים? קשה לי להקשיב

אם הפאנל לא כתוב, אז תיכנס ותקשיב לתוכן, ואם הוא ארוך ואין לך כח אז מה השאלה שלך? אולי גם נכניס לך את זה לוריד דרך אינפוזיה ולא תצטרך בכלל לאמץ את הראש?..

[מוישי]

ב. יש את הפאנל בכתובים? קשה לי להקשיב

אם הפאנל לא כתוב, אז תיכנס ותקשיב לתוכן, ואם הוא ארוך ואין לך כח אז מה השאלה שלך? אולי גם נכניס לך את זה לוריד דרך אינפוזיה ולא תצטרך בכלל לאמץ את הראש?..

ניצחתני...

[מן השורה]

רבינו יונה כותב (שע"ת ש"ג) שמצות הצדקה הוא לנטוע בנו נטעי נעמנים, הרחמים והחסדים וכו'. והרגיל את האדם בחסד וברחמים. א"כ זהו הקיום המעולה.

עוד כתב בפי' לאבות, שהמקיים צדקה רק בגלל המצוה ולא בגלל הרחמים והחמלה, הוא בכלל מידת סדום, ע"ש במשנה של ארבעה דרכים וכו'. וכן כתב בקיצור גם בשע"ת ש"ג, שזה נקרא רחמי רשעים אכזרי, וע"ז נצטוינו לא תאמץ את לבבך, שניתן עם רגש חמלה.

[מוישי]

רבינו יונה כותב (שע"ת ש"ג) שמצות הצדקה הוא לנטוע בנו נטעי נעמנים, הרחמים והחסדים וכו'. והרגיל את האדם בחסד וברחמים. א"כ זהו הקיום המעולה.

עוד כתב בפי' לאבות, שהמקיים צדקה רק בגלל המצוה ולא בגלל הרחמים והחמלה, הוא בכלל מידת סדום, ע"ש במשנה של ארבעה דרכים וכו'. וכן כתב בקיצור גם בשע"ת ש"ג, שזה נקרא רחמי רשעים אכזרי, וע"ז נצטוינו לא תאמץ את לבבך, שניתן עם רגש חמלה.

יש"כ. אןדה לך אם תציין לעוד מ"מ בענין

[איש גלילי]

סיפור מהרבי ר' בונם מפשיסחא בענין זה,

נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך (דברים ט"ו י). סיפר לי אחד מהתלמידים בהיותי בפרשיסחא, מצדקת אדמו"ר ז"ל, פעם אחת נסע הרבי ר' בונם זי"ע מדאנציג לביתו דרך עיר שעפס. ושם היה מופלג אחד, ושמו ר' זלמן חסיד, והיה עני מאד. ויהי כאשר בא הרבי ז"ל לאכסניה, שלח אחרי הר' זלמן הנ"ל, ואמר לו, הא לך מלוא חפנים מעות, ולך עשה סעודת מרעים, כמו שנהוג אצל חסידים, כיד המלך. ולקח ר' זלמן את המעות והלך לביתו להכין סעודה כמצווה. ולקח דגים ועופות ומיני משקאות וכל צרכי הסעודה, ונשאר עוד בידו סכום כסף. והרבי זי"ע, קרא את המשרת של בעל האכסניה, ובקש ממנו שישלח אליו סוחר פרוות, וקנה ממנו מעיל פרווה וכובע פרווה (א פיטער און א לאפין היטעל), וכן קנה נעלים וגרבים וחתיכת בד פשתן, שנתנו מיד לחיט לתפור לו כתונת יפה. בקיצור, הוא הזמין עבור אותו ר' זלמן, כל הצטרכותו בביגוד ולבוש. וכשאר הגיע הזמן ללכת לסעודה, ציווה למשרת לארוז את כל הכבודה, וללכת אתו לביתו של ר' זלמן לסעוד עמו. וכאשר הגיעו לבית, הלביש הרר"ב את ר' זלמן מכף רגל ועד ראש, ושם עליו גם את המעיל והכובע, כי היה אז חורף ובבית היה כפור, כי לא היה במה להסיק את התנור. ויפן הרר"ב כה וכה, וירא, כי גם הבני בית והילדים הקטנים ממש קופאים מקור, כי אין בגד ללבוש. ונתן למשרת כסף, וצווהו ללכת לחנות ולהביא בדים בכדי לתפור לכולם שמלות. והיה להם שמחה גדולה עד אין שיעור. ואחרי שגמרו לאכול, הביאו כל מיני משקאות ויינות טובים להטיב לבם. ואחר הסעודה, חזר הרר"ב לאכסניתו בלווית ר' זלמן. ויהי כאשר עמדו להפרד, לקח אדמו"ר זי"ע כמה רובלי כסף, ונתן לר' זלמן להנאותו (א דיזנע). ותמה מאד ר' זלמן ולא רצה לקבל, באמרו, הלא נשאר לי מעות מקנית צורכי הסעודה, וגם קבלתי מספיק בגדים ומלבושים, ומה זה שאקבל עכשיו עוד מעות! והשיב לו הרר"ב זי"ע, הלא התורה אמרה, נתן תתן ולא ירע לבבך בתתך לו, והדקדוקים רבו. אבל הפשט הוא, כי זה שנותן לעני בתורת רחמנות - אינו בכלל צדקה. והוא כמו שמבריא גופו, שאינו יכול לסבול עוד רחמנותו וצרותיו. ולזה, צריך ליתן צדקה כמה פעמים, עד שלא ירע לבבך. היינו, שלא יהיה עוד רחמנות על העני המקבל, ואז מקיים אחרי זה מצות צדקה. ועכשיו - המשיך הרר"ב זי"ע - שנתתי לך את כל מה שהיית צריך, אין לבי כואב עליך עוד, וכעת יכול אני לקיים מצות צדקה כראוי כציווי התורה הקדושה. וכל יגיעתי היה שאבא למדינה זו ואקיים את המצוה, ואם לא תקבל ממני עכשיו את המעות - היתה כל יגיעתי ח"ו לריק. ואז תיכף כששמע הר"ר זלמן את דברי הרבי ז"ל, נתרצה וקיבל את המעות בסבר פנים יפות, ונפרדו זה מזה בברכה ושלום. וראה, הנמצא איש כזה אשר רוח אלקים בקרבו.

