ראיתי בכתבי חכם אחד
וז"ל שמושג הבעלות אינו ענין שבא ע"י פרשות התורה דווקא, ולדוגמא באותן שתי נשים שבאו לפני שלמה המלך לדין של מי הוא הילד החי ושל מי המת. דהיינו שהאם היא בעלים על בנה , אך בעלותה אינה כבעלות דעלמא שיכולה למכור ולהשתמש אלא כל בעלותה מתקיימת רק במה שמחזיקה את בנה אצלה, ולמה לא נשאל מנא הא מילתא שבן בבעלות אמו ומהיכי תיתי שתוכל לתבוע בדין לקיים את בנה אצלה, והיכן נקבעו גבולות אותה בעלות להבין שאינה יכולה למכור ולהשתמש אלא להחזיק בלבד.[אמנם בעלותה בבנה אינה בעלות ממונית ואינה אלא בעלת זכות עליו, אך מ"מ יסודו בענין אחד, אלא שאינה נעשית בעלים עליו כיון שהוא נתפס כישות לעצמה שאינה מתקיימת כממון ולכן אין לה אלא זכויות ולא בעלות ממונית]
וכמובן שאין זו שאלה כלל והמושג 'שלו' הוא דבר שהוא בתחומו של האדם וישנם דברים שבעצמותם הם מכלל תחומו של האדם ואין צריך להם פרשה כלל, וכל צורת הבעלות שמתקיימת בתשמישים ומכירה וכו' כל אלו הינם הבנה קיימת בגבולות המושג בעצמותו איך מתקיים גבולו של אדם, ויש מקום להבין שבחפצים הקיום הוא שכל תשמישם מסור לו ואילו בעלותו על בנו היא רק במה שהבן מסור להיות אצלו. וכן הא דאדם בעלים על עצמו אין לו מקור מפסוק (ואמנם נלמד מכללא דחיוב חבלות ושאר מילי דאדם אבל כמובן שאי"צ לזה), והוא דבר פשוט ובסיסי שכל מושגי הבעלות באים אחר שהאדם עומד לעצמו ובבעלותו, וע"ז באו תחומי הרשויות איך וכיצד מתקיים הממון ביד כל אחד עכ"ד
מה ידוע לכם בבעלות אב על בנו אם יש איזה תפיסה לטעון שיש לו כח החזקה לבנו