הרבה התחבטתי במעשה זה ובימי נערותי הבנתי אותו כמו שמשתקף מההקשר בו הביא אותו מעכ"ת (ואולי מעכ"ת מבין באמת כמו שאכתוב בהמשך).
אך ברבות הימים, נראה לי פשוט שהרר"ב כלל וכלל לא אמר שצריך לתת את הצדקה רק מפני ציווי ה' ולא מפני שכך נכון לעשות. אלא שהנתינה הראוייה היא באופן שאינה באה כדי להרגיע את הלב הכואב, שאז בעצם אני מיטיב עם עצמי בעיקר, והנזקק הוא ה'קרבן' שלי להרגיע את מצפוני. והוא הדין מי שעושה רק מפני השכר בג"ע, שהוא מיטיב עם עצמו בלבד, והנזקק הוא 'קרבנו' לזכות על ידו בג"ע. והאריך בדומה לזה בחוה"ל שער עבודת האלקים.

[פשיסחא]

תמיד חשבתי בעניין זה, כתוב בתורה: 'כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון' אם כי עיקר קיום המצוות דבין אדם לחברו הם רק כדי לקיים מצוות ה' ולא מצד מדות ותכונות נפשו למה מנסה התורה לעורר רחמנות האדם בזה, שתורה התורה 'החזר הכסות אני ה'' נאמן לשלם שכר וכדו', אלא שנראה שהתורה באה ללמד לאדם לעורר רגשי רחמנותו על העני, ואף שגם כאן מסיימת התורה בענין שיצעק אל ה' וה' ישמע אליו ואפשר לומר שה' הוא המרחם עליו והציווי על האדם משום רחמנות ה' ולא משום רחמנותו, מ"מ נראה שהתורה באה לעורר רחמנות האדם. ובכלל מצוות ואהבת לרעך כמוך היא בודאי לתקן תכונותיו ומדותיו,

[בקרו טלה]

סיפור מהרבי ר' בונם מפשיסחא בענין זה

הרבה התחבטתי במעשה זה ובימי נערותי הבנתי אותו כמו שמשתקף מההקשר בו הביא אותו מעכ"ת (ואולי מעכ"ת מבין באמת כמו שאכתוב בהמשך).
אך ברבות הימים, נראה לי פשוט שהרר"ב כלל וכלל לא אמר שצריך לתת את הצדקה רק מפני ציווי ה' ולא מפני שכך נכון לעשות. אלא שהנתינה הראוייה היא באופן שאינה באה כדי להרגיע את הלב הכואב, שאז בעצם אני מיטיב עם עצמי בעיקר, והנזקק הוא ה'קרבן' שלי להרגיע את מצפוני. והוא הדין מי שעושה רק מפני השכר בג"ע, שהוא מיטיב עם עצמו בלבד, והנזקק הוא 'קרבנו' לזכות על ידו בג"ע. והאריך בדומה לזה בחוה"ל שער עבודת האלקים.

viewtopic.php?f=17&t=21266&p=209832#p209009

[ע. התשבי]

ויתכן לומר שלא רק שהחזו"א לא חולק על הרמב"ם אלא אף משלים את דבריו, שהנה הקב"ה מקומו של עולם והסתכל בתורה וברא את העולם, אז ה' קבע שלגנוב הוא רע מוחלט, ולכן ברא את העולם באופן כזה שלגנוב הוא רע לעולם ורע לנפש האדם. וא"כ צדקו דברי החזו"א שהתורה קובעת מהו מוסרי. וצדקו דברי הרמב"ם ששכל האדם מחייב כן, וזה מפני שכך קבעה התורה.

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15987&pgnum=296